מישהו אמר פעם, שכלבים וילדים גונבים את ההצגה. לאחרונה מתפתח לו מין קטע שזקנים - רצוי ישישים, רצוי קצת פראים, רצוי כאלה שמשייטים נגד הזרם (בקיצור, נו, זקנים מומצאים) - גונבים את ההצגה גם מילדים וכלבים. כי לאחרונה יש די הרבה ספרים שזה המוקד שלהם. אם להזכיר כמה בקצרה - "המסע הבלתי סביר (בעליל) של הארולד פריי", "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" וגם "ההזדמנות האחרונה של ביל וורינגטון" הם מייצגים שלל לאו

קראתי את הספר בנשימה אחת. זה ספר פיוטי, מתנגן כמו שירה במיטבה. טכניקת הכתיבה מדהימה בכך שהיא מרומזת, אגבית לכאורה אולם כל מילה שקולה ומדודה, חושפת ומסתירה בו בזמן. הדבר לא מכביד על ההבנה של העלילה אלא להפך - הוא מעצים את החוויה והופך אותה לפיוט. הסופרת <mark>אמה הופר</mark> (שזהו לה ספרה הראשון), מצליחה להעביר בצורה עדינה ובו בזמן מלאת עוצמה, סיפור של מקום ואנשים בקנדה המערבית, סיפור של נעורים וזקנה, סיפור של

יום אחד הלכתי לבקר את סבתא שלי.
- את מי?
נו, את סבתא שלי. וכשהייתי אצלה הלכנו יחד למכולת...
-רגע, תעצרי רגע. יש לך סבתא בחיים?
כן.
- בת כמה היא? איפה היא גרה? והיא עצמאית? ובריאה? וצלולה?

טוב. אז אני נצחיה, אני בת ארבעים ושתיים וארבעה מילדי כבר עברו את גיל שמונה עשרה. ויש לי סבתא. כשאנחנו הולכות יחד ברחוב. נגיד למכולת הקרובה, ברור מעל לכל ספק שהיא האדם המבוגר ביותר בסביבה. היא בת תשעים ושת

מעניין כמה מהקוראים את הביקורת הזו יכירו את הסרט שזמזם לי בראש לאורך כל הקריאה : סיפור פשוט.
בסרט מחליט איש זקן וחולה לבקר את אחיו שגר מאות קילומטרים ממנו. באין לו רכב הוא מבצע את הנסיעה על גבי מכסחת דשא.
זכורה לי מהסרט בעיקר תחושת האמריקנה, המרחבים הפתוחים, הכפריים שפגש ועודדו אותו להמשיך.
הספר לא רחוק מהסרט וחופף לו בהרבה מובנים. תוסיפו לזה עוד מלחמה ביבשת רחוקה ותחליפו את האמריקנה במרחבי קנד