"ירושלים שלי. אלמנה רעבה, העיר שנאנסה שוב ושוב על ידי כובשיה. ללא רחמים הפשילו את שולי שמלחתה המרופטת, חדרו אל תוך חשכתה ויצקו בה את זרע פורענותם ואמונתם. והיא הרכינה ראש והתמסרה. פעמים בלית בררה, בעיניים עצומות ובשיניים חשוקות, ופעמים כזונה המפשקת רגליה בחדווה בפני כל משגליה. כאתנן ובתמורה לחסדיה ייפו אותה שליטיה בארמונות פאר, בחומות גבוהות, בכיפות זהב וכסף ובצריחים הדוקרים בחודם את שמי הקדושה".
נשארתי פעורת פה כשבשבילי ירושלים זה פקקים נוראיים, רחובות בעיתיים עם מלא תמרורי אין כניסה, שאף פעם אני לא מוצאת בה חניה, עיר עם פחדים מפיגועים ואיזורים שלמים שאסור לי להכנס אליהם בכל פעם מסיבות אחרות. פה ושם הצלחתי למצוא נקודות צבע מרהיבות בצילומים או ברחובות, אבל מעולם לא הצלחתי להסתכל עליה כאלמנה רעבה, מתמסרת או לא, מלאה כל כך בהיסטוריה וסיפורים בהגיגים, למודת אכזבות, אכזריות וחיים. וכן כן אני יודעת ושמעתי את סיפוריה אבל לדמיין את זה לא הצלחתי ובספר אחד ושלם בכל מובן הניחה הסופרת את ירושלים חיה ונושמת מולי בכל מילה ומילה, בכל דמות ואבן. במילים שלה היא הצליחה לחדור ללב שלי שלא תמיד היה מוכן לשמוע ולקבל את כל שסיפרו לי עליה. בסיפור שלה הצלחתי לחיות בה אז בתקופה אפלה ואחרת ואיתה היום בתהליך הכתיבה שלה כשהיא לוקחת אותי איתה לחדרי חדרים בהתלבטויות שהיא שוזרת כסופרת בחכמה ורכות.
אני אוהבת את הספרים שלה וקראתי את כולם והספר הזה חבט בליבי יותר מתמיד כמעט בכל משפט ובכל מילה. להסתכל במראה ולראות אותה ולא אותי כשאני המסתכלת בה גרם לי להרבה מחשבות. חשבתי האם הניחו את הסיפורים מולה והסופרת הפכה אותם לשלה, האם היא אגרה אותם בתוכה מאז היתה ילדה, או שאולי הכל שאוב בחייים קדומים שנטמעו בה מבלי שידעה אפילו ולא היה לי ספק שכל תשובה שתהיה נכונה לא יכלה לקרות אם לא היה לה את הכישרון לספר אותם. היא תעלומה והכתיבה שלה מדהימה ומתעתעת בי. בספר הזה פתאם הלם בי שהיא גדלה כל כך שונה ממני. וחשבתי לעצמי שלא היתה לי סבתא שסיפרה לי סיפורים, והקצת ששאבתי מהוריי לא הטמיע בי רגשות עזים כל כך ורצון לספר או לחשוף את עברי וגם אם פה ושם שאלתי שאלה והסתקרנתי זה לא היה תהליך ארוך ועמוק. אז מה זה? מה זה שמניע אותה ולא מניע אחרים? מה זה ששואב אותה לתוך המצולות ומשאיר את השאר עם הראש מעל המים במקום הבטוח, הרגיל קצת היומיומי האפור? מה גורם לה לזרום בתוך הסיפורים שלה מתחת למים ולהצליח לנשום שם בכזאת קלות ובכזאת רהיטות וקסם.
הספר הזה הוא מתנה לכל אוהבי הקריאה, לכל אוהבי השפה המיוחדת והאצילית של הסופרת, התאורים המדהימים שלה, המילים הקסומות שיכולות להעביר לקורא את הרגש, את הכאוס, את תחושות האכזבה או האושר, את הפחד והאומץ, הם שעושים את הספר הזה לכל כך מיוחד. תודה על ספר מדהים שבעיני ובשבילי היה חשוב במיוחד ושגמעתי אותו לאט והתענגתי על טעמו. הנאה צרופה.

