ביקורת ספרותית על הומר ולנגלי מאת אדגר לורנס דוקטורוב
ספר טוב

---

הָיֹה היה פעם, לפני הרבה שנים, בארץ רחוקה ששמה אמריקה, בשדרה החמישית שבעיר ניו-יורק, מול סנטרל פארק, בית גדול בן 4 קומות. ובבית הגדול ההוא גרה משפחה רגילה: אבא, אימא ושני בנים: האחים הוֹמֶר ולֶנגלי.
האחים חיו חיי נוֹחוּת, נסעו למחנות קיץ, התחנכו על-ידי אומנות, הואכלו על-ידי טבחים ושורתו בידי משרתים. לא חֲסַר להם דבר.

העיוורון של הוֹמֶר לא הגיע בבת אחת. הוא התקרב בהזדחלות ובהתגנבות כאילו בכדי להשאיר לו מספיק זמן להתרגל לעולם ההולך ומטשטש...מאפיר...מתרחק... ובסוף נעלם אך נשאר חד וברור בזיכרונו ובמוחו הצעיר שהיה גם מספיק תמים כדי לא להפנים את גודל הנכות ומה היא עתידה לחולל. ואז באים הצלילים ומתעצמים על חשבון הראייה. הוֹמֶר מקדיש את רוב זמנו לנגינה ולהקשבה לספרים שמקריא לו האח הבכור שמשמש לו לעיניים.

החיים עדיין מחייכים לשני אלה אך לא לאורך זמן.

לֶנגלי הבכור יוצא למלחמה - מלחמת העולם הראשונה - וחוזר ממנה פצוע בגוף ובנפש. ההורים נפטרים ממגפת השפעת הספרדית והאחים נשארים בביתם לבדם.

וכך חיים להם האחים שנה אחרי שנה. הומר הצעיר הוא פסנתרן מוכשר, עדין ומופנם שנוטה לְרַצּוֹת את הסביבה. יש בו אהבה וסלחנות והוא מספר בגוף ראשון על ההיסטוריה החולפת דרכם במעין משיכת כתפיים שמלווה באנחה חרישית והשלמה שקטה. לנגלי, לעומתו, מתמרד וזועם, נלחם במוסכמות ומפתח תיאוריות אנרכיסטיות.

אט-אט הם מסתגרים ומתבודדים יותר ויותר וביתם מתמלא בערימות עיתונים ובכל חפץ אפשרי כתוצאה מדחף האיסוף האובססיבי של לנגלי וכביטוי מוחשי לרעיונות ההזויים והמבריקים שלו.
הזמן זורם לו דרך הבית הגדול שבשדרה החמישית בניו-יורק. החפצים נערמים ונשארים שם. האנשים, שונים ומשונים, חולפים בפתח אך לא נשארים. לא לאורך זמן.

משרתים מהגרים -
המוני המהגרים האלה הם שמחזיקים את המדינה הזאת בחיים, מגיעים שנה אחר שנה בגלים. מי מאמין באמריקה יותר מאלה שיורדים בריצה מכבש האונייה ומנשקים את האדמה?

ביטניקים והיפים –
הם היו נוודים שבחרו בחיי עוני והיו צעירים וחסרי אחריות מכדי לחשוב מה תעולל להם בסופו של דבר החברה כדי להתנקם בהם. לנגלי ואני יכולנו לספר להם. אבל הבית שלנו היה בעיניהם היכל הסרבנות והם הפכו אותו לביתם, כך שגם לו אמרנו להם, תסתכלו עלינו, תראו למה אתם עלולים להפוך, זה לא היה משנה מבחינתם.

שוטרים, כבאים וסוכני האפ.בי.אי:
שוטרים הם נוכלים עם תעודות. כשהם לא לוקחים שוחד הם מרביצים לאנשים. אם משעמם להם הם יורים במישהו. זאת המדינה שלך, הומר. ולכבודה הרם נצרבו לי הריאות.

ועוד רבים וטובים. וגם פחות טובים.

וההיסטוריה חולפת ומשפיעה על חייהם של שני האחים ושל העולם כולו. האירועים ההיסטוריים, החידושים והשינויים נערמים בערימות, וכך גם ביתם של האחים הופך למוזיאון החיים ובו שלל פריטים מכל הסוגים והמינים. החפצים השונים גודשים את הבית ועולים על גדותיהם בכאוס מוחלט, וסופם של האחים הוא טראגי וגם צפוי מראש.

דוקטורוב מספר כאן סיפור שמבוסס על הפולקלור האמריקאי ומסתבר שזאת דרכו האופיינית של הסופר הזה - יהודי אמריקאי בעל השם המוזר.
האחים הומר ולנגלי קולייר הם אנשים אמתיים, בנים למשפחה ניו-יורקית אמידה ומכובדת. הם נכנסו לפנתיאון של גיבורי תרבות אמריקאים בשל בדלנותם המסתורית והתקוממותם נגד כל סוג של ממסד לאורך שנים ארוכות. התקשורת לעגה לדמויותיהם הביזריות והורים לילדים הזהירו את ילדיהם לסדר את החדר אם הם לא רוצים לגמור כמו האחים קולייר.

למרות הסיפור שמסופר תוך משיכת כתף ובלי מלודרמה, עולה בין השורות עצבות גדולה.
הבית הזה כמו מסמל את אמריקה שהייתה פעם, תמימה ופשוטה, שתוך זמן קצר הלכה והושחתה באובססיביות חומרנית לא נחוצה וחסרת תועלת. הבית הוא אמריקה – ואם תרצו, העולם כולו – שהחל את דרכו כבית נקי ומסודר, מכובד ונעים, והפך לתל חורבות.
וגם אם לא מחפשים שום ערך מוסף או מוסר השכל, חובבי סיפור אנושי טוב ייהנו מהספר הזה.

» ביקורות נוספות של פואנטה℗
» ביקורות נוספות על הומר ולנגלי