אני ניצב מול "כתר ספרים". שנה עברה מאז שעמדתי מול השלט הלבן עם האותיות האדומות. מאחוריי עומדים שני אנשים- נער ונערה- שזיהו אותי ברחוב אחרי שראו את תמונות המבוקש שלי בעיתונים.
אוונג'לין, הנערה, אוחזת באקדח שחור מבריק בשמש. ג'ייקוב, הנער, מחזיק חרב ענקית משובצת יהלומים.
ואני? אני מחזיק אקדח זהה לשל אוונג'לין בתוספת השרביט שלי שנעוצה בכיס מכנסי הטריקו הגמישים שלי.
ואנחנו פותחים את הדלת הכפולה הלבנה, מניחים את רגלינו בתוך בית ההוצאה לאור הקפוא. כמו ששיערתי, "כתר" התכוננו. מאז המתקפה האחרונה שעשיתי נגדם- אז, לפני שנה, כשהגל החמישי רק יצא והלכתי לחפש את כותב התקצירים בשביל להתעלל בו וללמד אותו לקח, הם הגדילו את השמירה. זוג שומרים בשחור, תג שמות קטן עם הסמל של כתר מוצמד לחליפתם, רצים לכיווננו. אנחנו מתרחקים אחד מהשני, והשומרים מפספסים את המטרה וממשיכים לרוץ, עוקפים אותנו, נתקעים בדלת ונוחתים על ישבנם.
הם מרימים את ראשם ופוערים את פיהם בהלם למראה האקדחים שלי ושל אוונג'לין מכוונים אל ראשם.
הם מתחילים להרים ידיים, אבל אני יודע שזאת רק הצגה- בזמן ההרמה הזאת, הם מתכננים לשלוף בחזרה את האקדחים ולחזור לתקוף אותנו. אני מסתכל על אוונג'לין. "רגליים" אני מבטא בשפתיי ללא קול.
בום!!!!
טיפות דם עפות לכל עבר. זוג השומרים האומללים לוחצים על רגליהם המחוררות בכאב.
אוונג'לין, ג'ייקוב ואני לא מבזבזים זמן וממשיכים לרוץ במסדרון החלקלק.
דלת נפתחת מאחורינו.
האישה שדיברתי איתה בשנה שעברה, שכיוונה אותי אל כותב התקצירים, יוצאת עם רובה ציד אחוז בידיה.
"לא היית צריך לחזור, שלח!" היא צורחת, והמבטא הרוסי שלה בולט מתמיד.
"תכופפו!!!!" אני צורח ומפיל את אוונג'לין וג'ייקוב על הריצפה, בדיוק כשהאישה עם המבטא הרוסי פותחת באש.
בוםבוםבוםבוםבוםבוםבום!!!!!!!!!!!
אני מכסה על ראשי בכפות ידי.
האישה הרוסית יורה בעיניים עצומות, ככה שהיא לא מודעת לעובדה שאנו שוכבים על הריצפה הקשה ושהיא לא יכולה לפגוע בנו.
אני שולח את מבטי קדימה ורואה את ג'ייקוב מתחיל לזחול לעבר האישה.
אני סופר עד עשר. כמו שאני תמיד עושה כשאני לחוץ. מה אם האישה המטורפת תפגע בטעות בג'ייקוב?
10... אני סופר.
ג'ייקוב ממשיך להתקדם, האישה ממשיכה לירות...
9...
ג'ייקוב כבר קרוב, האישה עדיין בעיניים העצומות...
8...
שתיקה.
7...
נגמרו ברובה הציד של המזכירה הכדורים. היא פוקחת את העיניים...
6...
המזכירה שוכבת על הרצפה, על הגב.
ג'ייקוב תפס ברגליה והפיל אותה.
הוא תולש מידיה את הרובה. כשהיא מנסה לקום בחזרה, הוא מכוון לראשה את הכלי הרוצח.
למרות שהיא מודעת לכך שהרובה לא טעון, היא בכל זאת מצייתת ולא מתנגדת.
ג'ייקוב תופס בצווארון חולצתה וגורר אותה חזרה לחדר המזכירה. אני נותן לו לעשות את מה שהוא רוצה.
מיד אחר כך הוא מופיע, האישה בידיו, נייר דביק לבן על שפתיה.
על חולצתה כתוב באודם האדום שלה; "הייתי צריכה לפטר את כותב התקצירים מזמן, אני נשבעת!!!!!!!!!!"
"קדימה, בואו נמשיך." אומרת אוונג'לין, מסתירה את החיוך למראה הכתובת על חולצתה של המזכירה.
אני חושב שהיא קצת מאוהבת בג'ייקוב- היא תמיד נראית מובכת בסביבתו.
אם זה בכלל קשור.

