ביקורת ספרותית על הים האינסופי - הגל החמישי #2 מאת ריק יאנסי
ספר טוב

---

הטיסה היתה נוראית.
ולא רק בגלל האוכל אלא בגלל הטיסה עצמה. ידעתי שאסבול מג'ט-לג נורא. טוב, זה מה שקורה כל פעם שטסים לאמריקה. אני לא טיפוס של טיסות. אני יכולה לסבול טיסות לגאורגיה, טורקיה וגם איטליה אבל 12 שעות ברצף? זה כבר מוגזם בשבילי. בקיצור, אני טיפוס של טיסות קצרות.

לקחתי את המזוודה הסגולה והקטנה שלי ויצאתי מנמל התעופה. נכנסתי לאחד מהאוטובוסים. הדבר הטוב ביותר בלנסוע לאמריקה, בריטניה וקנדה זה שמדברים שם אנגלית ולא צריך להסתבך בשפה.
התיישבתי במושב יחיד בסוף האוטובוס ושלפתי מתיק הגב הכחול שלי מפות ודפים מודפסים. בדקתי שוב את הכתובת שלו. שיננתי שוב את מפת העיר והאזור, שאדע באילו רחובות לפנות. לפעמים הסטתי את מבטי לחלון ובהיתי בנופים מתחלפים משדות ירוקים אל מכונות ומפעלים עירוניים. גם לאט לאט נחשף קו השמיים וראיתי את את קן הרגיע של העיר; מגדלים גבוהים ונוצצים, שאחד מהם עם גג מעוגל בלטו משלל בתי הקומות האחרים. השמש נצצה על גג הבניין המעוגל וציפוי הזהב של הגג בהק. זהו קו הרקיע של נוקסוויל- עיר המגורים החביבה עליו. חייכתי את חיוכי השועלי והערמומי ופניתי חזרה אל המפות, שמולאו בצבעי ירוק וצהוב.

ירדתי בתחנה שלי. התחנה היתה השניה לפני הסיום. הרוח הסיטה את שיערי הפזור לאחור בעוצמה. הרמתי את ידי מעל פניי וניסיתי לחסום אותה, כמובן ללא הצלחה. התחלתי ללכת לכיוון ימין על המדרכה האפורה לצד אנשים עירוניים אחרים, שלא אכפת להם מהתירת המוזרה שסוחבת מזוודה באמצע העיר. הבטתי במפה והצבעתי לכיוון הפניה הבאה שלי. ואחרי שני רחובות שהלכתי בהם ישר, פניתי שמאלה. המכוניות צפרו על הכביש ובתי הקפה היו עמוסים בעובדים שיוצאים להפסקת הצהריים שלהם.
המשכתי ללכת. רגליי כבר התחילו לכאוב מרוב ההליכות. השעה היתה קרוב לארבע אחר הצהריים. הגעתי לבסוף לרחוב ישר והמשכתי עד שהגעתי למספר 13 ברחוב. הבניין היה בית קומות טיפוסי בנוי מאבן אדומה. חייכתי חיוך ניצחון קטן ועליתי שתי מדרגות עד לתאי הדואר. עברתי על רשימת שמות הדיירים עד שאצבעי עצרה על שמו. פתחתי את הדלת בחוזקה והתחלתי לעלות במדרגות. כבר כשעברתי ת הקומה הראשונה, הבנתי שאין לי הרבה כוח כמו שחשבתי. התחלתי להתנשף ורגליי עלו באטיות במדרגות. מכל הכסף שיש לו, הוא היה חייב לבחור לגור בקומה השלישית?! וגן, באותו הזמן זה נראה הרבה יותר מידי גבוה.
הצלחתי לעלות את הקומה השניה בדרך נס וגם את הקומה השלישית. את שתי המדרגות הראשונות לקומה זו עברתי בקוצר נשימה. הלכתי, שאני נעזרת במעקה העץ של המדרגות לצידי עד שעמדתי מול הדלת האדומה שלו. שם משפחתו, בנו ואישתו היו רשומים שם לצד שמו שלו. הזדקפתי וניסיתי לעלות חיוך על פני העייפות. הפסקתי גם להתנשף, זה יהיה מוזר אם הוא יראה אותי ככה. ידי התחילה לרעוד ככל שהתקרבה לפעמון. תקפה אותי תחושת בחילה ופחד בו זמנית. בלעתי את רוקי, וקירבתי עוד את אצבעי עד שלחצתי על הפעמון. קול צרימה דק נשמע.
"כן?" הוא קרא מהצד השני של הדלת. שמעתי את צעדיו מתקרבים לכיוונה.
ליבי הלם בחוזקה. לא האמנתי לזה שאני באמת אראה אותו.
הדלת נפתחה וראיתי אותו בפתח.
אותו איש שראיתי בתמונות בגוגל עם משקפיים עגולים, שיער מאפיר וגם זקנקן באותו גוון. הוא היה גבוה ולבש חולצת פסים כחולה. הוא הביט בי דרך עיניו המצומצמות בשאלה והרגשתי שאני קופאת.
וכשפתחתי את פי אני...
אני...לא ידעתי מה לומר.
מה לומר לו.
לאיש הזה שכתב את הספרים המדהימים האלה, האיש שתכננתי בשבילו טיסה שלמה רק כדי לומר לו את דעתי עליו ועל ספריו.
וכשהייתי אמורה לומר את זה, שתקתי. פתאום נעלמו המילים מפי.
אז התחלתי לשחזר מחדש את חווית הקריאה שלי מהספר הזה.


