• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אטה ואוטו וראסל וג'יימס

אטה ואוטו וראסל וג'יימס

מאת אמה הופר

הביקורת של שמוליק

תמונה של שמוליק
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
אטה ואוטו וראסל וג'יימס

אטה ואוטו וראסל וג'יימס

מאת אמה הופר

הביקורת של שמוליק

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של שמוליק
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2015
הקודמת
נצחיה
לפני 10 שנים

“יום אחד הלכתי לבקר את סבתא שלי. - את מי? נו, את סבתא שלי. וכשהייתי אצלה הלכנו יחד למכולת... -רגע,”

3/4
ביקורות על אטה ואוטו וראסל וג'יימס
הבאה
אלי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 9 שנים

“קראתי את הספר בנשימה אחת. זה ספר פיוטי, מתנגן כמו שירה במיטבה. טכניקת הכתיבה מדהימה בכך שהיא מרומזת,”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•1 דקות קריאה

מעניין כמה מהקוראים את הביקורת הזו יכירו את הסרט שזמזם לי בראש לאורך כל הקריאה : סיפור פשוט.
בסרט מחליט איש זקן וחולה לבקר את אחיו שגר מאות קילומטרים ממנו. באין לו רכב הוא מבצע את הנסיעה על גבי מכסחת דשא.
זכורה לי מהסרט בעיקר תחושת האמריקנה, המרחבים הפתוחים, הכפריים שפגש ועודדו אותו להמשיך.
הספר לא רחוק מהסרט וחופף לו בהרבה מובנים. תוסיפו לזה עוד מלחמה ביבשת רחוקה ותחליפו את האמריקנה במרחבי קנדה.
לא מוסיף, לא מזיק, אפילו מרגש לעיתים ואולי גם יעשו מזה סרט.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של קארן
קארן
תמונה של אנקה
אנקה
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של רץ
רץ
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של בת-יה
בת-יה
12קוראים|גיל ממוצע56|75%נשים

על המבקר

תמונה של שמוליק

שמוליק

ותיק
חבר מזה 13 שנים
58 ביקורות•3 נבחרות•1,002 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של שמוליק
שמוליק
ותיק
חבר באתר מזה 13 שנים
ביקורות58
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבל1,002
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת33ספרות מקורית8מתח ריגול והרפתקאות7

דיון על הביקורת

1 תגובה
אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

בסוף יושבים הוא ואחיו, לא מדברים אפילו, אבל יושבים זה לצד זה. דייויד לינץ' בעבודתו

האנושית ביותר.
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של שמוליק

שפילפוגל, שפילפוגל

שפילפוגל, שפילפוגל

מתן חרמוני

הנה לכם דילמה.
מה עושים כאשר אתם קוראים ספר וחושבים שהוא אחד הספרים המבריקים שקראתם לאחרונה אבל לא מתאים לכל אחד? הכי קל זה לא להמליץ עליו, הרי מי שמכיר את הסופר ואהב אותו בעבר, יקח את הספר לידיו, יקרא את הכריכה האחורית ויחליט בעצמו אם הוא מתאים לו, או לא.
אבל מה לגבי מי שלא מכיר את הסופר ועלול להחמיץ את אחד מהספרים המקוריים ביותר לדעתכם האישית?

"בא רבי פנחס לבית המדרש וראה שהתלמידים שהיו שקועים בשיחה נבהלו לבואו. שאל אותם: במה אתם משיחים? רבי, אמרו, אנחנו משיחים בדאגתנו שיצר הרע רודף אחרינו. אל נא תדאגו, השיב, עדיין לא הגעתם למדרגה גבוהה כל כך שהוא ירדוף אחריכם. לפי שעה אתם רודפים אחריו".

זהו ספרו השלישי של מתן חרמוני שאני קורא. נחשפתי אליו לראשונה ב"היברו פבלישינג קומפני" ולאחר מכן ב"ג'ון טרבולטה ואני" או בשמו הקודם "קרבת דם". כל אחד מהם שונה מהשני במידה ניכרת אבל שניהם מפגינים יכולת כתיבת מרשימה בעיני.