בכל אופן, אנחנו ממשיכים ללכת. אני כבר מזהה את החדר- "כותב התקצירים" כתוב על השלט, ובקטן יותר; "אין כניסה לאור שלח!!!!!!!!"
אני מחייך בזלזול למראה השלט המגוחך.
ואני פותח את הדלת.
והוא שוב שם, בדיוק כמו שנה שעברה, רועד, מייבב.
אוונג'לין וג'ייקוב נשארים לשמור בכניסה.
אני מתקדם לכיוון כותב התקצירים האומלל, מביט בו בסנטר זקור.
"שלום." אני לוחש.
"ת... ת... תלך מכאן..." הוא מייבב בקול צורמני. "בב... ב... בבקשה. אני מ-... מתחנן... ה-הקשבתי לכל העצות שלך מהפעם הק... קודמת שביק...שביקרת פה. כשהר... כשהרסת לי את החיים."
אני מתכופף לעברו. "תדבר יותר ברור" אני מסנן בין שיניים חשוקות, מנסה להפוך את קולי, שעדיין לא התחלף, להכי צרוד שאפשר.
"השתדלתי... השתדלתי לעשות את התקציר של הים האינסופי יותר מפורט... יותר משל הגל החמישי. השתדלתי!!!!!!!!! השתדלתי, באמת!!!!!!!!!!" הוא מתחיל לבכות.
"תקום!" אני אומר.
הוא מניד בראשו, מייבב.
אני שולף את השרביט שלי. "אימפריוס!" אני צועק, אור סגול פוגע בליבו. הוא זוקף את ראשו. "לשירותך, אדון אור."
"תשב ליד השולחן." אני אומר.
"כן, אדוני." והוא מתיישב.
"עכשיו," אני מתחיל. "אני רוצה..."
"להרוג אותי?" הוא קוטע אותי. "לסיים את מה שהתחלת?"
"לא." אני אומר בעדינות. "להחמיא לך."
הוא פוער את עיניו בתדהמה.
"חל שיפור רב מאז שכתבת את התקציר על הגל החמישי." אני אומר. "הנה, אני אראה לך. נתחיל בתקציר הראשון."
ואני מתחיל להקריא את התקציר של הספר הראשון, שאני זוכר בעל פה אחרי שינונים אין סופיים.

" הגל הראשון השאיר אחריו רק חושך. אחרי הגל השני רק בני המזל ניצלו. אחרי הגל השלישי רק האומללים נשארו בחיים. אחרי הגל הרביעי רק כלל אחד תקף: אל תסמכו על אף אחד.
עכשיו מתחיל הגל החמישי. קאסי יודעת שהפולשים מנסים לצוד אותה. היא הולכת בדרכים, בורחת מאלה שנראים כמו בני אדם אבל הורגים כל מי שנקרה בדרכם. הצייד יורה בה. היא מתחבאת מתחת למכונית. היא מאבדת דם. היא מאבדת את ההכרה.
היא מתעוררת בבית חווה מוגן, ולצדה בחור עם עיניים טובות. קוראים לו אֶוֶון והוא מטפל בה. הוא מבטיח לה שיעזור לה למצוא את אחיה הקטן. הוא מבטיח שהוא בן אנוש.
אז הוא מבטיח."
כשאני מסיים, אני שולח בו מבט בעיניים מצומצמות.
הוא צוחק במבוכה. "חיחי, חיחי, מה.. מה... מי יכתוב דבר כזה?"
אני מגלגל את עיניי. "אוקי, ועכשיו נעבור לתקציר של הספר השני."
ואני מתחיל להקריא.
" איך מחסלים שבעה מיליארד בני אנוש?
מכחידים את אנושיותם.

ארבע קטסטרופות פגעו בכדור הארץ, ובכך חוסל רוב המין האנושי. באומץ אדיר ולב נחוש הצליחה קאסי סאליבן להישאר בחיים. עכשיו שוטף הגל החמישי את כדור הארץ, ואיש לא יודע מי הם בני האנוש ומי האחרים. על מי אפשר לסמוך ומי יחסל אותך בלי למצמץ.

