• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
גלבי

גלבי

מאת איריס אליה-כהן

הביקורת של ענתי

תמונה של ענתי
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
גלבי

גלבי

מאת איריס אליה-כהן

הביקורת של ענתי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של ענתי
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2016
סדרה:פרוזה
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
תושיק
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 10 שנים

“הספרות הישראלית במיטבה! ממליצה בחום לקרוא את הספר המצויין הזה! זהו אחד הספרים הכי טובים שקראתי בשנת”

3/20
ביקורות על גלבי
הבאה
פלפלית צהובה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•2 דקות קריאה

הכתיבה של איריס היא כתיבה עשירה , היא לא חוסכת בתיאורים, אנלוגיות ושפה שלפעמים היא על גבול השירה ואני מאד אוהבת את זה. עבורי כאשר ספר כתוב טוב זה הדבר הכי משמעותי בספר. בתור חיפאית היה נהדר לקרוא על העיר המוכרת לי , כולל תיאור מקומות מסוימים כמו קולנוע ארמון, החוף השקט, הדר הכרמל ועוד.
איריס יודעת לספר סיפור, אני מאד התחברתי לדמותו של בן עמי, לא זכור לי ספר שקראתי על מישהו שנפל במלחמה והאובדן שלו, החוסר שלו מובא בצורה כל כך חיה ואמיתית, היא ממחישה כל כך חזק את הדבר הנורא הזה של בחור מקסים שחייו נגדעו באיבם. דמעתי ביחד עם אדיבה את האובדן של אחיה שהיתה כל כך קשורה אליו , גם בגלל הקושי שלה להתחבר להוריה אשר ניצלו מהתופת של השואה ונשארו עצובים וכואבים כל חייהם.
הקשר שקורה בין זוהרה ויגאל גם הוא תפס אותי וחכיתי בשקיקה לכל התפתחות בו.
לקראת הסוף כאשר הגיעה סיפורה של אמא של אדיבה על תקופת היותה במחנה רכוז היתה לי תחושה שזה יותר מדי לספר אחד. הפתגם שאומר "תפסת מרובה לא תפסת" נכון גם כאן ואני חושבת כי פרשת ילדי תימן, סיפור נפילתו של בן עמי, הקשרים בין אדיבה לאימה, הסיפור של יגאל, הקשר בין יגאל לזוהרה זה די והותר לספר אחד.
ומצד שני יפה שהשאירה הסופרת את המפגש בין בטי לזוהרה , ואת ההודעה לאמה של זוהרה מחוץ לדפי הספר.
לסיכום אומר כי הספר מקסים בעיני, נהניתי לקרוא, וממליצה עליו בחום.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רץ
רץ
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של צילה
צילה
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של michalro
michalro
תמונה של מיכל
מיכל
10קוראים|גיל ממוצע70|70%נשים

על המבקרת

תמונה של ענתי

ענתי

חברה מזה 18 שנים
16 ביקורות•109 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של ענתי
ענתי
חברה באתר מזה 18 שנים
ביקורות16
לייקים שקיבלה109
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת8ספרות מקורית3ביוגראפיות1

דיון על הביקורת

2 תגובות
ענתי
ענתי•לפני 10 שנים

תודה לי, גם אני כמוך קראתיו כספר לבן , הייתי בקהילת המשפיעים 2015

לי יניני
לי יניני•לפני 10 שנים

שמחה שאהבת גם אני אהבתי אותו

2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של ענתי

שקרים שקטים

שקרים שקטים

מיכל שלו

אני נהנית לקרוא את ספריה של מיכל שלו ועכשיו שיצא ספרה החדש "שקרים שקטים" מיהרתי לרוכשו.
באיזה שהוא אופן היא תמיד מצליחה לגרום לי להזדהות עם הדמות הראשית של הספר וכך גם קרה לי הפעם עם סיון, יש בה חוכמה, הגיון בריא לצד סקרנות, פתיחות , רומנטיות והיא חווה לאורך שנים את הקושי למצוא את קשר האהבה שתהיה בו הדדיות מלאה.

אני אוהבת את המוטיב של הרצון לעשות טוב עבור אחרים, של הנכונות לפנות מזמנך ומשאביך לטובת הזולת, גם אם הכרת אותו בזמן האחרון. זה מוטיב שהיה חזק בספרה "הזדמנות למשהו טוב" ועכשיו חוזר על עצמו.

ונכון שהכל קצת אוטופי, אך מה רע בזה? האם לא גם לשם כך נועדו הספרים, להביא לקורא אגדות שרוצות לחזק את הטוב והנכון עבורנו בני האדם.
צפיתי לאחרונה בהרצאה שנתנה מיכל שלו בפייסבוק ובהתייחס לספרה האחרון זה, היא ספרה שהיתה לה מחשבה לעשות הפעם סוף שהוא פחות טוב, והיא התייעצה על כך עם בתה נטע, ואמרה לה נטע (לא ציטוט מדויק) : "אמא, את לא יכולה לעשות כך, לספרים שלך יש אופי מסוים והקוראות שלך מצפות שיהיו אופטימיים, את לא יכולה לאכזב אותן. "
תודה רבה לך נטע, אני אחת מאותן קוראות ואני גם קוראת ספרים אחרים שבהם הסוף אינו טוב, או אינו ברור או אין בכלל סוף, אבל שאני עם ספר של מיכל שלו אני רוצה להיות עם אגדה שסופה טוב.

ותוך כדי הסיפור שוזרת מיכל אמירות או סצינות אשר מביאות את ההבנות שלה על החיים ויש בהן סוג של עצה , או לתשומת ליבנו , כל אחת ומה שתופס אותה, אזכיר כאן כמה מהן שדיברו אלי (אזהרת ספוילר למי שעדיין לא קראה את הספר):

הקשר בין השכנים בבניין הדירה בשכונת פלורנטין – מעיין הרופאה מלאת הגוף ופלג החתיך ההורס בתבל, פערי מראה חיצוני הכי גדולים שאפשר ובכל זאת מתפתח בינהם רומן וקשר עמוק שלא חוו קודם, כולנו שבויים כל כך במראה החיצוני שלא מאפשרים לעצמנו בדרך כלל להיות עם אנשים במראה לא טוב יחסית אלינו , אבל זה כל כך לא חשוב, וכמה היו לנו חיים טובים יותר אם היינו מצליחים לדלג מעל המשוכה הזו.