בוקר אחד מתעורר ד"ר יהושע רדלר, מרצה לספרות עברית, ומגלה שהפך לד"ר יהודית רדלר.
אף אחד במחלקה לא שם לב לשינוי, אימו לא שמה לב לשינוי - עולם כמנהגו נוהג.
למעט פרט שולי וקטן. מתחילים להתייחס אליו כאישה. המחזר הופך להיות למחוזר, הדופק לנדפקת, אה וגם ספר המחקר שהיה אמור לפרסם ד"ר יהושע אדלר מתעכב פתאום תחת ד"ר יהודית אדלר.

הספר רווי תיאורים מיניים מצחיקים המגכיחים את גיבוריו. החל משפילפוגל ("ציפור קטנה" והמבין יבין) וכלה בפרופסור ססובר, ראש החוג.

עולם האקדמיה כפי שעולה מספרו של חרמוני הוא עולם מלא יצרים, אקדמאים ומיניים, עולם של דרגות, סמכויות וכפיפויות שקשה להאמין שאכן קיים במציאות.
לאחר שהאזנתי לראיון עימו ("מה שכרוך" כאן תרבות מה 15.5.19) מתברר שלא מעט מהעלילות בספר אכן התרחשו במציאות.

"שפילפוגל, שפילפוגל" לא ייצא לי מהראש בעתיד הקרוב ואני בטוח שגם עוד שנים רבות כאשר אעבור לידו בספריה או אראה אותו בחנות הספרים אזכר בחיוך בכמה סצנות בלתי נשכחות.

מספר מילים למי שמתחיל לקרוא ולא מבין על מה אני מדבר.
קחו נשימה עמוקה - זה רק יילך ויהיה יותר מופרע, מקורי, חד וגאוני.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•שמוליק
הדייגים

הדייגים

צ'יגוזיה אוביומה

"ארץ קטנה" הנהדר של גאי פיי, היה הספר הראשון שקראתי השנה.
היה בו סיפור חניכה עוצמתי שיכול להיכתב רק על יבשת אפריקה.
יצא המקרה ובאותה "סדרה לספרות יפה" בהוצאת מודן, שאני כל כך מעריך, יצא החודש הספר "הדייגים" שאיתו אני מסיים את השנה.
זהו ספר עוצמתי לא פחות, שבו כמו במציאות תנ"כית חייה של משפחה מתהפכים מקצה לקצה.
חיי משפחה ניגרית מהמעמד הבינוני מתחילים להיסדק כאשר אבי המשפחה נאלץ לעבוד בעיר מרוחקת מבית המשפחה.
ארבעת ילדי המשפחה שהולכים לדוג בנהר בניגוד לציווי אמם, נחשפים לנבואה מפי המשוגע המקומי המטלטלת את חייהם.
בד בבד עם הסיפור המתגלגל לאיטו אנחנו נחשפים להיסטוריה של ניגריה ב 25 השנים האחרונות. איך מהבטחה לעתיד יותר טוב, המדינה התגלגלה לשלטון צבאי דיקטטורי ורק לאחרונה עלתה על דרך המלך.

בסיום קריאת הספר אני ניגש לפרש את הכריכה. בתחתית כתובה הכתובת : unity and Faith, peace and progress. חיפוש מהיר באינטרנט מביא אותי לסמל דומה בעל משמעות בניגריה שבו במקום תרנגולים מופיעים שני סוסים ובמקום העכביש מופיע נשר.
הקוראים בספר יבינו בסופו את מהות ההחלפה.

אני אוהב את הספרות האפריקאית. אמנם בעבר נחשפתי בעיקר לספרות הדרום אפריקאית היותר קרובה לספרות האנגלית, אבל "הדייגים" ו"ארץ קטנה" הם הם הספרות האפריקאית האמיתית. שם החיים לא תמיד הולכים במסלולם הרגיל והמציאות עולה על כל דמיון.
זהו ספר הביכורים של צ'יגוזיה אוביומה, ספרו הבא ייצא במהלך שנת 2019. יש למה לצפות.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•שמוליק
ארץ עיר ילדה

ארץ עיר ילדה

אביגיל קנטורוביץ'

אין לי מושג למה, אבל אני מרגיש צורך להסביר למה אני חושב ומאמין שמגיע לספר הזה 5 כוכבים.