קאסי, בן ורינגר יודעים שרק יחד יש להם סיכוי.
אבל כל מטרתם של האחרים היא לפורר את היחד, והמטרה מקדשת את כל האמצעים. קאסי וחבריה יופתעו לגלות עד כמה האחרים מוכנים להרחיק לכת, אבל במקביל הם יגלו את האנושיות האינסופית שטמונה בהם."
כותב התקצירים מחייך, לא בטוח מה הוא אמור לעשות.
"תראה," אני אומר. "התקציר עדיין לא מושלם. אבל חל שיפור, בזה אין ספק. הבעיה העיקרית בו היא... ששום דבר ממה שמצוין כאן לא קורה בספר. אתה קראת אותו בכלל?"
הוא מהנהן במהירות, ואז, אחרי משהו כמו עשר שניות, מניד את ראשו במבוכה.
"תיארתי לעצמי. טוב, אבל אתה יודע, אני לא אאשים אותך בזה. אני אאשים את מר ריק יאנסי, הסופר. באתי הנה בשביל לפגוש אותו. האם הוא כאן?"
כותב התקצירים מניד בראשו ואומר שריק גר באמריקה.
"אה, אוקי." אני אומר. "בכל אופן, רק רציתי להגיד לך שעשית עבודה טובה. ו... אני מתנצל על שנה שעברה. מה שתיארת בתקציר הוא בדיוק מה שהספר הזה צריך. אתה צריך להיות היועץ הפרטי של ריק יאנסי, אתה יודע. הספר הזה היה צריך את זה. אולי קצת פחות אקשן, אולי קצת יותר היגיון ויותר הסברים של מה לעזאזל קורה פה. אין ספק שהוא פחות טוב מהראשון- כאילו, הים האינסופי לא ספר רע, והוא ללא ספק מומלץ. אבל הבעיה היא שהוא לא מובן. אי אפשר לעקוב בחצי מהזמן, וחצי מהספר מבוזבז על המחשבות המבולבלות של רינגר, ככה שאי אפשר לעקוב חצי מהזמן. ועוד יותר מזה, הספר הוא ללא ספק ספר מעבר. נועד לקדם את המלחמה האחרונה. ויש גם את הטוויסט הדבילי בסוף, כל כך מיותר ויותר מזה- לא מובן. אבל אחלה ספר, בסך הכל, ואת הספר האחרון אקרא. העניין הוא, שהים האינסופי הזכיר לי טיפה את נקמתה של מספר שבע, הספר החמישי בבני לוריאן, ספר מעורר רחמים לכל הדעות. גם הים האינסופי וגם נקמתה של שבע, שעליו, אגב, אעשה ביקורת בקרוב, הזויים בטירוף ומאבדים את ההיגיון הקרוב לגאוני שנבנה במהלך שתי הסדרות. אבל שוב. אחלה ספר. אבל התקציר מתאר ספר יותר טוב ממה שבאמת התקבל. אז זה כבר טוב. בכל אופן, כדאי שאלך. מקווה שהשומרים יהיו בסדר. ביי ביי!"
ואני לוחץ את ידו, והולך משם.
ואני כבר יודע, שאפגוש את האדון שוב ברגע ש-"הכוכב האחרון", הספר האחרון בסדרה, ייצא לאור.

*** סליחה על החפירות, אנשים. זאת הביקורת הכי ארוכה שלי. נסחפתי קצת. בכל אופן, למי שלא הבין- הביקורת שקראתם כרגע הייתה המשך לביקורת שכתבתי על הספר הראשון בסדרה, אז למי שלא הבין, הנה קישור: http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=79383
וזהו, ביי. באמת באמת סליחה על החפירות. קשה לי להאמין שמישהו בכלל קרא את זה עד הסוף. חמישה עמודי וורד. וואו.
טוב, עכשיו באמת.
ביי ביי!!!

הטיסה היתה נוראית.
ולא רק בגלל האוכל אלא בגלל הטיסה עצמה. ידעתי שאסבול מג'ט-לג נורא. טוב, זה מה שקורה כל פעם שטסים לאמריקה. אני לא טיפוס של טיסות. אני יכולה לסבול טיסות לגאורגיה, טורקיה וגם איטליה אבל 12 שעות ברצף? זה כבר מוגזם בשבילי. בקיצור, אני טיפוס של טיסות קצרות.