ההתעקשות של במבי שהיא וסיון יסעו לבקר את אימן שנמצאת על ערש דווי למרות שהאם וגם האב רצו לחסוך מהן את ההתמודדות עם מצבה של האם , היתה חשובה כל כך וסיון בתחושה טובה שכך עשו שתלווה אותה כל חייה . כמה פעמים קורה שאנשים קרובים לנו באמת שנמצאים בימים/שבועות/חודשים אחרונים לחייהם מחליטים שהם מעדיפים שלא יבקרו, לא יפרדו, כדי שלא יזכרו את המצב שלהם בתקופה זו. זו טעות לוותר, אני עשיתי זאת פעם אחת ומצטערת על כך שנים רבות ואין אפשרות תיקון.

הסידור שמסדרת סיוון את חדרה של ביתה ללי לאורך שנים כדי שיהיה לה נעים, ולא חוששת שבכך היא מפנקת אותה מדי והיא לעולם תמשיך להיות מבולגנת כל כך נכון בעיני. דרך נהדרת להביע אהבה ולגרום לללי להרגיש טוב ונעים בבית, ובבוא היום ללי תרצה להנות מחיים במקום מסודר ותעשה זאת עבור עצמה. נראה לי שאם אבדוק את עמדתן של נשים לגבי כך הרוב תחשובנה שלא נכון נהגה סיוון, ומעטות מאד נהגו כמוה, אני מסכימה איתה , אבל לה היה לי הרעיון הטוב לנהוג כך.

ואחרון חביב הקשר הורים ילדים, אין חזק ממנו ואין חשוב ממנו, סיוון וללי הן האם ובת הכי קרובות שאפשר, אבל אף אחת מהן אינה מושלמת ולכל אחת יש את הטעויות שלה, להורים קל לסלוח לילדיהם , לילדים פחות. כאן מביאה מיכל שלו את הסיפור שאכן יש סיבה לללי לכעוס על סיוון, אבל היא כל כך קשורה ואוהבת אותה שמוצאת די מהר את היכולת להתגבר ולסלוח לה. וחשוב שלנו כהורים יהיה את הבטחון שהילדים שלנו אוהבים אותנו וגם אם טעינו הם יסלחו לנו, ולא לוותר עד שהם יסלחו, גם אם זה לוקח זמן.

הפוסט על ספרה של מיכל שלו נכתב בלשון נקבה מתוך ההנחה שרוב הקוראות הן נשים, אך בהחלט גם גברים יכולים להנות ממנו.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•ענתי
צבע המים

צבע המים

ג'יימס מקברייד

"בני משפחתו הג'ורדנים, היו אנשים נינוחים, אבל מאחורי יישוב הדעת החיצוני שלהם הסתתר זן חסון של גברים שחורים שלא רצית להיתקל בהם – אנשים קשוחים, דוביים, שידיהם החומות והחזקות לפתו פטישים ועיניהם הביטו ישירות בעיניך. ידיים אלו יכלו לתקן כל דבר שאפשר להניע, להזיז, כל מנוע שפלט חום, התיז מים, או שהיו בו מסתמים, משאבות או כבלים."
כך מתאר הסופר את משפחתו של אביו החורג שהיה בעלה השני של אימו, הוא היה האב שהכיר כי אביו האמיתי הלך לעולמו כאשר אימו היתה בהריון איתו. כתיבתו של גיימס מקברייד אשר נמצא במסע להכרת עולמה של אימו, היהודיה הלבנה, אשר הוסתר על ידה לאורך שנים, היא כתיבה מעולה בעיני. הוא מאותם סופרים אשר מהלכים קסם בדרך בה הם עושים שימוש במילים ומספרים את הסיפור, אשר כל פרק שלו עומד בפני עצמו , כמו גם מצטרף לתמונה הגדולה.
הוא מתאר ואינו מנסה לפרש, כי חלק מהדברים נשארו סתומים לו ולנו לאורך כל הספר, וטוב שהוא עושה כך, כי בידי כל אחד מהקוראים יש מידע מספיק כדי לנסות להבין, וכל אחד יבין בדרכו שלו מתוך נסיון חייו הוא.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•ענתי
אישה במראה

אישה במראה

דורית דינור

דורית דינור פורסת בפנינו בספר הזה את מסע הגילוי העצמי שהיא עשתה בעזרת לימוד שיטת פלדנקרייז.
דורית עשתה כל חייה את מה שצריך, למדה כימיה ונהייתה מורה לכימיה כי רצתה לרצות את אביה, התחתנה עם בחור שאמה חשבה כי הוא טוב עבורה ומתפקדת כרעיה ואם , בחיים שגרתיים ומשעממים.
עד שבמקרה היא מגיעה לסדנה ללימוד פלדנקרייז אשר מלמדת אותה להקשיב לעצמה, בשיעורים הראשונים היא בקושי מבינה מה אומרים ומבקשים, אך לאט לאט היא נכנסת לזה ודרך זה מגלה באיזה ריחוק היא חיה מעצמה, מרצונותיה ומדברים אשר גורמים לי עניין והנאה.
הספר כתוב בצורה כל כך מרתקת שאי אפשר להניח אותו, ואותה חוויה היתה לחברה נוספת שנתתי לה לקרוא אותו. ממליצה עליו בחום.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•ענתי
סהר אביב

סהר אביב

בט באו לורד

השיר הפותח את הפרק "לרכוב על גב הנמר"
"אם בדרך המלך
אחזתי בשרוולך
אל נא על תשנאני
דרוש זמן להתגבר
על מנהגים הישנים"
שבוע הספר זימן לי את הספר הזה שיצא כבר מזמן דרך האפשרות לעשות החלפת ספרים שקיימת בחיפה בשנים האחרונות בשוק "קרא תן" . כל אחד מפרקי הספר פותח בשיר, סיפור, או תאור ההסטוריה של סין והשירים והסיפורים יפים עד מאד.
בספר מובא סיפורה של סהר אביב מהיות בת 9 שנים ועד גיל 90 , 1892 עד 1972 , ודרכה סיפורה של סין שהפכה ממדינה של קיסר ופיאודלים למדינה קומוניסטית קיצונית. המאורעות האלו הם רקע לסיפור של אנשים, סהר אביב עצמה שפרצה דרך ולמדה לקרוא וגם אנגלית , עניין שלא היה מקובל לבנות בתקופה שלה, והמשך בביתה אשר הקדישה את חייה להבאת המהפיכה לסין.
דרך הדמויות בספר עולה השאלה האם יש באמת טעם בכל המאבקים הפוליטיים וההפיכות למינהן כאשר בסופו של דבר מגיעים בערך לאותו מקום. הסינים תחת משטרו של מאו צה טונג לא נעשו פחות עניים ממה שהם היו קודם, ושלטונו היה אכזרי הרבה יותר מהקיסרים שמלכו לפניו. "רוח שגב" אוהב את "ברקת פז" שנלחמת כל חייה למען המהפיכה והוא שואל אותה אחרי ימים רבים של מאבק שחייה בסכנה מתמדת והיא מוותרת על גידול הילד שלה, האם את מאושרת? אך עבורה השאלה הזו לא חשובה בכלל כי יש לה מטרה ועבורה היא מוותרת על להיות מאושרת.
הוא כתוב יפה ומענג לקרוא אותו, מהספרים שלא רוצים שיסתיימו. בעיני הוא שייך לספרים נבחרים שאנחנו קוראים להם קלאסיקה ואני ממליצה עליו בחום.
ועוד שיר אחד לסיום, תחילת הפרק שנקרא "הכלה":
"הצרצר מצרצר בחרדה
החרגול מנתר בטרדה.
בטרם ראיתי את אהובי
לא היה ליבי שקט,
אך עכשיו אחרי שראיתיו,
עכשיו, אחרי שפגשתיו,
שרוי לבי במנוחה."