1. למרות שזהו ספר הביכורים של אביגיל קנטורוביץ', הוא לא הרגיש לי ככזה. קראתי ספר שלם, בוגר, חושף קרביים, מצחיק לעיתים והרבה יותר רציני ממה שציפיתי ממנו להיות.
2. מצאתי בספר אהבה ענקית לספרות. זה מתחיל בהקדשה הלא טריוויאלית לאמיר גוטפרוינד ז"ל וממשיך בתחושה שליוותה אותי לאורך הקריאה, כאילו הספר נכתב לאמיר וברוח "שואה שלנו" הנהדר.
3. זהו ספר אמיץ, מי שיקרא בו ימצא התייחסות לא שגרתית לשואה, היות ואני מכיר את הפוסטים של אביגיל מהפייסבוק, לא הופתעתי מכך.
4. על פניו זהו לא ספר למין הגברי, אחרי הכל למה שארצה לקרוא ספר על אישה הנוטה ללדת ומתאשפזת במחלקת היי ריסק, ולמרות הכל מצאתי את עצמי נשאב לספר הזה, נושם את הדמויות, מזדהה עד כמה שאפשר עם התחושות שלהן ואפילו מתרגש בסוף, עד רמת הדמעות.
5. לפני שלוש שנים שהעליתי כאן את הסקירה וההמלצה הראשונה שלי בסימניה על ספרו הנהדר בעיני של דן יוספן (מסמר עקרב)- "הכל יהיה בסדר", נקלעתי לחילופי אש לא קלים מבחינתי, שהביאו אותי להימנע כמעט לחלוטין להעלות סקירות שאותם ואת התגובות עליהן, כותב הספר יכול לקרוא.
לכן, התלבטתי למספר שניות לפני שאני מעלה את הסקירה הזאת, אבל רק למספר שניות.
כולנו צריכים לזכור שכל ספר ביכורים שיוצא כאן נכתב בדם ליבו של המחבר.
אני יודע שאביגיל עבדה על הספר הזה קרוב לשלוש שנים והוא יוצא לאוויר העולם בתקווה שיגיע לכמה שיותר אנשים ושיתקבל באהבה.
לאהבה שלי הוא זכה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•שמוליק
כך להישאר לעולם

כך להישאר לעולם

יונה אלון

איך אפשר לכתוב סקירה על הספר הזה?

אני עוקב וקורא את ספרי "תשע נשמות" ו"זיקית" קודמתה מזה שנים. הפורמט הקצר, הבחירות המסקרנות, אהבת הספרות.
אני ניגש אל הספר הזה לאחר שכבר התוודעתי לסיפור שמאחוריו ומתחיל לקרוא.

בדר"כ אני נוהג בספרים שאני קורא לסמן משפטים יפים, כתובים יפה, מעלים מחשבות.
אני מוצא את עצמי אחרי מספר דפים מתייאש ומפסיק לסמן.

קצב הקריאה שלי מהיר.
אני מוצא את עצמי נאלץ להאט, כמו מוצב בפני תמרור של נסיעה בדרך עירונית עם באמפר כל כמה מטרים.

בהתחלה אני תוהה ביני לבין עצמי האם באמת היה הספר הזה צריך לצאת לאור.
הרי אין כאן עלילה סלולה.
רק קרעי חיים, רשמי היומיום של אדם מבוגר, שבע חיים שהחליט ברגע אחד לשפוך את דיו חייו במחברות.
האם זוהי ספרות הראויה להתפרסם?

אני מוצא את עצמי בסוף הספר מכיר אותו, את יונה אלון, את כאבי השיניים שלו, את ההליכה למכולת, את המאבק ברגישות לקור, האהבה לחום השמש.
את הסיפורים הקטנים, מעשי היום יום, האהבה למלאכת הכתיבה.
ואני מחבב ומוקיר אותו בסיום הקריאה, על שפתח בפני את הצוהר לעולם שלו ולאוריאל קון על שחשף אותו בפני.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•שמוליק
המולת הזמן

המולת הזמן

ג'וליאן בארנס

"הוא ידע רק שזו שעתו הקשה ביותר."

