הביקורת נכתבה ביום שני, 18 בינואר, 2016
ע"י פֶּפֶּר
ע"י פֶּפֶּר
רחוב יפו עמוס ורועש והרוח הירושלמית המטורפת נושאת אלַי קרעי שיחות, אבל ככל שאני מעמיקה בסמטאות מעמיק השקט, וברחוב רימון עצמו אני מרגישה כמעט בבית: עצים רוכנים אל המדרכה, הרוח מאווששת בעלים, ואולי לכאן ירושלים באה כדי להיזכר באוויר ההרים שלה.
הבתים קטנים, קירותיהם אבן ירושלמית, הדלתות מתקלפות.
באחת החצרות כביסה תלויה על חבל: סדינים לבנים-אפורים.
אני עוברת אל הצד האי זוגי של הרחוב, מחפשת מספרים על הבתים, איך אנשים מתמצאים כאן? והנה מספר מתקלף, אולי חמש אולי תשע. בכל אופן ימינה.
אני מסתובבת והנה הוא מולי: הבית ברחוב רימון שלוש.
בית קטן. יותר קטן משחשבתי.
כשהייתי ילדה הוא היה בעינַי כמעט ארמון.
בחצר הקטנה אני מזהה את עץ הקינמון, עדיין זקוף וגאה. עץ העוגיות שלי.
והנה הרימון, והתאנה, והגפנים. ואיפה הצבעונים הכחולים של סבתא שמחה?
בזהירות, שלא להפר את הקסם, שלא להתעורר מן החלום, אני פוסעת בשביל הצר המרוצף. נעמדת מול הדלת.
טיפשה, עבר כל כך הרבה זמן. הם כבר לא כאן.
אני נוגעת בידית המתכת. חלודה מתפוררת בין אצבעותַי.
אני נוקשת. עוצרת נשימה.
שקט.
בהיסוס אני לוחצת על הידית. דוחפת את הדלת פנימה.
החריקה החדה מקפיצה שתי חתולות (ירושלים או לא) שצופות בי בעניין מהגדר. אחת נמלטת ביללה. השנייה נעמדת מאחורַי, כמו שומרת ראש, כמו סימן מבשר רעות, ונועצת בי עיניים צהובות גדולות.
אנחנו נכנסות.
עזובה.
המבואה הקטנה מלאה אבק וטינופת; מזרן זרוק בפינה, עדות לפולש. על הכיריים פינ'גאן קטן מלוכלך, ובכיור החלבי ירוקת.
החתולה מייללת, ואני עונה לה באנחה.
אבל למה ציפית, אני שואלת את עצמי.
אולי לשלט מתכת מוזהב:
~ בית זה היה ביתם של סבתא שמחה ודוד נחמיה, 1880-1973 ~
או אולי למוזיאון על שם ותיקי ירושלים?
או אולי חשבתי למצוא כאן את עזרא המתולתל או את אחותו תהילה?
לא יודעת. לא ככה.
הבית הזה לא יכול להיות ריק!
תמיד צריכים להיות כאן קולות צחוק,
ובמטבח חייב להיות ריחן של עוגיות,
והסמובר כאן תמיד תמיד רותח,
וגיבורי ילדות לא יכולים למות, נכון?
והם הלכו להם יחד. אבל לאן שלא ילכו, ומה שלא יקרה להם בדרך, במקום ההוא המכושף במעלה היער ישחקו תמיד ילד קטן ודוּבּוֹ.
למה באתי לכאן בכלל.
אני יוצאת, מקפידה לסגור היטב את הדלת, כמו שסבתא שמחה אוהבת.
מביטה בפעם האחרונה בבית הקטן ברחוב רימון שלוש.
את הביקור הזה אני אשכח, אני מבטיחה.
אני אזכור את הלילות ההם, שאמא או אבא ישבו בכיסא החום בחדר שלנו, וסיפרו לנו עליכם פרק אחרי פרק;
אני אזכור את הכריכה היפה, את עץ הקינמון המצויר שדומה כל כך לזה שראיתי כאן עכשיו;
אני אזכור את הימים שקראתי כבר בעצמי, מצרפת אות לאות, על תהילה, על אדון לימונוביץ', על הסבל הטיפש שניסה להרים את התיק של סבתא שמחה;
אני אזכור את הפורים ההוא שבחולצה שחורה וחצאית שחורה ומגפיים שחורים וכובע ורוד, ותיק שחור מתפקע, וציפור צהובה על התיתורה, הייתי סבתא שמחה בעצמי;
אני אזכור את הסיפורים.
ואת הביקור הזה אני אשכח.
14 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
פֶּפֶּר
(לפני 9 שנים ו-8 חודשים)
אגב, קאט, יש לך מושג מאיפה תהילה צצה? באחד מהספרים דוד נחמיה מוצא את עזרא ומאמץ אותו. ב'שבע המתנות המופלאות' מופיעה דמות חדשה, תהילה, והיא מוצגת כאחותו של עזרא. מתי ואיך היא הגיעה?
|
|
פֶּפֶּר
(לפני 9 שנים ו-9 חודשים)
יוסף צבי רימון. לא נחשב.
|
|
האופה בתלתלים
(לפני 9 שנים ו-9 חודשים)
מקסים, פפריק.
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 9 שנים ו-9 חודשים)
יש רחוב רימון בירושלים, בבית הכרם.
|
|
פֶּפֶּר
(לפני 9 שנים ו-9 חודשים)
הספר - עד כמה שידוע לי נטול קשר למציאות. אבל מה אמיתי יותר מספרות ילדים?
הביקור פרי דמיון. לגמרי. ועד כמה שידוע לי, גם רחוב רימון. |
|
קריקטורה
(לפני 9 שנים ו-9 חודשים)
מצטרפת לשאלה של אוקי. יש בכלל רחוב רימון בירושלים? לא ידעתי. בושה לירושלמית גאה כמותי.
פפריקה, שוב - בפעם האלף שש מאות ושמונה בערך, אני מגלה עד כמה אתם (את ואריאל) ואני גודלנו על אותה הספרות. סבתא שמחה היא אחת מאבני הדרך המתוקות ביותר של ילדותי, ועד היום אני נהנית לקרוא עליה. עשית לי טוב עכשיו. תודה לך. |
|
(לפני 9 שנים ו-9 חודשים)
מקסים.. פרי דימיון או סיפור אמיתי? ספר משפחתי ?
|
14 הקוראים שאהבו את הביקורת