“תרמיל קלאסיקה שמאגד את שלושת הסופרים עם "שלגי הקילימנג'רו" של המינגוואי, "מוות בונציה" ו"טוניו קריגר" של מאן ו"ידידי מגרה" של ז'ורז סימנון.
אני שמחה שהגעתי לסיפורים האלו עכשיו ולא שהייתי צעירה יותר. יש בסיפורים האלו משהו שדורש איזו בשלות לדעתי. הבדידות של תומאס מאן שמרגישים אותה בשני הסיפורים שלו מעיפים אותך לתחושות שדורשות איזה נסיון חיים בשביל להבין על איזו ריקנות הוא מדבר ועל מורכבות של אמנות ויופי מול החיים הפשוטים.(אני מודה שבקטעים מסויימים הוא היה מסורבל בהסברים פלצניים על אומנות אבל גם אלו לא הפריעו לי להינות מהתחושה).
סוג הנאיביות שנפגשים בה אצלו קצת מעוררת חיוך אוהד. אין היום תחושות כאלו פשוטות ונאיביות של הערצה לאומנות ליופי לאהבה. הכול ממהר בימינוהעכשווים ושם התהליך נע באיטיות כאילו אין מחר. זאת היתה תחושתי. יש זמן להכול.
את "ידידי מגרה" אפשר לקרוא באותה נאיביות בלשית של פעם. היום זה לא היה עובר, כי המתוחכמות היא הבסיס לכתיבת רומן בלשי טוב, ככה נראה. כמה שתסבך את העניין ככה הצלחת. אז זה היה פשוט. סיפור נהדר שנקרא בשקיקה.ודווקא מכולם, זכה לדעתי לתרגום מעודן יותר ופחות ארכאי.

לדעתי איגוד מדהים של סיפורים.

אני ממליצה.”