לפני 9 שנים•
★★★★★
•ענתי
אחד ועוד אחד

אחד ועוד אחד

ג'וג'ו מויס

אני מחבבת מסעות, והספר הזה הוא מסע לאורך שבוע ארוך, מסע שבו כל אחד יוצא מהמקום שאליו הוא רגיל ומוצא עצמו במציאות אחרת, די הזויה, אך כל אחד מצליח לתפקד בה וגם להנות ממה שהיא מציעה, כל אחד מהשותפים למסע עוזר ונעזר, וכאשר הם חוזרים מהמסע, הם השתנו והחיים משתנים.

ספוילרים בקטנה:
זהו הספר הראשון שאני קוראת של ג'וגו מויס, על פניו העלילה די סטנדרטית, משפחה עם צרות, מופיע האביר על הסוס הלבן (במקרה כאן זו אוודי מפוארת), לנסיכה ולאביר לוקח זמן להבין שהם צריכים להיות ביחד ואז כאשר הם מבינים , תקלה טפשית והכל מתפוגג לאכזבתנו הרבה , אך בסוף זה מסתדר כמובן. אבל הכתיבה של מויס לא קרובה להיות בנאלית וקיטשית, היא כותבת בכשרון רב, מרתק לקרוא מהרגע הראשון , לדמויות יש עומק והן מתפתחות ומשתפרות לאורך הסיפור ולכן הסוף הטוב מסב לנו הנאה בלי התחושה שהספר קיטשי.

ממליצה בחום

לפני 10 שנים•
★★★★★
•ענתי
תגידו לזאבים שחזרתי הביתה

תגידו לזאבים שחזרתי הביתה

קרול רבקה בראנט

מכירים את המצב של ספר קריא שמתקדמים איתו ואחרי ה-100 עמודים הראשונים עולה השאלה האם זה לא בזבוז זמן? זה מה שעברתי עם הספר הזה.
הוא כתוב בקולה של ג'ו∙ן , נערה בת 14 שגרה בפרבר של ניור יורק, עם אחותה הגדולה ממנה בשנה והוריה שרוב זמן אינם בבית. לג'ו∙ן אין חברים רגילים, היא אחרת, מתעניינת בימי הביניים ובונה לה עולם דמיוני משלה. היא היתה קשורה מאד לדוד שלה "פין" שמת ממחלת האיידס ומוצאת עצמה מחלקת את האובדן עם חברו "טובי", אשר הוכרז ע"י המשפחה כאשם במה שקרה לפין.
תאור הקשר שנוצר בין ג'ו∙ן לטובי הוא נוגע ללב, אבל לצערי אין הרבה מעבר לכך. מערכות היחסים האחרות מוצגות בצורה מוקצנת מדי לטעמי ולא הרגישו לי אמיתיות.
המחשבות של ג'ו∙ן לאורך הספר מעניינות ואצטט אחת מהן, ג'ו∙ן משוחחת עם אביה הרואה חשבון שכמה חודשים בשנה לא רואים אותו כמעט בבית כי הוא עסוק בדוחות המס של כל הלקוחות שלו. היא מבינה שהוא לא באמת אוהב מה שהוא עושה וכאשר מבררת איתו מדוע אם כך הוא עושה זאת, כתוב כך:
""אז אם ככה למה אתה עושה את זה?"
התכוונתי לזה ברצינות. באמת לא הבנתי למה אנשים עושים תמיד דברים שהם לא אוהבים לעשות. החיים נראו לי כמו מנהרה שהולכת ונהיית צרה. כשאתה נולד, המנהרה ענקית. אתה יכול להיות כל דבר. ואז כאילו ממש שנייה אחרי שאתה נולד, המנהרה נהיית צרה בחצי. נולדת בן, אז כבר ברור שלעולם לא תהיה אמא וגם סביר שלא תהיה מניקוריסטית או גננת. ואז אתה מתחיל לגדול, וכל דבר שאתה עושה סוגר את המנהרה עוד קצת. אתה מטפס על עץ ושובר את היד, אז כבר לא תוכל להיות מגיש בבייסבול. נכשלת בכל מבחן במתמטיקה, אז כבר אין סיכוי שתהיה מדען. וככה זה נמשך. עוד ועוד לאורך השנים, עד שאתה נשאר תקוע. נהיית אופה או ספרן או ברמן. או רואה חשבון. וזהו, זה מה שאתה. ביום שאתה מת, המנהרה בטח כבר כל כך צרה, ואתה נדחק אליה עם כל כך הרבה בחירות שבחרת, שאתה פשוט נמעך."

לסיכום, הספר מתאים יותר לבני הנעורים , אבל אני לא מצטערת שהמשכתי וקראתיו עד הסוף.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•ענתי
אל תיגע בזמיר [מהדורת 2015]

אל תיגע בזמיר [מהדורת 2015]

הרפר לי

הספר הזה הוא דוגמא לקלאסיקה אמיתית , עבר יותר מיובל מאז שנכתב והוא עדיין נוגע וגם אקטואלי.

