“רכבות הילדים היתה תופעה שהחלה בסוף המאה ה-19 ועד לסיום שנות השלושים של המאה ה-20. בצפון מערב ארה"ב, בעיקר בערים הגדולות ובעיקר בניו-יורק, נאספו יתומים מהרחובות ומבתי היתומים ונשלחו מערבה לשמש כוח עבודה זול וצעיר. הכל נעטף כמובן בעטיפה אידיאולוגית, אבל היה אכזרי באותה מידה כמו השחורים שנחטפו באפריקה ונשלחו לעבדות בדיוק באותה מדינה. המלווים ברכבות היתומים הרגיעו את הילדים ואמרו להם שהם נשלחים לבתים בהם יזכו למיטה, לארוחה חמה ולחינוך. האמת היתה רחוקה כמובן כרחוק מזרח ממערב. לפחות לפי סיפורה של ניב/דורותי/ויויאן – השם משתנה לפי המיקום ורצון ה"מאמצים" - היא היתה בת תשע כשהגיעה לבית בו שימשה כתופרת. משפרץ המשבר הכלכלי של 1929 ואנשים כבר לא קנו בגדים כמקודם, נשלחה דורותי למשפחה לא מתפקדת, משם ברחה עד שהגיעה באפיסת כוחות ועם דלקת ריאות למקום מבטחים, שם אומצה ע"י זוג הורים להם כלבו גדול והסוף הוליוודי, על סף דיסני לכל המשפחה. מה יש לפנינו? ספר נוסחתי. לוקחים פרק בהיסטוריה, נניח שואה, נניח רכבת יתומים, ועושים מזה סיפור, תרתי משמע. נעזוב רגע את הכסף שעושים מזה. מה שחמור יותר זו הפגיעה באינטליגנציה של הקורא. הספר שלפנינו מציג סיפור קלוש, הסיום מתקתק עד בחילה, הכתיבה שבלונית, הריגושים כבושים וההשלכה מהפרט לכלל, לתופעה המכוערת המהווה בסיס לסיפור, לא מוצלחת. גם סיפור מסגרת אחר בספר, סיפור המתרחש ב-2011 ומהווה מקבילה קלושה כלשהי לסיפור הבסיסי, לא ממש מוצלח. אפשר בהחלט לוותר.”

“שתי יתומות, שני סיפורים, סיפורה של ניב/ויויאן האירית מתגלגל בשנות ה-20-40 למאה ה-20, וסיפורה של מולי, חצי אינדיאנית בתחילת שנות ה-2000. הסיפורים יפים, מרגשים ומיוחדים, במיוחד כמובן הסיפור של ויויאן שהוא הסיפור הראשי. אהבתי גם את שילוב הגורלות ואת הסוף, אך התבוננתי על הדמויות בריחוק מסויים. אולי כי ברוך השם הילדות והנעורים שלי היו מאוד שונים ואולי כי הסופרת לא ממש הצליחה לגעת בי עד הסוף, אם כי לפעמים עצרתי והרהרתי בעבר שלי, בחפצים שהיו יקרים לליבי ועדיין איתי או כבר אינם, באנשים שכבר אינם אבל עדיין איתי כל יום, וכמו ספרים דומים אחרים הוא גרם לי לחשוב על מה שיש וכמה זה לא מובן מאליו. בגדול - ספר מומלץ.”