תמונה ראשונה :

המלחין שוסטקוביץ' שונא שנים מעוברות. השנה היא 1936, שנה מעוברת. יש לו ריטואל קבוע שעליו הוא חוזר מידי ערב.
הוא מרוקן את מעיו, נושק לביתו הישנה, נושק לאשתו הערה, לוקח תיק קטן סוגר את הדלת וממתין ליד המעלית.
אולי הם יבואו לאסוף אותו ואולי לא.
לפחות אם יגיעו הוא יהיה מוכן ולא יצטרך להיגרר ממיטתו באמצע הלילה.

תמונה שניה:
השנה היא 1948, שנה מעוברת. שוסטקוביץ' יושב בביתו ומקבל שיחת טלפון מסטלין.
סטלין המנהיג הדגול מבקש מהמלחין הנודע לייצג את ברית המועצות בכנס תרבותי מדעי למען השלום העולמי שייערך בארצות הברית.
"יפה. אז ודאי תשמח להשתתף בכנס כאחד מנציגנו.
חוששני שאני לא יכול.
אתה לא יכול?
החבר מולוטוב ביקש ממני. אמרתי לו שאני לא בקו הבריאות.
אז כמו שאמרתי נשלח לך רופא שירפא אותך.
זה לא רק זה. אני סובל מבחילת טיסות. אני לא יכול לטוס.
אין שום בעיה. הרופא ירשום לך כדורים.
כמה יפה מצדך.
אז תיסע?
לא אני לא יכול לנסוע, אין לי חליפת פראק..."

הוא נסע.

תמונה שלישית:
השנה היא 1960, שוב שנה מעוברת.
הפעם מבקשים משוסטקוביץ' להתמנות ליושב ראש איגוד המלחינים של ברית המועצות.
"זה כבוד גדול מידי.
אבל כבוד כזה שמגיע מצד המזכיר הכללי, אי אפשר לסרב לו.
איני ראוי לכבוד הזה.
אולי לא אתה האיש שצריך לשפוט אם כן או לא.
אני מלחין ולא יושב ראש."

הוא התמנה.

בשלוש תמונות המייצגות כל אחת פרק זמן אחר בחייו של שוסטקוביץ' אנחנו נחשפים לחיים בברית המועצות באותם שנים.
הטיהורים הגדולים של סטלין, פולחן האישיות, המלחמה הקרה, עלייתו של ניקיטה חרושצ'וב.
המבט הוא אירוני, לעיתים קרובות מצחיק, מעורר השתאות, בספר שהעלילה שלו אוטוביוגרפית על חייו של המלחין שוסטקוביץ'.
למרות שקראתי לא מעט ספרים על התקופה, יש כאן נקודת מבט אחרת ומאוד ייחודית.

הסדרה הקטנה של הוצאת כתר.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•שמוליק
בגנו של עוג

בגנו של עוג

לילה סלימאני

"כל אימת שהיא עוצמת עיניים היא שומעת את הקולות, האנחות, הצעקות, המכות. גבר עירום מתנשם, אישה גומרת. היא הייתה רוצה להיות אובייקט ותו לו בלב ההמון פראי, שיטרפו אותה, שימצצו אותה, שיבלעו את כולה. שיצבטו את שדיה, שינשכו את בטנה. היא רוצה להיות בובה בגנו של עוג"

כמו ב"שיר ערש" גם כאן לילה סלימאני לא עושה הנחות לקורא וכבר מההתחלה מעמידה מולו את תמצית הסיפור אם לא את סופו.

הו הבורגנות.

אדל אם צעירה בת 35, לילד בן 3. עיתונאית במקצועה הנשואה לרופא. הם חיים בעושר בלב פריס.
אבל משהו חסר.
אדל מכורה למין. טורפת כל הזדמנות לסקס חסר מעצורים, חיה חיים כפולים ולא מצליחה להפסיק את המרוץ לריגוש הבא. שום דבר לא עומד בדרכה, לא בנה אותו היא תשאיר עם אומנת כדי לגנוב מפגש מהיר נוסף, ולא בעלה, שלא יכול לספק לה את הריגוש לו היא זקוקה.