רבדים רבים לספר הזה שניתן להסתכל דרכם, יש בו את החוויות של ילדה מתבגרת והיא מטיבה לספר את השינוי שחל עליה ועל אחיה בשנים קריטיות אלו, יש בו את ההווי של מקום קטן על טיפוסיו השונים , יש בו את הדמות המרשימה של האב "אטיקוס" אשר נוקט עמדה נגד האווירה הכללית , אשר עושה את מלאכתו בשקט , אשר מתמודד עם גידול ילדיו , והכל כתוב פשוט ועמוק.

כתבה בגליון "ספרים" (עיתון הארץ) עלית קרפ על הספר והדגישה כי בישראל של היום הספר הזה רלוונטי במיוחד, גם אני חושבת כמוה, אנחנו חיים לצערי בחברה גזענית, שמפלה בין ערבים ליהודים, מתייחסת מאד לא טוב לפליטים ולא מגנה מספיק על החלשים.
כתב לידה בגליון יובל אלבשן שהוא עו"ד ומספר שגדל לאורו של הספר הזה, כי לצערו אין צדק השווה לכולם בבתי המשפט בישראל, העשירים מיוצגים על ידי עורכי הדין הטובים יותר ונהנים גם מקשרים טובים עם המערכת השיפוטית, אני לא מצויה בפרטים אך נראה לי שיש צדק בדבריו.

ספר נפלא (שיצא לאחרונה בתרגום חדש) וראוי שיקראו בו עוד ועוד כי חוכמתו ואמירותיו חשובות.

לפני 10 שנים•ענתי
אל תיגע בזמיר

אל תיגע בזמיר

הרפר לי

הספר הזה הוא דוגמא לקלאסיקה אמיתית , עבר יותר מיובל מאז שנכתב והוא עדיין נוגע וגם אקטואלי.

רבדים רבים לספר הזה שניתן להסתכל דרכם, יש בו את החוויות של ילדה מתבגרת והיא מטיבה לספר את השינוי שחל עליה ועל אחיה בשנים קריטיות אלו, יש בו את ההווי של מקום קטן על טיפוסיו השונים , יש בו את הדמות המרשימה של האב "אטיקוס" אשר נוקט עמדה נגד האווירה הכללית , אשר עושה את מלאכתו בשקט , אשר מתמודד עם גידול ילדיו , והכל כתוב פשוט ועמוק.

כתבה בגליון "ספרים" (עיתון הארץ) עלית קרפ על הספר והדגישה כי בישראל של היום הספר הזה רלוונטי במיוחד, גם אני חושבת כמוה, אנחנו חיים לצערי בחברה גזענית, שמפלה בין ערבים ליהודים, מתייחסת מאד לא טוב לפליטים ולא מגנה מספיק על החלשים.
כתב לידה בגליון יובל אלבשן שהוא עו"ד ומספר שגדל לאורו של הספר הזה, כי לצערו אין צדק השווה לכולם בבתי המשפט בישראל, העשירים מיוצגים על ידי עורכי הדין הטובים יותר ונהנים גם מקשרים טובים עם המערכת השיפוטית, אני לא מצויה בפרטים אך נראה לי שיש צדק בדבריו.

ספר נפלא (שיצא לאחרונה בתרגום חדש) וראוי שיקראו בו עוד ועוד כי חוכמתו ואמירותיו חשובות.

לפני 10 שנים•ענתי
שרודר

שרודר

אמיטי גייג'

ראשית אומר כי הכתיבה מאד טובה בעיני, זה כתוב כך שאני רוצה להמשיך ולקרוא עוד ועוד , מעניין, זורם , מחבר אותי כקוראת באופן כמעט מיידי למתרחש. יש הרגשה שעבור הסופר זה בא מאד בקלות, מאד טבעי לכתוב כך, עם יד קשורה לאחור כפי שאומרים. אני מודעת לזה שלא בהכרח זה כך , אך זו התחושה.
ובאשר לתוכן עצמו אשתף בכמה מחשבות שעלו בי.למי שעדיין לא קרה יהיו ספויילרים ......