טוב, בואו נראה:

אז כמה שעות אחרי שגמרתי את הגל החמישי (והגעתי לארץ כמובן) התחלתי לחפש את ספר ההמשך באמזון. שמצאתי אותו, הזמנתי אותו כמעט ישר. ולמען האמת הוא הגיע אחרי שבוע או פחות. אני גאה באמזון.
בכל אופן, לידי הגיע הספר הזה עם הכריכה הכחלחלה והאותיות הכחולות (נגיע לזה) שמספר את המשך מסעם של קאסי, אוון, בן, רינגר, סם, ספלון, עוגייה, דמבו וכו', בעולם שבו סוף האנושות מגיע.
הלב שלי דפק בחוזקה שהתחלתי לקרוא מהעמוד הראשון עד האחרון. הוא באמת היה בידי, התקשיתי להאמין. אבל הוא היה. אחרי כמה זמן קראתי אותו גם בעברית להשלמת החוויה.
ומשתי הקריאות האלו אני יכולה לומר ככה:
זה היה מטבל. מבטל מאוד מענג. מנת מעבר כזו עד לספר הבא.
ריק לא נתן בספר הזה הכל, הוא יכל להרחיב, להרחיב את כל הסיפור שלו. שבמקום שזה יהיה ספר של 291 עמודים זה יהיה יותר ארוך כמו בספר הקודם שלו ששם אני גאה בו שעשה אותו ארוך למען האמת; שם כל עמוד היה שווה (אוני נשבעת שחשבתי שבאנגלית היו יותר עמודים).
בספר הזה לעומת הראשון לא כל העמודים היו שווים וכמו שאמרתי, אולי הם היו אם הוא היה מרחיב את הספר ונותן עוד נקודות מבט.
ולא שנקודות המבט בספר היו רעות, אלא להפך. אם בספר הקודם נקודות המבט העיקריות היו של קאסי ובן, בספר הזה נוספת לקאסי נקודת המבט של רינגר וגם מרחבים את נקודת המבט של אוון (זה לא ספוילר דעו זאת). וגם נותנים נקודות מבט נסופות, נקודות מבט מצמררות ומרגשות.
אך בכל זאת, משהו התפקשש. הספר היה לא ברור מידי, דגש על המידי. יש פעמים שספרים לא מובנים הם בסדר אך שהרבה דברים לא ממש מוסברים,זה קשה מאוד להתחבר לזה.
הדבר הנוסף שקשור לנקודות מבט זו רינגר.
חצי מהספר מנקודת המבט שלה, חצי. ואולי לא צריך כל כך הרבה.
והנה אני אומר: אני לא אוהבת את רינגר. וכן, לכן הא מתאימה מאוד לבן, שגם שנוא עליי (לא ניכנס לזה). יש משהו ברינגר שהוא קשה מידי, שהוא מעצבן מידי משהו שאני לא יכולה לשים עליו אצבע. פשוט, זו דמות לא טובה, ובטח לא דמות טובה כמו קאסי. ולכן היה קשה לקרוא את נקודת המבט של רינגר כי היא לא היתה טובה כמו של קאסי ונוצרה לי מן השוואה בראש.
אבל...
אבל. מהספר השני (הספר מחולק לשני ספרים מאיזשהי סיבה) אני התחלתי להבין שרינגר לא נוראה כל כך. שוב, אני לא מחבבת אותה במיוחד, אבל גם לא שונאת אותה. אני רואה בה אנושיות אני רואה בה את עצמי בדרך לא ברורה; אני רואה בה אנשים. ולכן דעתי לא סגורה עליה במיוחד.
לגבי קאסי, כבר אמרתי שהיא דמות טובה חוץ משני חסרונות שאליהם לא אכנס (בוא נאמר פשוט שזה קשור לאוון ואח שלה, כל אחד בנפרד). קאסי היא הדמות הכנה ביותר שפגשתי לאחרונה ותמיד כיף לקרוא עליה אין מה לעשות. לא משנה מה ריק ינסה לעשות, אף דמות לא תתחרה בה, לפחות מהספר הזה. והאימרות שלה...אוי הן קורעות (לא האימרות הפילוספיות כן?)
בספר הזה גם התחלתי לחבב את דמבו. הוא מחוד ומצחיק. אוון התחיל להיראות לפעמיים כמו כלב נגרר, אבל אני מנסה לסלוח לו.