"היא לא רצתה את הגברים שעימם התרועעה. לא הבשר עורר את תאוותה, אלא המצב עצמו. להיכבש, להתבונן במסכה של הגברים המגיעים לפורקן. להתמלא. לטעום רוק. לחקות אורגזמה אפילפטית, התגעשות שטופת זימה, עונג חייתי."

זהו ספרה הראשון של סלימאני ומה שמעניין כאן הוא שוב הנושא שבחרה לתאר על רקע מוצאה. סלימאני, מוסלמית שנולדה במרוקו וגדלה בצרפת, בוראת דמות נשית חסרת מעצורים, מינית, רעבה למגע. כל מגע. מכל אחד.
בעולם ממנו הגיעה סלימאני, דמות כזאת היתה נסקלת באבנים במקרה הרע ומגורשת מהקהילה במקרה הטוב.
סלימאני לא שופטת את הדמות אלא פשוט מתארת את ההתמכרות שלה כהוויתה.
שיחרור מיני? מגבלות חברתיות? מוסד המשפחה?
במשפטים הדוקים, דחוסים, בעלילה מהירה וחסרת מעצורים, כמו מעשה אהבה ללא רגש, כאן ועכשיו עד האורגזמה.

מקווה שהפעם לא אמתח את רגישותו של אף אחד בעודי מרעיף תשבוחות על צילומה של עדה ורדי המעטר את הכריכה.

הסדרה לספרות יפה - הוצאת מודן.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•שמוליק
גן עדן וגיהינום

גן עדן וגיהינום

יון קלמן סטפנסון

ספר טוב זורק אותך למציאות אחרת.
ספר מעולה משאיר אותך שם זמן רב אחרי סיום קריאתו.

מי שכבר קרא אי אלו ביקורות שלי, יודע שאני לא נוטה לרשום ולפרט על העלילה של הספר.
אחרוג ממנהגי בביקורת זאת כשירות לקוראים.
אני מעריך לצערי שמעטים האנשים שייגשו לחנות הספרים / לספריה, ייטלו את הספר הזה, שתמונה מקסימה של שני דגים על קרח מתנוססת על הכריכה שלו, יעלעלו בדפיו, יקראו את התקציר בכריכה האחורית ויקחו אותו איתם. מה להם ולאיסלנד הקפואה בתחילת המאה ה 20?

ההפסד יהיה כולו שלהם.

הספר מלווה את קורותיהם של נער וחברו ברד'ור לאורך תקופה קצרה באיסלנד של תחילת המאה ה 20.
שניהם צעירים ועניים, שנולדו למשפחות שהגורל התאכזר אליהם. שניהם שייכים לקבוצה של דייגים שכל פרנסתם בים, ושניהם גילו את עולם הקריאה והתאהבו בו.
הם חוזרים מהכפר הקרוב בו השיגו חומר קריאה שיאיר להם את המציאות הקשה.
רגע לפני שהם יוצאים למסע דיג, ברד'ור חוזר לבקתה ומשנן לעצמו קטע קריאה שאהב מ"גן העדן האבוד".
קטע קריאה שיעזור לו לעבור את המסע בן 10 השעות בים.
הטעות הזאת תעלה לו בחייו.

יותר מכל הספר הזכיר לי את "הקפות ביער" של דלין מתיה, שם שוחזרה פיסת היסטוריה וטבע של נייזנה בדרום אפריקה.

זה מדהים בעיני איך סופר שנולד בעומק המאה ה 20 מצליח לטוות בצורה כל כך אמינה מציאות חיים אחרת, שאי אפשר כמעט לקרוא עליה היום לא כל שכן לדמיין אותה.

אני קורא בספר ושומע את הרוח בים, מרגיש את הקור ונושם את הקושי.
לאט לאט תקופת החיים הזאת חיה בדמיוני.

זהו ספר ראשון בטרילוגיה אבל עומד בפני עצמו.

"הוא שב וקורא את השורות, עוצם את עיניו לרגע קט וליבו הולם. דומה שהמילים מסוגלות עדיין לגעת באנשים, לא ייאמן, ואולי האור בהם לא כבה לגמרי, אולי יש עדיין תקווה למרות הכול".

עטיפת הספר המקסימה כמו מייצגת את שני החברים.