הדבר הראשון שתפס אותי הוא היוזמה של אריק שרודר הנער לצאת מהמעגל שבו הוא נמצא. לא טוב לו במקום שבו הוא נמצא בתור נער שזו לא ארץ מולדתו ולא שפת האם שלו. הוא מבין גם שהסיכוי שלו לצאת מאותו הפרבר העלוב והמקום החברתי שהוא נמצא בו קטן ביותר , אלא אם הוא יעשה מעשה ... והוא מעיז ועושה מעשה ובאופן מפתיע זה גם עובד. לא פעם ולא פעמיים נתקלתי באנשים שהמציאות של חייהם קשה , הם מוכשרים מאד אך בנסיבות החיים שלהם הם אינם מצליחים לממש את עצמם, הם נמצאים במעגל שקשה מאד לצאת ממנו. ואני לא מדברת על מדינות העולם השלישי כמו הודו , או ויאטנם שיצא לי לבקר בהן. אני מדברת על המוכרת שעובדת בחנות בגדים, שעלתה לפני כמה שנים מברית המועצות והיא כבר מטופלת במשפחה ואין לה שום אפשרות לעשות פסק זמן וללכת ללמוד, והיא כבר אפילו קודמה למנהלת החנות עם השנים, אבל יש עבורה תקרת זכוכית שהיא לא יכולה לעלות מעליה. והיא רק דוגמא. אז אריק שלנו עושה מעשה ומשנה באמצעותו את נסיבות חייו. או שאולי בסופו של דבר לא ממש משנה, כי החיים לאורך שנים עם זהות שאולה דורשים ממנו מחירים כבדים. הוא לא מצליח לחבר את השם האמיתי שלו , ואפילו יותר משמעותי, את האבא האמיתי שלו לחיים שיצר לעצמו. והפער הזה יש לו השפעה מהותית למקום שאליו הוא מתדרדר בסופו של דבר.
לכמה שנים בכל זאת הוא מצליח לחיות בעולם שטוב עבורו, עם בת זוגו שאח"כ הופכת להיות אשתו ואם ביתו. והנה אנחנו בימים שבהם הוא נאלץ לעזוב את הבית המשותף של המשפחה ומסתבר שהוא צריך להלחם על הדבר הטבעי ביותר עבורו , לקיחת חלק פעיל בגידול ביתו "מדו". הוא נאיבי , וגם מתקשה לעכל את המציאות שאשתו האהובה עושה פעולות שהן ממש נגדו, וכך מוצא עצמו במצב שהיכולת שלו להיות נוכח בחיי ביתו מאד מעטה. ובמצב הזה שכל כך פגעו בו , והוא די נואש , נהיה לגיטימי עבורו לעשות מעשה שהוא לחלוטין לא ייעשה. למי מאיתנו זה לא קרה, שמשהו פוגע בנו , מתנהג אלינו לא יפה, ואנחנו מוצאים עצמנו צועקים , מתכננים איך להחזיר לו בצורה זו או אחרת ונוקטים בפעולות שאינן מדרך ההתנהגות הרגילה שלנו ופעמים רבות אינן ראויות. כך גם קורה לאריק שבבסיסו הוא לא אדם רע , אך הוא חסר אונים מול הכוח שהפעילו נגדו והוא פונה לפעולות שאינן ראויות. בשלב ראשון הוא מספר לעצמו שזה עניין של יומיים שלושה, אך העניינים מתגלגלים לא ממש בשליטתו, ומשהו בו לא מסוגל לוותר , להגיד לעצמו עד כאן, בוא נפסיק את המעשה המטורף הזה. הוא כבר מבין שהמשמעות של ההרפתקה הזו היא חמורה ושזה יגרום לכך שהוא ינותק מביתו האהובה לשנים רבות , אך אינו יכול להפסיק.
לא קל לי לקרוא ספרים שבהם מעורבים ילדים ושלומם עומד בסכנה, תודה לסופרת היקרה שהוציאה את מדו המקסימה בשלום בסופו של הדבר. ואיך תראה מדו בעוד כמה שנים את ההרפתקה הזו שהיתה לה עם אביה? נניח כאשר היא תגיע כבר לגיל 20+ , וסביר להניח שבמהלך השנים האלו לא תראה אותו בכלל עקב העובדה שהוא ישב בבית הכלא. בהתחשב בעובדה שהיא מאד אינטליגנטית ורגישה אני מאמינה שיישאר לה זיכרון טוב מכך, היא תבין שאביה עשה את זה מאהבתו הרבה אליה ומהרצון שלו להיות איתה. ואולי לא, אולי בדיוק ההפך, היא תבין את חוסר האחריות הרבה שהיה במעשה כזה, את חוסר ההתחשבות באימה המסכנה שעברו עליה ימים קשים מאד בדאגה נוראית לביתה והוא יימצא בלתי ראוי בעינה כאדם ובוודאי כאב.
כך גם אני בנסיוני לקבוע מה דעתי על אריק שרודר גיבור הספר, רגשותי מעורבים, מצד אחד הבנה למצבו ואפשר אפילו להגיד שהוא התחבב עלי במידה מסוימת, בדיבורו הקולח, בחשיבתו היצירתית והמיוחדת ומצד שני קשה לסלוח על הדרך שבה נהג , על חוסר האחריות, חוסר ההתחשבות וגם הבחירה שלו לשתוק לא ממש הבנתי אותה.
ולסיכום אומר שהספר הוא טוב מאד בעיני, ואשמח לקרוא ספרים נוספים מהסופרת הזו.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•ענתי

ביקורות נוספות על "גלבי"

גלבי

גלבי

איריס אליה-כהן

השואה מול היעלמם של ילדי תימן: מי לוקח? אלה טראומות מתחרות; הנושאים האלה נפיצים ונדושים כאחד. כל כך הרבה התייחסו אליהם, עד שנדמה שלא נשארה דרך מקורית לעשות זאת. לכאורה נראה שלילדי תימן אין סיכוי מול השואה. מי יכול על השואה? אבל במסגרת משחק הזהויות הזה, כובש כאב האבדן של התינוקת שנלקחה בשחר ימי המדינה, מקום משל עצמו. לא בהתנצלות על קוטן הכאב ביחס לשואה, אלא בגאווה מהולה בדמעות: כן, אני פה, וזו זכותי להישמע. ומי שישווה כאבים, רק נראה אותו מעז. כי אין כאב ככאבה של אם, ואחת היא מה מוצאה.
יש יותר מדי סופרים ישראלים בעלי לשון רזה, לשון שהתחזותה למקורית רק מחפה על דלותה. אליה כהן היא לא כזו. היא מפעילה את המילים והדמויות ביד בוטחת. היא לא חיה ביניהן כאילו הן אילוץ לא נעים שצריך לעבור אותו כדי להגיע לעלילה. היא לשה את המילים והדמויות, משתעשעת בהן, כותבת באופן מעורר השתאות ויוצרת רומן עם איכות של שירה:
"מסה מוגזמת, מופקעת, נפרצת, מופלגת, מופרזת, ממיתה, של אין" (ע' 81);
"אצבעותיו מתרפסות על כיס מכנסיו, מתחננות אל הסיגריות שלו" (ע' 77);
"ובין המילים המתחככות, משל היו אבני צור, ניצב כאב. בוער" (ע' 201);
"אצבעותיה התרועעו בשערותיו הארוכות, מרפרפות מעל פניו כפרפרי עש דקי כנף";
"פעם היתה העגבנייה נחתכת באבחה מדויקת. כעת ידה רועדת קמעה, ועשרות חריצי הסכין המצטופפים במרכז קרש החיתוך, כפני זקן בא בימים, חיש קל מתמלאים בעסיס רירי, אדמדם, שניגר הצדה" (ע' 278).
שירה. פשוט שירה. בכל עמוד יש התנהלות לשונית בוטחת ועשירה כזו. הרבה כותבים יכולים ללמוד ממנה.
לא ברורה הדרך לפתרון-לא-פתרון המעורפל של חידת ילדת תימן האבודה, אבל הכוח התיאורי של אליה כהן מענג, כך שלא נתתי לפרט הזה להפריע לי. לא לכל רומן צריכה להיות עלילה מהודקת היטב. לעתים די בדמויות, בעיצוב הדחוס והמופתי של היחסים ביניהן ובמתח שנמסך כקורים בכל שלב בספר.
הטכניקה של דילוגי זמן בתוך המעשה הסיפורי היא מסוכנת. לא כל סופר מצליח לשלוט ברסן העלילה כשהוא מראש מחליט שהיא יתן לה להשתולל בין התקופות. לאליה כהן זה עובד, למזלנו.
הייתי רוצה לדעת מה ההמשך; הייתי רוצה לשמוע את השיחה המיוחלת שעליה מדברים הגיבורים בסוף.

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•אהוד
גלבי

גלבי

איריס אליה-כהן

ספר חדש... יגיע לחנויות לקראת סוף חודש ינואר 2016.


זהו ספרה השלישי מבית היוצר של איריס אליה כהן. ככל שהבנתי גם הוא כקודמיו, משובח, רגשי עם דמויות ייחודיות ומיוחדות כתוב בשפה מלוטשת, ציורית ומטאפורית.

