הספר הזה מצטרף לרשימה הולכת וגדלה של ספרים שיצאו בשנים האחרונות, הפונים לקהל יעד שהוא נוער (אבל לא רק) שעוסקים בנושא שהיה קיים עליו טאבו. מוות.
קראתי את אשמת הכוכבים ואת לללכת בדרכך,ולא מזמן סיימתי את זה, שלטעמי הוא גם המוצלח מבין השלושה. ולמה? כי הוא לא לוחץ על בלוטת הדמעות ללא הפסקה. הוא כתוב בבהירות,הוא קריא, הוא לא מתחנף, לא שיפוטי, הוא מסופר טוב.

הסיפור מסופר מפי ג'ון בת ה-14, נערה רגישה,

זה היה באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, הייתי בהרחקה זמנית מהחברה והתרבות בחסות מחלת הצהבת שבה נדבקתי בשירותים של בית הספר. הבקרים השתרעו לפני ארוכים וצהובים ומלאים שידורים חוזרים של דבי אין הוספיטל וג'ארכ קאריבכ ותוכניות חינוכיות נוספות, נמצאת לבד בבית כשכולם נמצאים בבית הספר או בעבודה. שעות אחר הצהרים והערב היו מסוגרות בחדר ובשירותים הצמודים אליו, משרה מעטפות במים כדי להפריד מהם את הבולים ואז

שם נפלא ומסקרן יש לספר. איזה זאבים? למה שיהיה איכפת להם אם חזרתי הביתה? שם עם סיפור. אבל לא הסיפור הזה.
על הכריכה האחורית של הספר כתוב שהוא נבחר ב 2012 לאחד הרומנים הטובים בארצות הברית. מאד מעניין אותי מי הגוף הבוחר. כי אני אף פעם לא יכולה להגיד שספר טוב מסויים הוא טוב יותר מספר טוב אחר. ברור לי שמאז הספורט והתחרות נכנסו לכל תחום בחיינו כל דבר נמצא באיזה רשימה עם ערך לפניו. ועדיין הייתי רוצה שמיש

היו מספר יצירות מעטות שהצליחו לרגש אותי כמו הספר הזה.
בעייני הוא חובת קריאה, מצטרף לאותם ספרים שיש בהם מעט דמויות אבל כל דמות עמוקה מני ים.
<mark>קרול</mark> מתארת ביד אמן מערכות יחסים, פחדים וחרדות ששיש בכל קשר ובלבד שקיים בכל קשר.
לקח לי כמה ימים לחזור לעצמי לאחר שסיימתי אותו ולא כי הוא סוחט דמעות כי הוא הופך את הבטן ונוגע בנקודות מאוד אמיתיות וחזקות שקיימות בכל מערכת יחסים
מצאתי את עצמי שם בקלות וכאב.

מכירים את המצב של ספר קריא שמתקדמים איתו ואחרי ה-100 עמודים הראשונים עולה השאלה האם זה לא בזבוז זמן? זה מה שעברתי עם הספר הזה.
הוא כתוב בקולה של ג'ו∙ן , נערה בת 14 שגרה בפרבר של ניור יורק, עם אחותה הגדולה ממנה בשנה והוריה שרוב זמן אינם בבית. לג'ו∙ן אין חברים רגילים, היא אחרת, מתעניינת בימי הביניים ובונה לה עולם דמיוני משלה. היא היתה קשורה מאד לדוד שלה "פין" שמת ממחלת האיידס ומוצאת עצמה מחלקת את

האמת כשסגרתי את הספר לא ידעתי מה לחשוב עליו, לא ידעתי למקד את הרגשות שלי והמסקנות ובפעם הראשונה כדי לגבש את הדעה שלי פניתי לביקורות שעשו קצת סדר ועזרו לי לתת שמות למחשבות שלי. אולי ההרגשה שלי היא באמת בגלל שקהל היעד של הספר הוא נוער. הרבה מאוד אלמנטים בעלילה מוקצנים עד כדי לא אמינים, "אמריקאים" מידי, וכנראה זה מה שמפריע בהתרשמות הכללית של הסיפור. מצד שני הספר עוסק בנושאים עמוקים ורגישים כמו מה זה

מלכוד האמינות של ספרים למבוגרים שמסופרים בקולם של בני נוער הוא בעיה ידועה, כל כך ידועה שאני מתפלאת שסופרים שוב ושוב נופלים בה. מצד אחד, קולם של רוב הנערים והנערות הוא ילדותי ושטחי מכדי שיעניין את המבוגר הממוצע וייצור עומק מספיק לספר. מצד שני, אם הנער או הנערה המספרים יקבלו ביטוי מורכב ומעמיק יותר, הרי שהאמינות שלהם כמספרים תתמסמס. הפתרון הוא כמובן לוותר על לספר סיפור למבוגרים דרך זווית הראייה של א

רומן מרגש עד דמעות, ממליצה ממליצה ממליצה!
זהו סיפור התבגרות של ילדה מופנמת בת 14 ושמה ג'ון. הסיפור מתרחש בשנת 1986. דודה של ג'ון, פין, גוסס מאיידס. הוא צייר ידוע שגר בניו יורק והוא החבר הכי טוב של ג'ון.
הוריה של ג'ון עובדים מאד קשה ואת רוב זמנה היא מבלה עם דןדה האהוב. פין הוא גם הסנדק שלה והיא לאט לאט מבינה שהיא פשוט מאוהבת בו.
פין שוקד על ציור דיוקן של ג'ון ואחותה שהיו חברות טובות והתרחקו לאט

סיפור מאוד עדין וכתוב יפה על נערה צעירה שמעבר לכל הבעיות והרגשות העזים שמגיעים עם גיל ההתבגרות היא גם חווה את הכאב בפעם הראשונה של אובדן אדם קרוב. הדוד האהוב שלה נפטר מאיידס. מדובר בשנות ה -80 , המחלה היא בעיקר משהו שלא מדברים עליו ולא יודעים יותר מידי עליה.
ג'ון הנערה הצעירה מתמודדת עם האבל בפעם הראשונה והיא סקרנית לגבי חייו של הדוד האהוב שלה. כך שהיא בעצם נחשפת רק אז בפעם הראשונה לטובי - בן הז