“נקודת המפנה בהתייחסות החברתית לילדים היתה ילדה קטנה, מארי אלן וילסון שמה, שחיה - אם אפשר לקרוא לזה חיים – בניו יורק ב 1871 אצל אם מאמצת מתעללת. הילדה שהיתה בת 9 נראתה כמו בת 5, סבלה מתת תזונה, עבדה בפרך, הוכתה מדי יום ונאסר עליה לעזוב את הדירה בה חיה. מצבה הנואש הובא לתשומת ליבה של אטה אגנלר, פעילת למען ילדים שניסתה לעשות משהו. המשטרה הביעה סימפטיה אך לא היה בסמכותה לעזור. גם העיריה היתה חסרת סמכות. בית המשפט לא יכול לדון במי שאינו מופיע לפניו. בצר לה פנתה אגנלר לפעיל למען זכויות בעלי החיים שנרתם לעניין, השתמש באופן יצירתי בחוק והגיש את התביעה בשם אגודת צער בעלי חיים בעיר... וכך ממצב בו ילדים היו רכוש מוחלט של הוריהם וצפויים עד לעונש מוות(!) אם הוריהם פנו לבית המשפט בתלונה שהילד אינו מציית להם, נפתחה הדרך להתייחסות אחרת לגמרי לילדים (היום יש הורים חסרי ישע, הזקוקים להגנה מפני ילדיהם...) קראתי כמה ביקורות על הספר ולא ידעתי אם אני רוצה לקרוא אותו. מצד אחד שמו מבטיח (ומקיים!) סיפור רגשני על יתומים ורכבת. מצד שני זה סיפור על ילדים טרם היותם שליטי העולם והבית. מצד אחד אלה שקראו אותו אהבו, אז אולי הסיפור מעניין? מצד שני... בקיצור נתקלתי בספרייה וקראתי. הסיפור עוסק ביתומים, חסרי בית, סחורה פגומה ובלתי רצוייה, שהועברו בשנות השלושים של המאה הקודמת ברכבת מהחוף המזרחי של ארצות הברית למדינות חקלאיות במערב – מינסוטה בסיפור הזה. הילדים מוצעים לאנשים שם ככוח עבודה זול, תמורת הבטחה של המקבל שיאכיל ילביש ו(אולי גם) ישלח את הילד לבית ספר. הבתים אינם נבדקים, כמובן. יש הרבה יותר היצע מביקוש. הילדים מגיעים כל אחד למזלו: זה לבית מתעלל, לעבוד בפרך, זה לבית הגון שיספק את צרכיו ויאהב אותו. הסיפור מסופר בימינו על ידי שתי דמויות. האחת בת 91 שהיתה בעבר על רכבת היתומים והתגלגלה לבתים גרועים לפני שהגיעה למנוחה ונחלה, השניה היא ילדת אומנה בת 17 שמתגלגלת בין בתי אומנה. שתיהן חוברות בזכות הדמיון בחייהן. והספר? בינוני. גולש מפעם לפעם לרגשנות וסטיריאוטיפים. 'אן שרלי' של מונטגומרי עדיף עליו בהרבה. הוא מתאר בדיוק אותו דבר בקנדה של תחילת המאה העשרים: יתומה המגיעה ברכבת לפי הזמנה של חקלאי, אבל בנקודת המשלוח טעו במפרט. במקום ילד חסון הם שלחו ילדה פטפטנית ומלאת דמיון, ועוד ג'ינג'ית... אמנם היא מגיעה לבד ואינה מועמדת עם עוד ילדים על במה לבחירה (מה שהיה כמובן מונע ממנה להיבחר) אך הספר מתאר היטב את היחס לילדים באותה תקופה, לקרוא ולהשתאות – איזו דרך עשה העולם המערבי ביחסו לילדיו, ומה יהיה השלב הבא, כאשר המטוטלת שוב תנוע.”

“הספר מרתק, ולא ניתן להניח אותו! הוא מתאר מציאות מטלטלת של ילדים שהגורל לא שפר עליהם(בלשון המעטה), שהילדות נלקחה מהם עוד בלידתם, ושנאלצו לחוות קשיים וייסורים רק כי נשארו לבד בעולם. שתי הגיבורות בסיפור,תרתי משמע, משתפות את הקורא בסיפור חיים עמוק וחודר ללב. והמסקנה העיקרית המתקבלת בתום הקריאה, היא לומר תודה! תודה על מה שיש , ועל מה שהיה ♥ ציטוט שאהבתי: "נערות שלמדו איתי בתיכון מגיעות לחנות ומנפנפות בטבעות יהלום כמו במדליות של לגיון הכבוד, כאילו הגיעו להישג משמעותי. הן באמת חושבות שזה הישג, אני משערת, אך בעיניי, הדבר היחיד שהשיגו הוא הזכות לכבס את בגדיו של גבר כלשהו עד סוף חייהן.."”