לקחתי את המזוודה הסגולה והקטנה שלי ויצאתי מנמל התעופה. נכנסתי לאחד מהאוטובוסים. הדבר הטוב ביותר בלנסוע לאמריקה, בריטניה וקנדה זה שמדברים שם אנגלית ולא צריך להסתבך בשפה.
התיישבתי במושב יחיד בסוף האוטובוס ושלפתי מתיק הגב הכחול שלי מפות ודפים מודפסים. בדקתי שוב את הכתובת שלו. שיננתי שוב את מפת העיר והאזור, שאדע באילו רחובות לפנות. לפעמים הסטתי את מבטי לחלון ובהיתי בנופים מתחלפים משדות ירוקים אל מכונות ומפעלים עירוניים. גם לאט לאט נחשף קו השמיים וראיתי את את קן הרגיע של העיר; מגדלים גבוהים ונוצצים, שאחד מהם עם גג מעוגל בלטו משלל בתי הקומות האחרים. השמש נצצה על גג הבניין המעוגל וציפוי הזהב של הגג בהק. זהו קו הרקיע של נוקסוויל- עיר המגורים החביבה עליו. חייכתי את חיוכי השועלי והערמומי ופניתי חזרה אל המפות, שמולאו בצבעי ירוק וצהוב.

ירדתי בתחנה שלי. התחנה היתה השניה לפני הסיום. הרוח הסיטה את שיערי הפזור לאחור בעוצמה. הרמתי את ידי מעל פניי וניסיתי לחסום אותה, כמובן ללא הצלחה. התחלתי ללכת לכיוון ימין על המדרכה האפורה לצד אנשים עירוניים אחרים, שלא אכפת להם מהתירת המוזרה שסוחבת מזוודה באמצע העיר. הבטתי במפה והצבעתי לכיוון הפניה הבאה שלי. ואחרי שני רחובות שהלכתי בהם ישר, פניתי שמאלה. המכוניות צפרו על הכביש ובתי הקפה היו עמוסים בעובדים שיוצאים להפסקת הצהריים שלהם.
המשכתי ללכת. רגליי כבר התחילו לכאוב מרוב ההליכות. השעה היתה קרוב לארבע אחר הצהריים. הגעתי לבסוף לרחוב ישר והמשכתי עד שהגעתי למספר 13 ברחוב. הבניין היה בית קומות טיפוסי בנוי מאבן אדומה. חייכתי חיוך ניצחון קטן ועליתי שתי מדרגות עד לתאי הדואר. עברתי על רשימת שמות הדיירים עד שאצבעי עצרה על שמו. פתחתי את הדלת בחוזקה והתחלתי לעלות במדרגות. כבר כשעברתי ת הקומה הראשונה, הבנתי שאין לי הרבה כוח כמו שחשבתי. התחלתי להתנשף ורגליי עלו באטיות במדרגות. מכל הכסף שיש לו, הוא היה חייב לבחור לגור בקומה השלישית?! וגן, באותו הזמן זה נראה הרבה יותר מידי גבוה.
הצלחתי לעלות את הקומה השניה בדרך נס וגם את הקומה השלישית. את שתי המדרגות הראשונות לקומה זו עברתי בקוצר נשימה. הלכתי, שאני נעזרת במעקה העץ של המדרגות לצידי עד שעמדתי מול הדלת האדומה שלו. שם משפחתו, בנו ואישתו היו רשומים שם לצד שמו שלו. הזדקפתי וניסיתי לעלות חיוך על פני העייפות. הפסקתי גם להתנשף, זה יהיה מוזר אם הוא יראה אותי ככה. ידי התחילה לרעוד ככל שהתקרבה לפעמון. תקפה אותי תחושת בחילה ופחד בו זמנית. בלעתי את רוקי, וקירבתי עוד את אצבעי עד שלחצתי על הפעמון. קול צרימה דק נשמע.
"כן?" הוא קרא מהצד השני של הדלת. שמעתי את צעדיו מתקרבים לכיוונה.
ליבי הלם בחוזקה. לא האמנתי לזה שאני באמת אראה אותו.
הדלת נפתחה וראיתי אותו בפתח.
אותו איש שראיתי בתמונות בגוגל עם משקפיים עגולים, שיער מאפיר וגם זקנקן באותו גוון. הוא היה גבוה ולבש חולצת פסים כחולה. הוא הביט בי דרך עיניו המצומצמות בשאלה והרגשתי שאני קופאת.
וכשפתחתי את פי אני...
אני...לא ידעתי מה לומר.
מה לומר לו.
לאיש הזה שכתב את הספרים המדהימים האלה, האיש שתכננתי בשבילו טיסה שלמה רק כדי לומר לו את דעתי עליו ועל ספריו.
וכשהייתי אמורה לומר את זה, שתקתי. פתאום נעלמו המילים מפי.
אז התחלתי לשחזר מחדש את חווית הקריאה שלי מהספר הזה.