הספר הנוכחי, עוסק במספר נושאים כואבים ומצערים שעדיין יש להם גבנון:

א. "פרשת ילדי תימן" כשבשנים 1948 – 1954, הוצאו ילדים קטנים ממשפחותיהם הביולוגיות, וברוב המקרים הילדים היו מתחת לגיל שלוש. אותם ילדים נעלמו בעת שהותם בבתי חולים.

לימים הסתבר שילדים אלה נמכרו לגורמים בארץ ובחו"ל, עבור סכומי כסף נכבדים ובצע כסף.
לאותם הורים ביולוגים נאמר שהילדים נפטרו. בכל האירועים לא היו קיימים תעודת פטירה, או מסמך לסיבת המוות.

לצערי, הפרשה הזו לא "נשכחה" וכנראה גם לא תישכח עוד כמה דורות. גם אחרי שחלפו כל כך הרבה שנים, אי אפשר לסתום את הגולל על נושא כאוב זה, כיוון שהחקירה אשר החלה במאה הקודמת, על ידי הרב משולם, לא התבררה עד עצם היום הזה.

ב. השואה, טרם תחילת מלחמת העולם השנייה, התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה בארץ ובעולם, והחבורות שנותרו לדור הראשון וצאצאיו.

שני הנושאים הללו מגוללים עוד צד: "השד העדתי" ועל הפער בין החברה האליטיסטית "האשכנזית", לבין החברה "המזרחית" לרבות השפה, הסגנון, התרבות והמנהגים.

בעניין "השד העדתי" שלא חביב עלי אלברט איינשטיין אמר: "הרבה יותר קל לפרק אטום, מאשר דעה קדומה." אם אלברט איינשטיין אמר, אזי תסיקו את המסקנה... "השד העדתי" ילווה אותנו עוד כמה דורי דורות.

פרשת "ילדי תימן" ו"ילדי השואה" מצטלבים, כשזוהרה מייצגת את פרשת "ילדי תימן" האורגת לתוכה את חטיפתה של בתיה- אחותה. לעומתה, אדיבה-בת להורים ניצולי שואה, מייצגת את הצד "האשכנזי". בנוסף לאדיבה אח בשם בן-עמי. הוא ידע "סוד" שהיא לא ידעה, כשתקראו תדעו...

לדמות של זוהרה מצטרף "יגאל". דמותו מגלמת חוקר פרטי, אשר מתלווה לזוהרה ואחיה, במטרה למצוא את בתיה אחותם האבודה. הם פונים יחדיו לרומיה-זקנה "באה בימים", ומלקטים ממנה תשובות מבולבלות ומושפרצות לכל הכיוונים.

גם בנה של רומיה – יצחק בן השנתיים "נעלם" בתקופה שבתיה נעלמה. מהתחקיר עולה שאחות בליווי רופא הגיעה לאוהל המשפחה בעין שמר, ונטלו לידיהם את יצחק בתואנה שהוא חולה. הפרטים הללו זהים להיעלמותה של בתיה.

זוהרה ואדיבה חברות עוד משחר ילדותם. הן למדו יחדיו ונותרו חברות, גם כאשר כל אחת מהן פנתה לדרכה. זוהרה נישאה "לאשכנזי" והתגרשה, לאחר חמישה חודשים כש"השד העדתי" הסתתר מעבר לפרגוד, ומאידך, אדיבה נישאה לעמוס וילדה את בן ועמליה.

תוך כדי קריאה, כל הזמן הרהרתי ביני לבין עצמי... מה לכל הרוחות זוהרה מצאה ב"יגאל" הזה? איש גדול, מעט דוחה, מוזר, בעל כרס, מעשן כבד, ושלא נזכיר את הריח שעטף אותו...

רק לאחר שיגאל סיפר את על חיו וקורות אחותו ואימו, במחנות ההשמדה בפני זוהרה, לקחתי קצת אוויר...ובתוכי החלו להבליח רגשות אמפתיים כלפיו.
הסיפור ממונף על גבי שני צירי זמן, כרחיים שניזונו מהשפה האיכותית של איריס, הרוויה בדימויים נפלאים, בכישרון מדהים ומשובח, לרבות בחירת השמות לדמויות הראשיות והמשניות.

אהבתי את הקפיצה מאידיש לערבית כולל המבטא, שיבוש השפה, והחלפת האותיות ס' ב-צ' כל הכבוד!

המטאפורות והסמלים בספר "גלבי" רבים ומגוונים כגון: עץ הרימון, הכלב השחור ששמו "אידי אמין" שהסתובב בחתונתם של זוהרה ויאיר (עמוד 183), בחירת השיר בנסיעה המשותפת של יגאל וזוהרה, הכתם על הגב, המרפסת ועוד.

גם בחירת השמות לדמויות נשקלה בכובד ראש: זוהרה, אדיבה, יגאל, רומיה, טובה, בן עמי ועוד. כשתקראו את הספר שימו לב לשמות, יש להן משקל בסיפור הזה.

לטעימה מעט מהשפה והתובנות... עמוד 281: "זה טוב לבכות, אדיבה," אמא ממלמלת, "זה יותר טוב מאשר לשמור את כל הדמעות בתוך הלב. בסוף הוא מתפוצץ הלב, מרוב דמעות... ותראי... תראי כמה זה מדויק..." ואמה מקריאה לה את הציטוט של ויטמן המופיע מתחת לטבלת התאריכים של חודש תשרי: "תהילתנו אינה נמדדת באי-יכולתנו ליפול, כי אם ביכולתנו לקום לאחר הנפילה." ונאנחת, "זה מדויק, לא? זה באמת מדויק... אדיבה'לה אבל למה את נראית לי מודאגת לא ענית לי." ...

איריס כותבת מהלב זה מורגש בכתיבתה. תמצאו בסיפור הזה עונג צרוף, עומק, והוא בהחלט חודר לנשמה, והופך קרביים בלא מעט תחנות.

הכתיבה עשירה, גבוהה, נוקבת, רוויה בתובנות לחיים עם תיאורים מקסימים של נופי חיפה, עד כדי כך, שלפעמים הייתה לי הרגשה, שאני עצמי מטיילת בחיפה בשנות השמונים.

ספוילר: באחת השיחות בין זוהרה ליגאל, מוזכרים קווי הדמיון בין הנשיאים לינקולן וקנדי כגון: מועד השבעתם, אובדן הבנים, שמות המזכירות, הסגנים ומועד ההתנקשות בחייהם. נעיצת הקטע הנוכחי על צירוף המקרים, נחמד ידוע אך לא מקורי...