“רכבות הילדים היתה תופעה שהחלה בסוף המאה ה-19 ועד לסיום שנות השלושים של המאה ה-20. בצפון מערב ארה"ב, בעיקר בערים הגדולות ובעיקר בניו-יורק, נאספו יתומים מהרחובות ומבתי היתומים ונשלחו מערבה לשמש כוח עבודה זול וצעיר. הכל נעטף כמובן בעטיפה אידיאולוגית, אבל היה אכזרי באותה מידה כמו השחורים שנחטפו באפריקה ונשלחו לעבדות בדיוק באותה מדינה. המלווים ברכבות היתומים הרגיעו את הילדים ואמרו להם שהם נשלחים לבתים בהם יזכו למיטה, לארוחה חמה ולחינוך. האמת היתה רחוקה כמובן כרחוק מזרח ממערב. לפחות לפי סיפורה של ניב/דורותי/ויויאן – השם משתנה לפי המיקום ורצון ה"מאמצים" - היא היתה בת תשע כשהגיעה לבית בו שימשה כתופרת. משפרץ המשבר הכלכלי של 1929 ואנשים כבר לא קנו בגדים כמקודם, נשלחה דורותי למשפחה לא מתפקדת, משם ברחה עד שהגיעה באפיסת כוחות ועם דלקת ריאות למקום מבטחים, שם אומצה ע"י זוג הורים להם כלבו גדול והסוף הוליוודי, על סף דיסני לכל המשפחה. מה יש לפנינו? ספר נוסחתי. לוקחים פרק בהיסטוריה, נניח שואה, נניח רכבת יתומים, ועושים מזה סיפור, תרתי משמע. נעזוב רגע את הכסף שעושים מזה. מה שחמור יותר זו הפגיעה באינטליגנציה של הקורא. הספר שלפנינו מציג סיפור קלוש, הסיום מתקתק עד בחילה, הכתיבה שבלונית, הריגושים כבושים וההשלכה מהפרט לכלל, לתופעה המכוערת המהווה בסיס לסיפור, לא מוצלחת. גם סיפור מסגרת אחר בספר, סיפור המתרחש ב-2011 ומהווה מקבילה קלושה כלשהי לסיפור הבסיסי, לא ממש מוצלח. אפשר בהחלט לוותר.”

“שתי יתומות, שני סיפורים, סיפורה של ניב/ויויאן האירית מתגלגל בשנות ה-20-40 למאה ה-20, וסיפורה של מולי, חצי אינדיאנית בתחילת שנות ה-2000. הסיפורים יפים, מרגשים ומיוחדים, במיוחד כמובן הסיפור של ויויאן שהוא הסיפור הראשי. אהבתי גם את שילוב הגורלות ואת הסוף, אך התבוננתי על הדמויות בריחוק מסויים. אולי כי ברוך השם הילדות והנעורים שלי היו מאוד שונים ואולי כי הסופרת לא ממש הצליחה לגעת בי עד הסוף, אם כי לפעמים עצרתי והרהרתי בעבר שלי, בחפצים שהיו יקרים לליבי ועדיין איתי או כבר אינם, באנשים שכבר אינם אבל עדיין איתי כל יום, וכמו ספרים דומים אחרים הוא גרם לי לחשוב על מה שיש וכמה זה לא מובן מאליו. בגדול - ספר מומלץ.”

