“מישהו אמר פעם, שכלבים וילדים גונבים את ההצגה. לאחרונה מתפתח לו מין קטע שזקנים - רצוי ישישים, רצוי קצת פראים, רצוי כאלה שמשייטים נגד הזרם (בקיצור, נו, זקנים מומצאים) - גונבים את ההצגה גם מילדים וכלבים. כי לאחרונה יש די הרבה ספרים שזה המוקד שלהם. אם להזכיר כמה בקצרה - "המסע הבלתי סביר (בעליל) של הארולד פריי", "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" וגם "ההזדמנות האחרונה של ביל וורינגטון" הם מייצגים שלל לאומים - אטה מהספר הזה היא קנדית, הארולד פריי הוא בריטי, אלן קרלסון בן המאה הוא שבדי וביל וורינגטון הוא אמריקאי. אבל גישתם דומה - מין שלילה של הזיקנה כפי שאנחנו מכירים (ופוחדים ממנה) והפיכת הקשיש לבן-עשרה מלא עזוז, הנוטש את הכורסה, כוס התה בלימון ובית האבות ויוצא למסעות אקסטרים, כאילו הדמנצייה והמוות אינם אורבים מעבר לפינה.

אמה הופר היא קנדית המתגוררת באנגליה, היא מוזיקאית וזה הרומן הראשון שלה. לפחות שלושה מהספרים שהזכרתי קודם הם ספרי ביכורים. מצד אחד יש לי חולשה לספרי ביכורים בהם אתה פוגש את הסופר עוד לפני שהכתיבה שלו עברה ליטש ועידון. אבל אפשר גם לראות בחלק מספרי הביכורים את הצורך של הסופר להיות מיוחד ויוצא דופן. וזה יכול להסביר את הבחירה בנושא שמציג מציאות מעוותת, כמו הצגת הזיקנה בספרים שמניתי (ובעוד רבים שלא קראתי).

הספר כתוב בסדר. מתאר את הקשר בין שלושה אנשים על פני כשישים שנה, יש בו תאורים יפים של חיי חוואים בקנדה בתחילת המאה העשרים, וקצת תיאורי נוף חביבים. אבל הוא עובר לעתים קרובות מדי להתייחסות פיוטית שאינה תורמת, לדעתי, לא לסיפור ולא לסגנון. הופר משתמשת בהמון אליגוריות - גם זו טכניקה שאינה חביבה עלי אם אין לה הצדקה, ובספר הזה אין לה הצדקה, כך הרגשתי.
ובשורה התחתונה? מי שרוצה להכיר את הזיקנה כפי שהיתה צריכה להיות, לו מי שתכנן את החיים היה מתחשב בנו קצת יותר - זה הספר בשבילו. לכל האחרים - אני ממליצה על מדע בדיוני.”

“יום אחד הלכתי לבקר את סבתא שלי.
- את מי?
נו, את סבתא שלי. וכשהייתי אצלה הלכנו יחד למכולת...
-רגע, תעצרי רגע. יש לך סבתא בחיים?
כן.
- בת כמה היא? איפה היא גרה? והיא עצמאית? ובריאה? וצלולה?

טוב. אז אני נצחיה, אני בת ארבעים ושתיים וארבעה מילדי כבר עברו את גיל שמונה עשרה. ויש לי סבתא. כשאנחנו הולכות יחד ברחוב. נגיד למכולת הקרובה, ברור מעל לכל ספק שהיא האדם המבוגר ביותר בסביבה. היא בת תשעים ושתיים. גרה בדירה שלה בירושלים. היא עצמאית. בריאה יחסית לבני הגיל שלה. היא עצמאית, אבל ביחס לבני הגיל שלה עצמאות היא דבר מאוד בסיסי, ואדם שהולך לבד (עם מקל), אוכל בעצמו, ומכין את האוכל שלו בעצמו נחשב לעצמאי, גם אם אנשים אחרים עורכים לו את הקניות ומנקים עבורו את הבית. והיא צלולה, מאוד. ברכה.

מגיע גיל שבו עצם החיים וקיום השגרה הוא תופעה ראויה לציון והערכה, גם בלי לנקוט בהם שינויים יוצאי דופן. אבל לכו תספרו את זה לאנשים שכותבים ספרים. הספר הזה עוסק באנשים זקנים, בחייהם בהווה ובזכרונותיהם מהעבר, אבל הוא חייב להוציא את הגיבורים להרפתקאה יוצאת דופן, להליכה רגלית ארוכה, כדי לספר את הסיפור שלהם.

