ביקורת ספרותית על תגידו לזאבים שחזרתי הביתה מאת קרול רבקה בראנט
ספר בסדר

---

מלכוד האמינות של ספרים למבוגרים שמסופרים בקולם של בני נוער הוא בעיה ידועה, כל כך ידועה שאני מתפלאת שסופרים שוב ושוב נופלים בה. מצד אחד, קולם של רוב הנערים והנערות הוא ילדותי ושטחי מכדי שיעניין את המבוגר הממוצע וייצור עומק מספיק לספר. מצד שני, אם הנער או הנערה המספרים יקבלו ביטוי מורכב ומעמיק יותר, הרי שהאמינות שלהם כמספרים תתמסמס. הפתרון הוא כמובן לוותר על לספר סיפור למבוגרים דרך זווית הראייה של אדם לא בוגר, או להיות מוכשרים באופן יוצא דופן שיצליח להיחלץ מהמלכוד (להיות מוכשרים במיוחד זאת המלצה באופן כללי).

וכל זה כהקדמה לבעיה שהייתה לי עם הספר הזה, שיש לו סיפור יפה ומרגש, שהצליח לחמוק מהמלכודת הדידקטית המאיימת עליו אבל לא מהמלכוד שהציבה בחירתה של ילדה בת 14 לספר את הסיפור. הילדה-נערה הזו היא ג'וּן, ילדת פרבר של ניו יורק ב-1987, שדודה וסנדקה הנערץ מת בתחילת הספר מאיידס. ג'ון צריכה להתמודד עם הפרידה מהדוד מחד ועם היכרות מפתיעה עם בן זוגו הסודי מאידך, ובתווך להתעסק ביחסים הלא יציבים שלה עם אחותה הגדולה ועם הוריה הנעדרים-משהו. ההורים הנעדרים מהסיפור הם דוגמה בולטת לדרך שבה הספר מסופר מזווית של פנטזיית ילדות על הורים שאינם קיימים, הורים שלא שמים לב שהבת שלהם מסתובבת עם גבר זר במנהטן, וילדה ששמה לב לאכזבות החיים המבוגרים ולקשיים שחווים ההורים שלה כאילו הייתה בגילם. אבל בעיית האמינות הזו היא שולית לבעיה העיקרית שהוזכרה קודם, שהיא כפולה הפעם - קודם כל כי המחשבות של ג'ון מורכבות, מכילות ומודעות קצת יותר מדי יחסית לגילה ולשנות השמונים, ואחר כך כי העלאת כל הרגשות של ג'ון אל פני השטח, יחד עם כל ההתלבטויות והתהיות שלה, מרוקנות את הספר מסאבטקסט או מכל מרווח עלילתי ו/או רגשי שהקוראת אמורה להשלים בדמיונה.

כל אלה הופכים את הספר לכזה שבני נוער כנראה יאהבו ויתרגשו ממנו, אבל לאדם שעבר את גיל צבא זה כבר קצת קשה יותר. הסיפור, כאמור, עדין ומרגש וחשוב חברתית בלי להיות מטיפני, אבל אם אתם מחפשים קול קצת יותר מורכב שיספר אותו אולי כדאי לחפש משהו אחר.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על תגידו לזאבים שחזרתי הביתה