“בדרך כלל סיפורים על הריקבון שמאחורי החלום האמריקאי מגולמים בגיבורים אמריקאים, כמו בספריהם של טוביאס וולף, ריק בראג, ג'יימס מקברייד, דייוויד פוסטר ואלאס, קורמק מקארתי, לינווד ברקלי, פול אוסטר, ג'ונתן פרנזן וכמובן מחזותיו של ארתור מילר. ב"שרודר" מאת אמיטי גייג' הריקבון הזה מתגלם, במעין טוויסט אירוני, דווקא בהתחזותו של גרמני לאמריקאי. אבל התפוררות מוסד המשפחה בקרב תרבות השקועה ב"אני", אינו נושא אמריקאי בהכרח, אלא אוניברסלי. במובן רחב יותר, "שרודר" אינו משל על הרקבון האמריקאי בלבד, אלא משל על עצם ההתחפשות, ההסוואה, ההסתרה והזיוף; משל-מוסר שבבסיסו הקביעה שכל מעשה או קורות חיים שבבסיסם רמאות או התחזות, נועדו מטבע בריאתם לכשלון.
שרודר נוסע צפונה עם בתו, וגם כשתמונותיו מופיעות עם הכותרת "חוטף", על מסכי הטלוויזיה בפונדקים על אם הדרך שבהם הוא עוצר כדי לתדלק את רכבו, את עצמו ואת בתו, הוא עדיין משכנע את עצמו שזה "יום עם הבת שהתארך קצת יותר מהצפוי" ולא הפרה פלילית של הסדרי ראיה והסכם משמורת. הוא לא חוטף את בתו, כך הוא משכנע את עצמו; הרי אין לו כוונה לא להחזיר אותה. הוא רק מאריך קצת את הזמן שלהם יחד. שרודר מתעלם מצרכי בתו רק כדי שיוכל להגשים את הגרסה המבוגרת של ה"עוד סיבוב אחד ודי" על קרוסלת הבריחה צפונה, לקנדה. אני לא חושב ששרודר יתמנה לדובר "מפלגת זכויות הגבר במשפחה". גם ככה הם בצרות, מבחינה אלקטורלית. הם לא צריכים שייצג אותם אוטיסט רגשי על סף הפסיכיות.
יש משהו מטריד בכך ששרודר יודע לנתח את עצמו ואת רגשותיו עד הנימים הדקים ביותר, ומצד שני הוא עיוור לחלוטין לבדידות שהוא משית על בתו ולאימה שהוא גורם לכל סובביו. יש הקבלה מסוימת בין הניתוק של שרודר לבין פן מטריד בכתיבתה של הסופרת. מצד אחד יודעת גייג' לשקף את מצבי תודעתו של שרודר בצורה מדויקת ובניסוחים שמעוררים קנאה ביכולתה הסיפורית הטכנית. סופרים רבים מדי מנסים לעשות זאת, ולמרבה הצער אף אחד בסביבתם לא ניחן באומץ הלב הדרוש כדי לגלות להם שאין להם סיכוי. מצד שני, גייג' משתמשת ביתר הדמויות, אפילו בבתו בת השש של שרודר (בחיאת, זה ילדה-בת-שש, זה? זה מדענית אטום!) כעזרים טכניים ותו לא: הן רק עוזרות לקדם את העלילה ולשקף את מצבי רוחו של הגיבור; הן לא מופיעות כדמויות עם מהות משל עצמן.
גייג' מצליחה לקשור את ההתפתחות העלילתית להתפתחות מצבו המנטלי של הגיבור, וזה הישג לא פשוט. אך מכיוון ששרודר כל כך ילדותי, אוטיסט רגשי ומאשים את כל העולם ואת ילדותו עד דור שביעי לאחור בכל צרותיו, בשלב מסוים הפסקתי לרחם עליו והתחלתי לרחם על הילדה, שבמצב זה, של בדידות טוטלית, בלתי נסבלת, על כבישי הברזל הריקים והארוכים של צפון מזרח ארצות הברית, צריכה גם להיות אומנת של מבוגר מעורער, על גבול הפסיכיות. הילדה הזו מרירה וצינית כלפי העולם במידה שקשה להאמין שאפשר לפתח כבר בגיל שש, אלא אם ממש דפקו אותך. טוב, אמא קתולית ואבא כזה - זו התחלה טובה, ועדיין, הסופרת משליכה על בת השש בגרות מאולצת, רק כדי שהילדה הזו תהווה כלי קיבול לתהומות הנפש של אדם מבוגר, תהומות שאותן מביע שרודר במעין מניפסט מייגע, ובצורה שאין סיכוי שילדה בת שש תוכל להזדהות אתן.
ב"שרודר" יש מספר סצנות רבות עוצמה שנותרות בזיכרון. כמו בטרגדיה יוונית, למרות שהסוף ידוע מראש, הדרך לשם היא שקובעת את איכות האמירה. "שרודר" - הספר כמו הגיבור - יצר בי רחמים, כעס וסלידה. במובן זה, הסופרת עשתה את העבודה. ובאשר לאוטיזם שבכתיבתה - זה בסדר. היא רק משקפת את האוטיזם שבו נתונים כולנו, בשלב זה או אחר של חיינו, בחברת ההמונים הטכנולוגית והמנוכרת.
ציון - ארבע מתוך חמש.”