==
ספר על איש אחד, שהולך אל אישה אחת, כי הוא חייב לה הרבה, וחושב שמסעו יציל אותה מגורל אכזר. ספר על אישה אחת שנשארה מאחור בבית, ומשתדלת בכל כוחה להבין. ספר על אמונה של לא מאמינים, ושל הרבה תום.
==
זה מה שכתבתי על "המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי". והספר הזה הוא כמעט, אבל לא בדיוק דומה. ולפעמים שונה לחלוטין. בשניהם אנשים מבוגרים ומסע ארוך ברגל, בשניהם מעורבים שלושה במעין היזכרות במשולש אהבה של העבר. הרולד פריי הוא פנסיונר בריטי. אטה היא קשישה קנדית בת 83. הרולד יוצא למסע רגלי בן שש מאות מיילים מדרומה של בריטניה לצפונה. אטה יוצאת למסע ארוך בהרבה, בן שלושת אלפים ומאתים קילומטרים לכיוון מזרח - מהכפר שבו היא גרה אל הים. המטרה של הרולד היא ידידה חולה מן העבר, והמסע דווקא ברגל הופך להיות מעין צליינות חילונית לבריאותה. אטה יוצאת כי... לא ברור למה. מאחוריה היא משאירה שני גברים שאוהבים אותה, את אוטו בעלה ואת ראסל שהוא חברו מילדות ושכנו בהווה. הרולד משאיר מאחור אישה שבוחרת להישאר מאחור ולא ללכת בעקבותיו. אוטו בוחר להישאר מאחור, והוא ממתין בשקט, בעוד ראסל הזועם יוצא ברכבו כדי לחפש אותה.

ויש עוד דומה ושונה. שני הספרים יוצאים מנקודת הנחה של חוסר אמינות בוטה. זה אפילו מכוון ומוקצן, וחלק מהסוגה הרומנטית והקלילה אליה הם משתייכים. אנשים מבוגרים נוטים להיצמד לשיגרה המוכרת להםולהתרחק מהרפתקאות. מסעות בקנה מידה של מאות ואלפי קילומטרים הם מטרה מורכבת גם עבור אנשים צעירים בהרבה. סכנות הטמונות בדרכים עצמן מובלעות במהלך העלילה, ואינן מוזכרות כמעט. לאטה חובר קויוט המסייע לה, אבל לא ברור איך בריאותה עומדת לה. בספר על הרולד, כמו בהרבה ספרי מסע, המסע הוא עיקר העלילה. בספר על אטה, הוא רק מוקד לזכרונות בני שישים וחמש שנים ומהמסע של הרולד אל מעבר לים ואל מלחמה (כנראה מלחמת העולם השניה, אם כי זה לא מוזכר בבירור).

ועד כאן להשוואה. מכאן לספר עצמו. הספר נחמד, קצת מהורהר, ומביא תמונות כפריות-קנדית ישנה ותמונות מלחמה. אטה לא מתפתחת במהלך המסע שלה. לעומת זאת אוטו שנשאר מאחור ולא יוצא לשום מסע חיצוני, עובר מסע פנימי כלשהו. אבל הוא התפזר לי מדי. התנדנד בין עבר להווה, ובין זמנים שונים בעבר בלי התראה. לא אהבתי את הכמות הגדולה של עמודים שיש בהם משפט או שניים והשאר ריק. לא אהבתי את הדילוגים בין גופנים שונים. לא אוהבת את זה באף ספר, זה מעצבן אותי. נשארו המון חורים בעלילה, כי לא ברור מתי אטה ואוטו נישאו, מה היה החלק של ראסל בסיפור, למה לא היו להם ילדים, ועוד הרבה פערים אחרים שנשארים לנקר. ולא הבנתי את הסוף שלו. זה אומר שלא הבנתי את כל הספר בכלל, ולכן הדירוג שלו הוא "בסדר" ולא יותר.”

“מעניין כמה מהקוראים את הביקורת הזו יכירו את הסרט שזמזם לי בראש לאורך כל הקריאה : סיפור פשוט.
בסרט מחליט איש זקן וחולה לבקר את אחיו שגר מאות קילומטרים ממנו. באין לו רכב הוא מבצע את הנסיעה על גבי מכסחת דשא.
זכורה לי מהסרט בעיקר תחושת האמריקנה, המרחבים הפתוחים, הכפריים שפגש ועודדו אותו להמשיך.
הספר לא רחוק מהסרט וחופף לו בהרבה מובנים. תוסיפו לזה עוד מלחמה ביבשת רחוקה ותחליפו את האמריקנה במרחבי קנדה.
לא מוסיף, לא מזיק, אפילו מרגש לעיתים ואולי גם יעשו מזה סרט.”

“קראתי את הספר בנשימה אחת. זה ספר פיוטי, מתנגן כמו שירה במיטבה. טכניקת הכתיבה מדהימה בכך שהיא מרומזת, אגבית לכאורה אולם כל מילה שקולה ומדודה, חושפת ומסתירה בו בזמן. הדבר לא מכביד על ההבנה של העלילה אלא להפך - הוא מעצים את החוויה והופך אותה לפיוט. הסופרת אמה הופר (שזהו לה ספרה הראשון), מצליחה להעביר בצורה עדינה ובו בזמן מלאת עוצמה, סיפור של מקום ואנשים בקנדה המערבית, סיפור של נעורים וזקנה, סיפור של השלמה והגשמה, כאשר ברקע מלחמה עלומה אך מזוהה, ואהבה גדולה ממילים. ספר מקסים ומומלץ בכל לב.”