למרות שהעלילה לא חסינה מחסרונות, לעיתים מצאתי בה עודף תיאורים שעלולים להתיש, או מאידך גיסא, הידוק יתר לצד חוסר אהבתי...

את ספריה הקודמים של איריס "מכתוב" ו"דושינקא, נשמה" שזכו לפרסים, והיו מועמדים לפרס "ספיר", טרם הספיקותי לקרוא. בזכות הספר הנוכחי ארצה לקרוא גם אותם.

ועוד משהו קטן לפינאלה ולמחשבה: הנובלה הזו מתחילה באבק ומסתיימת ביורה... תחשבו על הסימליות.

לדעתי, הספר הנוכחי מצטרף לעוד כמה ספרים מצוינים ומשובחים שקראתי השנה. עבורי "גלבי" מהווה ציון דרך, לסיומה של שנת 2015 , שמפנה את מקומה ל-2016 הבאה עלינו לטובה.

"לא תשכח" זה לא זכור, "לא תשכח" ו"זכור" הם מונחים שונים... תחשבו על כך...
גם בספר הזה "האדם מתכנן ואלוהים צוחק"...
תיהנו.
לי יניני

נ"ב: אני קראתי את הספר כ"ספר לבן" אתם כבר תקראו את הספר עם הכריכה... תיהנו

לפני 10 שנים•
★★★★★
•לי יניני
גלבי

גלבי

איריס אליה-כהן

ספר שמציג לראשונה את פרשת חטופי תימן במבט שאין שני לו. בעקבות זאת, תיאטרון הבימה העלה את גלבי ההצגה בעיבוד בימתי ראשון לספר ואני יכולה להגיד לכם שההצגה עברה עיבוד בצורה מעולה לספר. ממליצה מכל הלב.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•שטייןמיכ
גלבי

גלבי

איריס אליה-כהן

לא סיימתי. נושא שקשה לי. אמנם כתבתי קודם במקום אחר ש ספרות ישראלית זה מעולה וגם ספרות נשית. באמת ניסיתי. קראתי עד עמוד 95, וזה היה מזמן, נו במשך השנה + האחרונה, האמת שנה עמוסה בספרים, אחלה מנוחה לגופנפש נשמה לקרוא ספרים. גם מהסוג הזה, אולי גם סוג של בריחה מהדברים ש... ולא אפרט כאן, אני כבר מלא זמן נימנעת מלכתוב את ה 3 נקודות האלו בכל מקום, צ'אטים בווטסאפ? והחלטתי לכתוב כאן גם עכשיו. ה 17 ביקורות שנכתבו עד עכשיו ממש אוהדות את הספר. יש 57 הצעות מכירה אז מעריצה את כול הקוראים והעוסקים בספר הזה, עד כדי קנאה. סך הכול הנושא הוא וואחד טראומה בחברה הישראלית שלנו שאינלי שמצ איך נתגבר עליה כולנו וכול אחד מאיתנו ממשיך לחיות את חייו בדרך ובצורה הכי טובה שהוא יכול כאינדבידואל ויש הרבה שמתאחדים לסוגים שונים של שבטים שאינם כבר מה שפעם היה שבט משפחתי עדתי מוצאי העובדה היא שאני הקמתי משפחה עם מישהו ממוצא אחר משלי והבת שלי הקימה משפחה עם מישהו ממוצא אחר למוצא המעורב שלה. דרכי שלי להתעלות מעבר לקיבוצ גלויות ולכור היתוך שנוצר כאן. בהצלחה לכולנו. שאו ברכה וראו טוב.
חמישי שמח. סופ"ש קמרפא מבורך. 08-12-2022 09:00 והמון תודה רבה לכם, וגם עמכם הסליחה והתנצלותי שלא צלחתי את הספר עד סופו.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•איור וודה
גלבי

גלבי

איריס אליה-כהן

1/3 מהספר מאחוריי ו2/3 עוד לפני- וישאר לפני.
נדירים הרגעים בהם אני מחליטה לקום באמצע ולהחליט שזהו, נגמר לי מהספר ואני מחליטה להפסיק אותו באמצע.
בהתחלה מאוד התלהבתי ואף התרגשתי לקרוא על ספר שמספר על חטיפת ילדי תימן, הייתי סקרנית לראות לאן העלילה תקח אותי.
מצאתי את עצמי נכנסת לעלילה שקופצת בזמנים, פרטים רבים וקטנים שזורים לאורך הסיפור ואני פשוט לא נהנית.

לא ממליצה, משעמם (אלא אם כן יש לכם הרבהה סבלנות, לי לפחות- היא נגמרה).

לפני 10 שנים•
★★★★★
•פלפלית צהובה
גלבי

גלבי

איריס אליה-כהן

הספרות הישראלית במיטבה! ממליצה בחום לקרוא את הספר המצויין הזה! זהו אחד הספרים הכי טובים שקראתי בשנת 2015. קיבלתי אותו כספר לבן מידיעות אחרונות והשבוע הוא כבר בחנויות.
נשביתי בכתיבה היפהפיה, הקולחת והעשירה. הספר מעניין ונוגע בעיקר בשני נושאים מאד כואבים וחשובים: פרשת חטיפת ילדי תימן וניצולי השואה.
שתי גיבורות ראשיות בספר: זוהרה ואדיבה. הן חברות טובות מילדות.
זוהרה היא עורכת דין, גרושה עם ילד בן שבע. הוריה עלו מתימן. אחותה נחטפה במעברה מייד לאחר שנולדה. כל חייה של זוהרה סבבו סביב פרשת ההיעלמות של אחותה והיא מחליטה לצאת למסע חיפושים בעזרתו של החוקר הפרטי, יגאל.
אדיבה, חברתה הטובה ביותר מאז שעלתה לארץ, היא בת לניצולי שואה. אחיה נהרג במלחמת יום הכיפורים וגם חייה לא קלים. האבל והשכול סובב אותה. במשפחתה יש סודות. אמה לא שיתפה אותה בזוועות שעברה במחנות. רק אחיה ידע. לאט לאט היא קולטת רמזים ומגלה את הסוד הנורא של אמה.
העלילה נעה בין שתי הגיבורות, בין הווה לעתיד, מסוף שנות החמישים ועד תחילת שנות השמונים.
קל מאד להזדהות עם זוהרה ואדיבה. יש תיאורים מצמררים של קורות אמה של זוהרה בשואה, פרשת חטיפת ילדי תימן המזעזעת והבלתי נתפסת ומכירת הילדים למשפחות אשכנזיות בטענה שהילדים נפטרו, קטעים מרגשים מזילי דמעות. הספר עוסק גם בפער העדתי בין אשכנזים למזרחים.
בהמשך זוהרה לומדת להכיר את יגאל השתקן שנפתח אליה לאט לאט ומספר לה את סיפור חייו העצוב.
יש המון רמזים קטנים במהלך הסיפור ובסופו מגלים איך הם קשורים זה לזה ונסגרים יפה.
הצטערתי שהספר הסתיים, הייתי מאד שמחה לדעת את המשך ההתפתחויות וקורות הגיבורות.
ממליצה בחום! ספר אנושי ומרגש מאד!

