ביקורת ספרותית על אטה ואוטו וראסל וג'יימס מאת אמה הופר
ספר בסדר

---

יום אחד הלכתי לבקר את סבתא שלי.
- את מי?
נו, את סבתא שלי. וכשהייתי אצלה הלכנו יחד למכולת...
-רגע, תעצרי רגע. יש לך סבתא בחיים?
כן.
- בת כמה היא? איפה היא גרה? והיא עצמאית? ובריאה? וצלולה?

טוב. אז אני נצחיה, אני בת ארבעים ושתיים וארבעה מילדי כבר עברו את גיל שמונה עשרה. ויש לי סבתא. כשאנחנו הולכות יחד ברחוב. נגיד למכולת הקרובה, ברור מעל לכל ספק שהיא האדם המבוגר ביותר בסביבה. היא בת תשעים ושתיים. גרה בדירה שלה בירושלים. היא עצמאית. בריאה יחסית לבני הגיל שלה. היא עצמאית, אבל ביחס לבני הגיל שלה עצמאות היא דבר מאוד בסיסי, ואדם שהולך לבד (עם מקל), אוכל בעצמו, ומכין את האוכל שלו בעצמו נחשב לעצמאי, גם אם אנשים אחרים עורכים לו את הקניות ומנקים עבורו את הבית. והיא צלולה, מאוד. ברכה.

מגיע גיל שבו עצם החיים וקיום השגרה הוא תופעה ראויה לציון והערכה, גם בלי לנקוט בהם שינויים יוצאי דופן. אבל לכו תספרו את זה לאנשים שכותבים ספרים. הספר הזה עוסק באנשים זקנים, בחייהם בהווה ובזכרונותיהם מהעבר, אבל הוא חייב להוציא את הגיבורים להרפתקאה יוצאת דופן, להליכה רגלית ארוכה, כדי לספר את הסיפור שלהם.

==
ספר על איש אחד, שהולך אל אישה אחת, כי הוא חייב לה הרבה, וחושב שמסעו יציל אותה מגורל אכזר. ספר על אישה אחת שנשארה מאחור בבית, ומשתדלת בכל כוחה להבין. ספר על אמונה של לא מאמינים, ושל הרבה תום.
==
זה מה שכתבתי על "המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי". והספר הזה הוא כמעט, אבל לא בדיוק דומה. ולפעמים שונה לחלוטין. בשניהם אנשים מבוגרים ומסע ארוך ברגל, בשניהם מעורבים שלושה במעין היזכרות במשולש אהבה של העבר. הרולד פריי הוא פנסיונר בריטי. אטה היא קשישה קנדית בת 83. הרולד יוצא למסע רגלי בן שש מאות מיילים מדרומה של בריטניה לצפונה. אטה יוצאת למסע ארוך בהרבה, בן שלושת אלפים ומאתים קילומטרים לכיוון מזרח - מהכפר שבו היא גרה אל הים. המטרה של הרולד היא ידידה חולה מן העבר, והמסע דווקא ברגל הופך להיות מעין צליינות חילונית לבריאותה. אטה יוצאת כי... לא ברור למה. מאחוריה היא משאירה שני גברים שאוהבים אותה, את אוטו בעלה ואת ראסל שהוא חברו מילדות ושכנו בהווה. הרולד משאיר מאחור אישה שבוחרת להישאר מאחור ולא ללכת בעקבותיו. אוטו בוחר להישאר מאחור, והוא ממתין בשקט, בעוד ראסל הזועם יוצא ברכבו כדי לחפש אותה.

ויש עוד דומה ושונה. שני הספרים יוצאים מנקודת הנחה של חוסר אמינות בוטה. זה אפילו מכוון ומוקצן, וחלק מהסוגה הרומנטית והקלילה אליה הם משתייכים. אנשים מבוגרים נוטים להיצמד לשיגרה המוכרת להםולהתרחק מהרפתקאות. מסעות בקנה מידה של מאות ואלפי קילומטרים הם מטרה מורכבת גם עבור אנשים צעירים בהרבה. סכנות הטמונות בדרכים עצמן מובלעות במהלך העלילה, ואינן מוזכרות כמעט. לאטה חובר קויוט המסייע לה, אבל לא ברור איך בריאותה עומדת לה. בספר על הרולד, כמו בהרבה ספרי מסע, המסע הוא עיקר העלילה. בספר על אטה, הוא רק מוקד לזכרונות בני שישים וחמש שנים ומהמסע של הרולד אל מעבר לים ואל מלחמה (כנראה מלחמת העולם השניה, אם כי זה לא מוזכר בבירור).

ועד כאן להשוואה. מכאן לספר עצמו. הספר נחמד, קצת מהורהר, ומביא תמונות כפריות-קנדית ישנה ותמונות מלחמה. אטה לא מתפתחת במהלך המסע שלה. לעומת זאת אוטו שנשאר מאחור ולא יוצא לשום מסע חיצוני, עובר מסע פנימי כלשהו. אבל הוא התפזר לי מדי. התנדנד בין עבר להווה, ובין זמנים שונים בעבר בלי התראה. לא אהבתי את הכמות הגדולה של עמודים שיש בהם משפט או שניים והשאר ריק. לא אהבתי את הדילוגים בין גופנים שונים. לא אוהבת את זה באף ספר, זה מעצבן אותי. נשארו המון חורים בעלילה, כי לא ברור מתי אטה ואוטו נישאו, מה היה החלק של ראסל בסיפור, למה לא היו להם ילדים, ועוד הרבה פערים אחרים שנשארים לנקר. ולא הבנתי את הסוף שלו. זה אומר שלא הבנתי את כל הספר בכלל, ולכן הדירוג שלו הוא "בסדר" ולא יותר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אטה ואוטו וראסל וג'יימס