סדרה לספרות יפה - הוצאת מודן.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•שמוליק
ערבים אחרונים עם תרסה

ערבים אחרונים עם תרסה

חואן מרסה

"האציליסט קישת את גבו ולחץ את בין ירכיו את חמוקי מכל הגז. הוא טס כשגיבנת נרעדת של רוח תחת חולצתו. בולע מרחקים ולילה יחד עם סימנים שלא קרא. הפעם הוא רכב על דוקאטי לוהט, חדש ומבריק."
אף פעם לא הייתי חובב של אופנועים.
יכול להיות שזה קשור לפעם ההיא עת הייתי סטודנט ובמהלך רגע שטות בטיול ביוון הטבעתי את עצמי יחד עם האופנוע במי הים, רק כדי לדעת איך זה מרגיש שהרוח צולפת בך בפנים והמהירות תקועה לך בין הרגליים. זה עלה לי בלא מעט כסף ובסיפור טוב.
ונזכרתי ברגע ההוא כשראיתי את ציור האופנוע בגב הספר רגעים לאחר שסיימתי את קריאתו.
הרבה יופי אני מוצא בספר הזה והרבה אהבה של הסופר לברצלונה, לתקופת סוף שנות החמישים, לאנשים שלה ולהווי החיים בה.
מנולו, הצעיר החתיך והעני שנסע לחפש את מזלו בעיר הגדולה ומתעסק בגניבת אופנועים ומכוניות מתאהב בתרסה, בת העשירים המלומדת. המסע יכלול סיפור אהבה עם משרתת, הפגנות סטודנטים, חופי ים, שמש, שתייה וריקודים.
זהו ספר קיץ מובהק, הכתוב בפרוזה עשירה ומתורגם נהדר.

הסדרה לספרות יפה – הוצאת מודן.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•שמוליק
רכבת הבוקר לפריז

רכבת הבוקר לפריז

ז'אן-פיליפ בלונדל

שוב ספר קטן.
תמים למראה.
על העטיפה צילום של שעון.
השעה 6:45.
סיטואציה פשוטה.
יכולה להתרחש בחיי כל אחד מאיתנו.
הוא יושב במקום הפנוי ברכבת ומבין
שישב ליד מי שפגע בה לפני עשרים שנה
ברומן קצרצר.
הוא מזהה אותה.
היא מזהה אותו.
הם לא מדברים.
לא מחליפים מילה.
והסיפור נע במחשבות של שניהם.
אחורה וקדימה בזמן.

אחרי שעתיים.
מסיים את הקריאה.
אבל המחשבות לא מרפות מראשי.
מה הייתי עושה במקומו.
מה הייתי עושה במקומה.
הסגירה הלא הרמטית של הסיום.
בקשת הסליחה.
מה יצא ממנו.
מה יצא ממנה.
התחלפות התפקידים.
הסדרה הקטנה של כתר.
שוב ספר קטן.
תמים למראה.
הרבה מחשבות.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•שמוליק

ביקורות נוספות על "אטה ואוטו וראסל וג'יימס"

אטה ואוטו וראסל וג'יימס

אטה ואוטו וראסל וג'יימס

אמה הופר

מישהו אמר פעם, שכלבים וילדים גונבים את ההצגה. לאחרונה מתפתח לו מין קטע שזקנים - רצוי ישישים, רצוי קצת פראים, רצוי כאלה שמשייטים נגד הזרם (בקיצור, נו, זקנים מומצאים) - גונבים את ההצגה גם מילדים וכלבים. כי לאחרונה יש די הרבה ספרים שזה המוקד שלהם. אם להזכיר כמה בקצרה - "המסע הבלתי סביר (בעליל) של הארולד פריי", "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" וגם "ההזדמנות האחרונה של ביל וורינגטון" הם מייצגים שלל לאומים - אטה מהספר הזה היא קנדית, הארולד פריי הוא בריטי, אלן קרלסון בן המאה הוא שבדי וביל וורינגטון הוא אמריקאי. אבל גישתם דומה - מין שלילה של הזיקנה כפי שאנחנו מכירים (ופוחדים ממנה) והפיכת הקשיש לבן-עשרה מלא עזוז, הנוטש את הכורסה, כוס התה בלימון ובית האבות ויוצא למסעות אקסטרים, כאילו הדמנצייה והמוות אינם אורבים מעבר לפינה.