“נקודת המפנה בהתייחסות החברתית לילדים היתה ילדה קטנה, מארי אלן וילסון שמה, שחיה - אם אפשר לקרוא לזה חיים – בניו יורק ב 1871 אצל אם מאמצת מתעללת. הילדה שהיתה בת 9 נראתה כמו בת 5, סבלה מתת תזונה, עבדה בפרך, הוכתה מדי יום ונאסר עליה לעזוב את הדירה בה חיה. מצבה הנואש הובא לתשומת ליבה של אטה אגנלר, פעילת למען ילדים שניסתה לעשות משהו. המשטרה הביעה סימפטיה אך לא היה בסמכותה לעזור. גם העיריה היתה חסרת סמכות. בית המשפט לא יכול לדון במי שאינו מופיע לפניו. בצר לה פנתה אגנלר לפעיל למען זכויות בעלי החיים שנרתם לעניין, השתמש באופן יצירתי בחוק והגיש את התביעה בשם אגודת צער בעלי חיים בעיר... וכך ממצב בו ילדים היו רכוש מוחלט של הוריהם וצפויים עד לעונש מוות(!) אם הוריהם פנו לבית המשפט בתלונה שהילד אינו מציית להם, נפתחה הדרך להתייחסות אחרת לגמרי לילדים (היום יש הורים חסרי ישע, הזקוקים להגנה מפני ילדיהם...) קראתי כמה ביקורות על הספר ולא ידעתי אם אני רוצה לקרוא אותו. מצד אחד שמו מבטיח (ומקיים!) סיפור רגשני על יתומים ורכבת. מצד שני זה סיפור על ילדים טרם היותם שליטי העולם והבית. מצד אחד אלה שקראו אותו אהבו, אז אולי הסיפור מעניין? מצד שני... בקיצור נתקלתי בספרייה וקראתי. הסיפור עוסק ביתומים, חסרי בית, סחורה פגומה ובלתי רצוייה, שהועברו בשנות השלושים של המאה הקודמת ברכבת מהחוף המזרחי של ארצות הברית למדינות חקלאיות במערב – מינסוטה בסיפור הזה. הילדים מוצעים לאנשים שם ככוח עבודה זול, תמורת הבטחה של המקבל שיאכיל ילביש ו(אולי גם) ישלח את הילד לבית ספר. הבתים אינם נבדקים, כמובן. יש הרבה יותר היצע מביקוש. הילדים מגיעים כל אחד למזלו: זה לבית מתעלל, לעבוד בפרך, זה לבית הגון שיספק את צרכיו ויאהב אותו. הסיפור מסופר בימינו על ידי שתי דמויות. האחת בת 91 שהיתה בעבר על רכבת היתומים והתגלגלה לבתים גרועים לפני שהגיעה למנוחה ונחלה, השניה היא ילדת אומנה בת 17 שמתגלגלת בין בתי אומנה. שתיהן חוברות בזכות הדמיון בחייהן. והספר? בינוני. גולש מפעם לפעם לרגשנות וסטיריאוטיפים. 'אן שרלי' של מונטגומרי עדיף עליו בהרבה. הוא מתאר בדיוק אותו דבר בקנדה של תחילת המאה העשרים: יתומה המגיעה ברכבת לפי הזמנה של חקלאי, אבל בנקודת המשלוח טעו במפרט. במקום ילד חסון הם שלחו ילדה פטפטנית ומלאת דמיון, ועוד ג'ינג'ית... אמנם היא מגיעה לבד ואינה מועמדת עם עוד ילדים על במה לבחירה (מה שהיה כמובן מונע ממנה להיבחר) אך הספר מתאר היטב את היחס לילדים באותה תקופה, לקרוא ולהשתאות – איזו דרך עשה העולם המערבי ביחסו לילדיו, ומה יהיה השלב הבא, כאשר המטוטלת שוב תנוע.”

“הספר מרתק, ולא ניתן להניח אותו! הוא מתאר מציאות מטלטלת של ילדים שהגורל לא שפר עליהם(בלשון המעטה), שהילדות נלקחה מהם עוד בלידתם, ושנאלצו לחוות קשיים וייסורים רק כי נשארו לבד בעולם. שתי הגיבורות בסיפור,תרתי משמע, משתפות את הקורא בסיפור חיים עמוק וחודר ללב. והמסקנה העיקרית המתקבלת בתום הקריאה, היא לומר תודה! תודה על מה שיש , ועל מה שהיה ♥ ציטוט שאהבתי: "נערות שלמדו איתי בתיכון מגיעות לחנות ומנפנפות בטבעות יהלום כמו במדליות של לגיון הכבוד, כאילו הגיעו להישג משמעותי. הן באמת חושבות שזה הישג, אני משערת, אך בעיניי, הדבר היחיד שהשיגו הוא הזכות לכבס את בגדיו של גבר כלשהו עד סוף חייהן.."”