וגם, לא נשכח שני דברים חשובים: הכתיבה והאימרות.
נתחיל עם הכתיבה: היא כל כך פשוטה וכזו יפה יחד. כזו כנה. אהבתי אותה, לריק יש כישרון לקלוע בול לדברים שבני נוער באמת היו אומרים.
והאימרות: אני גאה ברי ששילב רעיונות כאלו בספר פוסט אפוקפליפטי. האימרות שם פשוט מדהימות. כל עמוד אני מצאתי אימרה יפה, או בכל פרק. האימרות כל כך חכמות וכאלו פשוטות שזה לא מובן איך לא חשבת על זה קודם, שסה פשוט מקסים.

להוצאת כתר הנכבדת: מה. יש. לכם. עם. תקצירים. גרועים. לסדרה?!
ממזמן לא מצאתי תקציר שגורם לי תחושת גועל מקיטשיות.
ואם אמרתי שבספר הקודם שההוצאה מקבלת צל"ש על כריכה דומה במיוחד לכריכה המקורית, כאן הם נכשלו. בענק. מה זה האותיות האדומות הלו? זה נראה כמו ספר מתח ככה. הייתם יכולים פשוט לקחת את הכריכה של האנגלית. היא היתה יפה ומתאימה, הרבה יותר מזו שעשיתם. אני מצטערת הוצאה נכבדת, אבל זו האמת.


אז אמרתי לריק את מה שאמרתי לכם, במילים קצת יותר מסודרות וברורות וכאלו שאומרים שמדברים. נשארתי גם לארוחת ערב ופגשתי את בנו ג'ייק, נער חביב מאוד. גם אישתו של ריק ממש נחמדה. במהלך הארוחה הוא ציטט כהרגלו ציטוטים ממחזות ותוכניות טלוויזיה ישנות. דיברתי עוד עם ריק על הספר, על הסרט המתוכנן שיצא בינואר הקרוב (לכו לראות טריילר) ועל הליהוקים שם כמובן וגם השגתי כמה ספוילרים לספר האחרון. אולי אשלח לו מכתב על זה. מי יודע.

ושיצאתי מביתו של הסופר החביב והבטתי בשמיים ואלו שעוברים לצידי חשבתי שני דברים:
דבר ראשון, זה ספר מומלץ אך הוא פשוט פחות טוב מהקודם אין מה לעשות. לא משנה כמה ריק שינה ותיקן את הספר, הוא לא התעלה על הראשון.

ומחשבתי השניה היא שאני גם נמצאת בים אינסופי שאני הולכת ברחוב הזה ובעצם, בכל מקום. אני נמצאת, בים אינסופי של אנשים. מסביבי יש ים אינסופי של אנשים מתים. מסביבי יש ים אינסופי של מחשבות ושל רעיונות. ים אינסופי של חלומות- חלקם עוד נכונים וחלקם כבר שבורים. יש אינסופי של תקווה, של אהבה (סליחה על הקיטש), של צער, של שמחה, של...יצורים. של בני אדם.
כולם נמצאים בים האינסופי ולא יכולו להתחמק ממנו.
וכשעליתי למטוס חשבתי על זה, ומאז אני חושבת על הים האינסופי שלנו.






*סליחה על הפסקה האחרונה המדכאת, הייתי חייבת. וגם על החפירה. למי שלא הבין, לא באמת נפגשתי עם ריק למזלי הרע. ובטח לא השגתי ממנו ספוילרים. אבל מי יודע, אולי אפגש איתו בעתיד, מתישהו אפגש איתו בים האינסופי.*

» ביקורות נוספות של snow fox
» ביקורות נוספות על הים האינסופי - הגל החמישי #2