אמה הופר היא קנדית המתגוררת באנגליה, היא מוזיקאית וזה הרומן הראשון שלה. לפחות שלושה מהספרים שהזכרתי קודם הם ספרי ביכורים. מצד אחד יש לי חולשה לספרי ביכורים בהם אתה פוגש את הסופר עוד לפני שהכתיבה שלו עברה ליטש ועידון. אבל אפשר גם לראות בחלק מספרי הביכורים את הצורך של הסופר להיות מיוחד ויוצא דופן. וזה יכול להסביר את הבחירה בנושא שמציג מציאות מעוותת, כמו הצגת הזיקנה בספרים שמניתי (ובעוד רבים שלא קראתי).

הספר כתוב בסדר. מתאר את הקשר בין שלושה אנשים על פני כשישים שנה, יש בו תאורים יפים של חיי חוואים בקנדה בתחילת המאה העשרים, וקצת תיאורי נוף חביבים. אבל הוא עובר לעתים קרובות מדי להתייחסות פיוטית שאינה תורמת, לדעתי, לא לסיפור ולא לסגנון. הופר משתמשת בהמון אליגוריות - גם זו טכניקה שאינה חביבה עלי אם אין לה הצדקה, ובספר הזה אין לה הצדקה, כך הרגשתי.
ובשורה התחתונה? מי שרוצה להכיר את הזיקנה כפי שהיתה צריכה להיות, לו מי שתכנן את החיים היה מתחשב בנו קצת יותר - זה הספר בשבילו. לכל האחרים - אני ממליצה על מדע בדיוני.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•yaelhar
אטה ואוטו וראסל וג'יימס

אטה ואוטו וראסל וג'יימס

אמה הופר

יום אחד הלכתי לבקר את סבתא שלי.
- את מי?
נו, את סבתא שלי. וכשהייתי אצלה הלכנו יחד למכולת...
-רגע, תעצרי רגע. יש לך סבתא בחיים?
כן.
- בת כמה היא? איפה היא גרה? והיא עצמאית? ובריאה? וצלולה?

טוב. אז אני נצחיה, אני בת ארבעים ושתיים וארבעה מילדי כבר עברו את גיל שמונה עשרה. ויש לי סבתא. כשאנחנו הולכות יחד ברחוב. נגיד למכולת הקרובה, ברור מעל לכל ספק שהיא האדם המבוגר ביותר בסביבה. היא בת תשעים ושתיים. גרה בדירה שלה בירושלים. היא עצמאית. בריאה יחסית לבני הגיל שלה. היא עצמאית, אבל ביחס לבני הגיל שלה עצמאות היא דבר מאוד בסיסי, ואדם שהולך לבד (עם מקל), אוכל בעצמו, ומכין את האוכל שלו בעצמו נחשב לעצמאי, גם אם אנשים אחרים עורכים לו את הקניות ומנקים עבורו את הבית. והיא צלולה, מאוד. ברכה.

מגיע גיל שבו עצם החיים וקיום השגרה הוא תופעה ראויה לציון והערכה, גם בלי לנקוט בהם שינויים יוצאי דופן. אבל לכו תספרו את זה לאנשים שכותבים ספרים. הספר הזה עוסק באנשים זקנים, בחייהם בהווה ובזכרונותיהם מהעבר, אבל הוא חייב להוציא את הגיבורים להרפתקאה יוצאת דופן, להליכה רגלית ארוכה, כדי לספר את הסיפור שלהם.