רכבת היתומים הוא סוג הספרים האלו שלא מניחים לך.
הרבה אחרי שסיימת ולאו דווקא בגלל הכתיבה או הרעיון הגרנדיוזי, אלא דווקא בגלל המציאות.
אותה מציאות שיודעים שהיא שם אבל כל כך רחוקים ממנה, לפעמים שנות אור ועם חשכה גמורה.
זה מה שקרה לי עם רכבת היתומים. תמיד שמעתי, ידעתי, הבנתי את ילדי האומנה אבל הפעם גם הרגשתי אותם בתוכי.
סיפור עדין ומרגש על החיים שבהם חוסר המזל והגורל תופסים תפקיד חזק כל כך.
אני פחות נותנת דגש למזל בחיי ומרגישה שולטת על התנהלות חיי.
אף פעם לא חשבתי שיש למזל בחיי גם תפקיד גדול כל כך.
מפגש מרתק בין אישה בת 90 ונערה צעירה שפוסעות אחת בעבר והשניה בהווה בנתיב מקביל של חיים בצל הגורל.
מומלץ ביותר מבחינתי ולו לפחות כדי להעריך את מה שכן יש לנו.
מזל.

"את ישנה לצדי, מתנשמת ברכות, ואני מאזין לחלומותייך, מתבונן בגלגלי העיניים הרוחשים תחת עפעפיים שקופים. שדייך הולמים את אימומי כפות ידי, ירכך חובקת את בטני. אני למד אותך. אצבע אצבע, שערה שערה, פלח פלח. נקבוביות העור, גומת אבעבועת רוח המתחפרת ברקה השמאלית, פלומת האפרסק הזהובה על הירכיים, אגל הזיעה על השפה העליונה, הפה הפעור, נים רוק דקיק. עורך רוטט תחת מבטי ואת פוקחת עיניים, מפרידה בין אצבעותיי, נושקת לכל אחת מהן בנפרד, מאחה ברוקך פצעים, מורחת צרי ותופרת, בחוטי משי סמויים מן העין, את צלקות נפשי."

חיכיתי המון לספר חדש של שפרה הורן. אכשהו לא משנה מה, המילים שלה חודרות דרכי ויש בהן מן ליטוף רך כזה. שפה מופלאה ורכה.

הספר פתח בפניי דברים שאיכשהו אף פעם לא העמקתי בהם עד הסוף. מה חוו אותם אלו שהגיעו משם, מהמקום האיום הזה שנקרא "שואה" פה, בארץ שלנו? ולאן הם הגיעו? כל הזמן היתה לי תחושה שהם הגיעו למקום מבטחים, אבל כנראה שזה לא רק הפיזיות שלנו, מה קורה בנפש, בבפנים הזה שלנו שסופג וסופג ואוגר את הקולות, הריחות, הפחדים. כמה באמת בטוחים הם הרגישו בין אלו שלא הבינו מה קרה שם? מה באמת הם עברו.

למרות ההיבט הזה זה לא ספר של שואה אלא ספר ישראלי כל כך, ירושלמי עדין שמפגיש אהבה ופחדים ובעיקר מפגיש אותי עם חיים אחרים כל כך רחוקים מחיי אבל ממש לא זרים לי אלא מופלאים במידה מסוימת, הצבעים, הריחות התחושות, הכול עובר ונספג בתוכך. העצב קיים בספר אבל הוא מרחף בעדינות בין הדפים ולא מעיק.

אני ממליצה ואפילו מאוד. הנאה עצומה שמתהווה מההתחלה ועד סיומה של הקריאה. שוווה!!!

לא יאמן איך באמת לכל אחד יש את הודו שלו
משמעויות אחרות אהבות אחרות.
ספר מעניין מאוד, חושף צד רגיש כל כך פנימי של הכותב, שגורם לך לחוות את הכול דרך מסלול פיזי ונפשי משכנע, גם בילדות וגם בהווה, גם כאן בישראל ושם רחוק בארץ קסומה.
מאוד נהנתי מומלץ בחום.