לפני 10 שנים•
★★★★★
•תושיק
גלבי

גלבי

איריס אליה-כהן

ג ל ב י – איריס אליה כהן

כבר בתחילת הקריאה שמחתי להיווכח כי הסופרת הרימה את הכפפה לכתיבת הנושא העלום ביותר במדינת ישראל במשך כיובל שנים, ואשר עד היום טרם פורסם לציבור הרחב פיתרון התעלומה.
מדובר על נושא כואב למדי - "חטיפת ילדי תימן ובני עדות המזרח מקום המדינה ועד אמצע שנות החמישים." כפי שמציינת הסופרת, למעלה משמונה מאות ילדים נעלמו, בלעה אותם האדמה. נלקחו בבוקר בריאים לבית החולים ולמחרת, כאשר הגיעו ההורים לבקר, הודיעו להם כי הילד או הילדה מתו. עשרות שנים נשאו המשפחות את כאבם המר. המתינו תוך חיפוש, בירור, הליכה שוב לבית החולים ושאלות לכל מי שרק יכול להמציא להם קרן אור אחת. על כל אלה לא קיבלו מענה ולא העלו דבר בחכתם. הם נשאו אתם את הכאב והגעגועים, לעיתים, עד קברם.
טבעי בעיני שאקרא בשקיקה את הספר על מנת לגלות שמץ של מידע, משהו, גרגר קטן מסוד גדול, אך לצערי הסופרת לא חידשה לי מאומה. לא חידשה דבר מכל מה ש"ידענו" עד כה. והאמת ניתנת להאמר, כי לא ידענו דבר בעבר וכיום המצב אינו שונה. בספרה משתמשת הסופרת בבלש כדי שאולי דרכו תימצא אחותה התאומה שנעלמה, אך לצערי אין חשיפת מידע על ידי הבלש מסיבת "סודיות". מאחר והנושא הוגדר על ידי הממשלה כ"סודי" ואין אפשרות לגשת למסמכים, הסתתר הבלש בספר מאחרי סיבה זו, וחבל.
הסופרת מספרת לנו בעיקר על שתי משפחות. אחת, היא המשפחה התימנית שלה נעלמה האחות תאומה לבתם. והשנייה, משפחה אשכנזית שהילדות חברות מילדות ונשארו בקשר כל השנים. על הסיבה הנוספת תקראו בספר. הסופרת מחלקת את העלילה לתקופות, משנת 1959 ועד 1983, תוך שהיא עוברת מתקופה לתקופה ללא סדר כרונולוגי, מספרת על כל משפחה וחוזר חלילה.
אהבתי לחזור אחורה לבית הספר העממי ולהווי אותה תקופה. הסופרת מספרת לנו על לכידת אייכמן ומשפטו בישראל בתחילת שנות השישים. מחזירה אותנו לימי השואה לסבל היהודים במחנות, בהם הייתה גם אם המשפחה האשכנזית. אהבתי את הדמות של האימא במשפחה האשכנזית המתבטא בחוש ההומור הגלותי המתובל באידיש ובאופן הדיבור שלה. משפטים ארוכים שיכולים לכלול את מצבה הנפשי העגום, הוראות ליד השולחן, לחזור למצבה ולחנך את הבן. כל זה ללא אתנחתא כלל:
..."אדיבה מה את חושבת שיש לי כוח לטפל בכל המשפחה חסר לי צרות משלי ותרחיקי את הכוס מקצה השולחן עוד רגע היא תיפול ותתנפץ אוי אלוהים למה זה מגיע לי מה עשיתי שזה מגיע לי בן עמי אומרים תודה כשקמים מהשולחן..."
זה ספרה השלישי של הסופרת – "מכתוב" שזכה בפרסי שרת התרבות ורמת-גן "ו"דושינקא, נשמה" אשר היה מועמד לפרס ספיר.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•פני
גלבי

גלבי

איריס אליה-כהן

הסופרת מיטיבה לשזור שני נושאים שכביכול אין ביניהם שום קשר: השואה וחטיפת ילדי תימן.
שתי ילדות, החברות הכי טובות, זוהרה ואדיבה, תימניה ואשכנזיה. הסיפור מלווה את שתיהן. הראשונה, שתאומתה נחטפה מן המעברה והוריה מעולם לא התגברו על כך ולא הפסיקו לחפשה. היעדרותה מאוד נוכחת בחייה של זוהרה ומהווה חלק משמעותי מחייה.
השניה, שגדלה עם הורים ניצולי שואה שסירבו לספר מאומה ממה שעבר עליהם. כיצד הדבר משפיע על היחסים במשפחה? הסקרנות להבין את ההתנהגויות המוזרות, קשר אמא-בת.
יש בספר קטעים כ"כ נוגעים ללב שהוא ממש מתכווץ מכאב.
הספר נע בין שני הסיפורים, בין עבר להווה. תיאור הילדות של השתיים בחיפה, ההווי הביתי בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים ועד שנות השמונים.
ספר מאוד מרגש ונוגע ללב, ממליצה בחום.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•דקלה
גלבי

גלבי

איריס אליה-כהן

ציפיתי להרבה יותר:( אבל קיבלתי רומן למשרתות.
הסיפור סביר אבל מסופר בטרחנות רבה ובכניסה לפרטים רבים ומיותרים, לדעתי. כנראה הפרטים נועדו להכניס את הקוראת לאוירה של שנות השמונים או השישים, אני מצאתי אותם מעייפים.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•שממית
דירוג
1.0
לפני 10 שנים

“1/3 מהספר מאחוריי ו2/3 עוד לפני- וישאר לפני. נדירים הרגעים בהם אני מחליטה לקום באמצע ולהחליט שזהו,”