==
ספר על איש אחד, שהולך אל אישה אחת, כי הוא חייב לה הרבה, וחושב שמסעו יציל אותה מגורל אכזר. ספר על אישה אחת שנשארה מאחור בבית, ומשתדלת בכל כוחה להבין. ספר על אמונה של לא מאמינים, ושל הרבה תום.
==
זה מה שכתבתי על "המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי". והספר הזה הוא כמעט, אבל לא בדיוק דומה. ולפעמים שונה לחלוטין. בשניהם אנשים מבוגרים ומסע ארוך ברגל, בשניהם מעורבים שלושה במעין היזכרות במשולש אהבה של העבר. הרולד פריי הוא פנסיונר בריטי. אטה היא קשישה קנדית בת 83. הרולד יוצא למסע רגלי בן שש מאות מיילים מדרומה של בריטניה לצפונה. אטה יוצאת למסע ארוך בהרבה, בן שלושת אלפים ומאתים קילומטרים לכיוון מזרח - מהכפר שבו היא גרה אל הים. המטרה של הרולד היא ידידה חולה מן העבר, והמסע דווקא ברגל הופך להיות מעין צליינות חילונית לבריאותה. אטה יוצאת כי... לא ברור למה. מאחוריה היא משאירה שני גברים שאוהבים אותה, את אוטו בעלה ואת ראסל שהוא חברו מילדות ושכנו בהווה. הרולד משאיר מאחור אישה שבוחרת להישאר מאחור ולא ללכת בעקבותיו. אוטו בוחר להישאר מאחור, והוא ממתין בשקט, בעוד ראסל הזועם יוצא ברכבו כדי לחפש אותה.

ויש עוד דומה ושונה. שני הספרים יוצאים מנקודת הנחה של חוסר אמינות בוטה. זה אפילו מכוון ומוקצן, וחלק מהסוגה הרומנטית והקלילה אליה הם משתייכים. אנשים מבוגרים נוטים להיצמד לשיגרה המוכרת להםולהתרחק מהרפתקאות. מסעות בקנה מידה של מאות ואלפי קילומטרים הם מטרה מורכבת גם עבור אנשים צעירים בהרבה. סכנות הטמונות בדרכים עצמן מובלעות במהלך העלילה, ואינן מוזכרות כמעט. לאטה חובר קויוט המסייע לה, אבל לא ברור איך בריאותה עומדת לה. בספר על הרולד, כמו בהרבה ספרי מסע, המסע הוא עיקר העלילה. בספר על אטה, הוא רק מוקד לזכרונות בני שישים וחמש שנים ומהמסע של הרולד אל מעבר לים ואל מלחמה (כנראה מלחמת העולם השניה, אם כי זה לא מוזכר בבירור).

ועד כאן להשוואה. מכאן לספר עצמו. הספר נחמד, קצת מהורהר, ומביא תמונות כפריות-קנדית ישנה ותמונות מלחמה. אטה לא מתפתחת במהלך המסע שלה. לעומת זאת אוטו שנשאר מאחור ולא יוצא לשום מסע חיצוני, עובר מסע פנימי כלשהו. אבל הוא התפזר לי מדי. התנדנד בין עבר להווה, ובין זמנים שונים בעבר בלי התראה. לא אהבתי את הכמות הגדולה של עמודים שיש בהם משפט או שניים והשאר ריק. לא אהבתי את הדילוגים בין גופנים שונים. לא אוהבת את זה באף ספר, זה מעצבן אותי. נשארו המון חורים בעלילה, כי לא ברור מתי אטה ואוטו נישאו, מה היה החלק של ראסל בסיפור, למה לא היו להם ילדים, ועוד הרבה פערים אחרים שנשארים לנקר. ולא הבנתי את הסוף שלו. זה אומר שלא הבנתי את כל הספר בכלל, ולכן הדירוג שלו הוא "בסדר" ולא יותר.

לפני 10 שנים•נצחיה
אטה ואוטו וראסל וג'יימס

אטה ואוטו וראסל וג'יימס

אמה הופר

קראתי את הספר בנשימה אחת. זה ספר פיוטי, מתנגן כמו שירה במיטבה. טכניקת הכתיבה מדהימה בכך שהיא מרומזת, אגבית לכאורה אולם כל מילה שקולה ומדודה, חושפת ומסתירה בו בזמן. הדבר לא מכביד על ההבנה של העלילה אלא להפך - הוא מעצים את החוויה והופך אותה לפיוט. הסופרת אמה הופר (שזהו לה ספרה הראשון), מצליחה להעביר בצורה עדינה ובו בזמן מלאת עוצמה, סיפור של מקום ואנשים בקנדה המערבית, סיפור של נעורים וזקנה, סיפור של השלמה והגשמה, כאשר ברקע מלחמה עלומה אך מזוהה, ואהבה גדולה ממילים. ספר מקסים ומומלץ בכל לב.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אלי