צוויג, שבשנים האחרונות היקף יצירתו הולך ומתגלה, כתב בעיקר ביוגרפיות מרהיבות ונובלות רבות. יש אפילו הטוענים שהוא הסופר היחיד שעיקר התמחותו הייתה, לא סיפורים קצרים, ולא רומנים באורך מלא, אלא נובלות. למעשה "הנערה מהדואר" הוא אחד משני הרומנים הגמורים היחידים שצוויג כתב בחייו. זה רומן שנכתב ממש לפני מותו-התאבדותו, ויצא לאור לראשונה רק אחרי 40 שנה, כך שמלבד אמירה על גרמניה שבין המלחמות וערב עליית הנאצים לשלטון, אולי ניתן גם לשאוב מהיצירה איזו אמירה מסכמת של צוויג על החיים באופן כללי.
את הספר קראתי לראשונה לפני כמה שנים אך לא כתבתי עליו סקירה למרות שהוא הדהד בי לא מעט. כעת חזרתי אליו שוב בעקבות האזנה של כמה הרצאות על צוויג בכלל, ועל הספר הזה בפרט. גילתי שהשם "הנערה מהדואר" הוא תרגום שלא קשור בכלל לשם המקורי שהוא די קשה לתרגום, אולי "השכרות שבתמורה" או משהו מעין זה, ונראה שזה קריטי להבנת הרעיון המרכזי של הספר.
אני מניח שהעלילה הכללית של הספר ידועה. הגיבורה היא נערה-אישה בת 28, כריסטינה הופלהנר שמה, מכפר אפרורי וחסר חשיבות באוסטריה המשמשת כפקידת דואר בסניף פרוורי עלוב בסגנון פרנץ יוסף "ראית אחד ראית את כולם". ומה נמצא בכולם? "תערובת של טבק זול מעופש ואבק תיקיות טחוב", עזובה, ציוד משרדי חסר ייחוד, שקים, עפרונות, חותמות, מסמכים וטפסים, וסייעת דואר אחת במקום שבו "לא חל לעולם שינוי ניכר, החוק הנצחי של היווצרות וכיליון, כוחו אינו עומד לו בתחומי המשרד הממשלתי". הנה כי כן, גם היא אינה אלא פריט דואר ותו לא, במקום שבו אין שום מקום לאנושיות לבוא לידי ביטוי. אלא שהיא לא תמיד הייתה כזו, המשפחה שלה הייתה דווקא מבוססת, משכילה, ובקלות היא יכלה לחוות חיים אחרים שיש בהם נערות משובבת, אהבה, השכלה, חיי משפחה, ובסך הכל קיום ראוי. מה שקרה הוא המלחמה. המלחמה טרפה את הכל, "שחקה את נעוריה, קרעה אותם לגזרים", והפכה אותה ועוד אלפים רבים שכמותה לצל. לא מדובר אפילו על ייאוש, או מרירות, אלא על קיום חסר רצון ותודעה, קיום של גוויה, "היא מרגישה באה בימים ועייפה, חסרת תועלת ורמוסה, חסרת חשק…. אין לה כל רצון להילחם שוב, להתאמץ שוב. רק לנשום בשקט, לחלום בהקיץ, לעשות את מלאכתה, להשקות את העציצים בחלון, לא לרצות דבר, לא לבקש דבר" (עמ' 29). צוויג מבהיר לנו בכמה סצינות חזקות שעוני מחפיר הוא לא רק מצב חומרי עלוב, הוא לא רק חסר חדווה וחיות, הוא גם מהווה מחסום של התודעה ושל העצמיות ומביא להתנוולות האדם, ולהפיכתו למעין מכונה העוסקת בהישרדות שלה ותו לא.
ואז מגיע המכתב הגואל, הזמנה לנפוש במלון יוקרה בהרי האלפים עם הדודה הנשכחת מאמריקה, הנה ההזדמנות להפוך מאביזר דואר שחוק ומאובק לאישה צעירה. ואכן כך קורה, הבגדים, השמלות החדשות, הגברים הצעירים, האוויר הצח, והנה היא פתאום אחרת. היא פתאום רעננה, צוחקת בחופשיות, שמה לב לנופים, לויטאליות שבה ובסביבתה. ולא, לא מדובר רק בשינוי חיצוני, מדובר בתמורה תודעתית, לא פחות. התודעה שלה עצמה קמה לתחיה. היא הופכת מאובייקט לסובייקט. פתאום היא מבינה שיש חיים אחרים, חיים שראוי לחיות אותם, חיים שנגזלו ממנה.
אלא שבשל נסיבות כאלו ואחרות, מגיעה שעת חצות מוקדם מן הצפוי, וסינדרלה צריכה לשוב לחייה האפורים. לשכניה וקרוביה שממתינים לה בעליבות הקיומית של העוני, עיוורים ולא מודעים לקיומם של חיים מקבילים שנשללו מהם. כאן מתחיל הפיכחון המבעית שלה, היא כבר לא יכולה לשוב למצב הטרום תודעתי שלה "הברייה החדשה, האחרת, המלאכותית והכפולה של תשעת הימים החלומיים, אותה העלמה פון בולן, שאינה קיימת ואף על פי כן קיימת גם קיימת, שוב גוועת בתוכה…. היא מוכרחה לעזוב את ההוויה המאושרת, השמימית, לטובת זחל עיוור הזוחל על הקרקע בלי דעת. כל זה נגמר, ונגמר לבלי שוב… עליה ללבוש שוב את דמותה של אותה הופלהנר המתה! זאת אינה פרידה, זה מין מוות". היא כבר חוותה את החיים במלוא עוצמתם, היא כבר חוותה את התמורה, היא יודעת היטב מה נשלל ממנה, הפיכחון הנורא לא נותן לה לשוב לצינוק האפל, כעת היא לא יכולה לשוב לבערות של טרם המהפך, הידיעה והניסיון הפכו אותה לייצור מוּדע, ולכן היא מעדיפה "לא לראות עוד דבר, לא לקבל עוד דבר במתנה, אפילו לא מאלוהים. לא לשלוח עוד מבט בשום דבר, לא להיזכר שמעכשיו ועד נצח ההרים האלה מיועדים לאחרים, לאחרים מיועדים מגרשי הספורט ומשחקיהם, בתי המלון וחדריהם הבוהקים כמראה".
על הסוף אפשר לדון לא מעט, יש הרואים בסוף איזה סיום הרואי פתוח בסגנון תלמה ולואיז או בוני וקלייד, אבל האמת היא שהסיום של צוויג הוא סגור מאוד. לכריסטינה ולפרדיננד, אותו היא פוגשת בחלק האחרון של הסיפור והוא משמש לה כמעין מורה דרך בעולם של ייאוש מוחלט, אין באמת אפשרות אחרת. פרדיננד, בלי לומר זאת בפירוש מבהיר לה שאין שום מפלט מהחיים, אין שום דרך אחרת אלא המוות, או החופש המוחלט, מהשלטון, מהמצב הכלכלי, מהאידאות ואפילו החופש זה מול זו. העמידה המוחלטת מול העצמי, בצורה שלמה ואוטונומית, זו היא התמורה המוחלטת, כשמו המקורי של הספר. צוויג בסופו של דבר הוא הומניסט ולכן הוא מאמין שהחופש אפשרי גם בעולם קודר מאוד, אפשרי, ולו לזמן מה.