מקסים בעיניי!!!
מאוד מומלץ למי שפיספס עד היום

כשהתחלתי לקרוא אותו חשבתי לעצמי כמה הזוי ולא הגיוני ואפילו מוגזם זה יכול להיות שנאבד את עצמנו שנאבד כיוון.. ואז ממש באמצע הקריאה... הגיע אסון האיטי אל כותרות העיתונים. לא יכולתי שלא להשוות ולא יכולתי שלא להרגיש שההקבלה קיימת.
הכאוס ואובדן האנושיות הרשעות והרוע שבמחיר ההישרדות חדר אליי כשהתחילו בהאיטי הביזות והרציחות. למרות שתמיד הבנתי את השבירות האנושית שלנו לא האמנתי בה.
ואז חשבתי איפה הייתי אני בתוך הכאוס הזה. איפה הייתי שמה את עצמי בין השורדים, לאן זה היה מוליך אותי, למקומות האפלים ביותר? אני רוצה להאמין שהייתי נושאת את האש.

ספר מטלטל מאוד שהשאיר אותי עם מחשבות לכל כיוון אפשרי עד ששאריות של קורנפלקס מקופסא ישנה היה לי קשה לזרוק מבלי לחשוב.

דווקא הסוף מצא אותי קצת מפקפקת כשחדר לשם קורטוב של אופטימיות שהיתה לי זרה קצת אחרי הדיאלוגים המאוד קצרים, ממצים של הישרדות.

מומלץ, בעיקר לאלו שבגישת "הכול יהיה בסדר".

מוזר שאין אפילו חוות דעת אחת על ספר נפלא כל כך.
האמת שהגעתי אליו מאד מאוחר, רק עכשיו קראתי אותו. היתה לי תחושה תמיד שזה רחוק ממני, לא יודעת אפילו למה אבל כל כך הופתעתי מכתיבה מדהימה, אומנותית ויפה. ממש אהבתי.
ספר מיוחד במינו, מכניס אותך לעולם שלרוב אין בו שום חלק ששייך לחייך האמיתיים ומצד שני כולך שם. תחושת הכישוף הכל כך אמיתית, האמונות התפלות, השורשיות, ירושלים שאני לא מכירה - כל אלו הופכים לך את הבטן.
נהנתי מאוד. מומלץ מאוד מבחינתי, קסום בעיניי.

תרמיל קלאסיקה שמאגד את שלושת הסופרים עם "שלגי הקילימנג'רו" של המינגוואי, "מוות בונציה" ו"טוניו קריגר" של מאן ו"ידידי מגרה" של ז'ורז סימנון.
אני שמחה שהגעתי לסיפורים האלו עכשיו ולא שהייתי צעירה יותר. יש בסיפורים האלו משהו שדורש איזו בשלות לדעתי. הבדידות של תומאס מאן שמרגישים אותה בשני הסיפורים שלו מעיפים אותך לתחושות שדורשות איזה נסיון חיים בשביל להבין על איזו ריקנות הוא מדבר ועל מורכבות של אמנות ויופי מול החיים הפשוטים.(אני מודה שבקטעים מסויימים הוא היה מסורבל בהסברים פלצניים על אומנות אבל גם אלו לא הפריעו לי להינות מהתחושה).
סוג הנאיביות שנפגשים בה אצלו קצת מעוררת חיוך אוהד. אין היום תחושות כאלו פשוטות ונאיביות של הערצה לאומנות ליופי לאהבה. הכול ממהר בימינוהעכשווים ושם התהליך נע באיטיות כאילו אין מחר. זאת היתה תחושתי. יש זמן להכול.
את "ידידי מגרה" אפשר לקרוא באותה נאיביות בלשית של פעם. היום זה לא היה עובר, כי המתוחכמות היא הבסיס לכתיבת רומן בלשי טוב, ככה נראה. כמה שתסבך את העניין ככה הצלחת. אז זה היה פשוט. סיפור נהדר שנקרא בשקיקה.ודווקא מכולם, זכה לדעתי לתרגום מעודן יותר ופחות ארכאי.

לדעתי איגוד מדהים של סיפורים.

אני ממליצה.

שום גמדה ושום נעליים, אישה קטנה וחיננית, שעושה הכול בשקט בשקט ומשגעת את העולם, את עצמה ואת הקורא. ספר דמיוני שנותן תחושה כל כך אמיתית ולמרות שההגיון מנסה להשתלט כל הזמן, כל כך להזדהות ולרצות שזה יהיה אמיתי. מומלץ בחום.