טוב, בואו נראה:

אז כמה שעות אחרי שגמרתי את הגל החמישי (והגעתי לארץ כמובן) התחלתי לחפש את ספר ההמשך באמזון. שמצאתי אותו, הזמנתי אותו כמעט ישר. ולמען האמת הוא הגיע אחרי שבוע או פחות. אני גאה באמזון.
בכל אופן, לידי הגיע הספר הזה עם הכריכה הכחלחלה והאותיות הכחולות (נגיע לזה) שמספר את המשך מסעם של קאסי, אוון, בן, רינגר, סם, ספלון, עוגייה, דמבו וכו', בעולם שבו סוף האנושות מגיע.
הלב שלי דפק בחוזקה שהתחלתי לקרוא מהעמוד הראשון עד האחרון. הוא באמת היה בידי, התקשיתי להאמין. אבל הוא היה. אחרי כמה זמן קראתי אותו גם בעברית להשלמת החוויה.
ומשתי הקריאות האלו אני יכולה לומר ככה:
זה היה מטבל. מבטל מאוד מענג. מנת מעבר כזו עד לספר הבא.
ריק לא נתן בספר הזה הכל, הוא יכל להרחיב, להרחיב את כל הסיפור שלו. שבמקום שזה יהיה ספר של 291 עמודים זה יהיה יותר ארוך כמו בספר הקודם שלו ששם אני גאה בו שעשה אותו ארוך למען האמת; שם כל עמוד היה שווה (אוני נשבעת שחשבתי שבאנגלית היו יותר עמודים).
בספר הזה לעומת הראשון לא כל העמודים היו שווים וכמו שאמרתי, אולי הם היו אם הוא היה מרחיב את הספר ונותן עוד נקודות מבט.
ולא שנקודות המבט בספר היו רעות, אלא להפך. אם בספר הקודם נקודות המבט העיקריות היו של קאסי ובן, בספר הזה נוספת לקאסי נקודת המבט של רינגר וגם מרחבים את נקודת המבט של אוון (זה לא ספוילר דעו זאת). וגם נותנים נקודות מבט נסופות, נקודות מבט מצמררות ומרגשות.
אך בכל זאת, משהו התפקשש. הספר היה לא ברור מידי, דגש על המידי. יש פעמים שספרים לא מובנים הם בסדר אך שהרבה דברים לא ממש מוסברים,זה קשה מאוד להתחבר לזה.
הדבר הנוסף שקשור לנקודות מבט זו רינגר.
חצי מהספר מנקודת המבט שלה, חצי. ואולי לא צריך כל כך הרבה.
והנה אני אומר: אני לא אוהבת את רינגר. וכן, לכן הא מתאימה מאוד לבן, שגם שנוא עליי (לא ניכנס לזה). יש משהו ברינגר שהוא קשה מידי, שהוא מעצבן מידי משהו שאני לא יכולה לשים עליו אצבע. פשוט, זו דמות לא טובה, ובטח לא דמות טובה כמו קאסי. ולכן היה קשה לקרוא את נקודת המבט של רינגר כי היא לא היתה טובה כמו של קאסי ונוצרה לי מן השוואה בראש.
אבל...
אבל. מהספר השני (הספר מחולק לשני ספרים מאיזשהי סיבה) אני התחלתי להבין שרינגר לא נוראה כל כך. שוב, אני לא מחבבת אותה במיוחד, אבל גם לא שונאת אותה. אני רואה בה אנושיות אני רואה בה את עצמי בדרך לא ברורה; אני רואה בה אנשים. ולכן דעתי לא סגורה עליה במיוחד.
לגבי קאסי, כבר אמרתי שהיא דמות טובה חוץ משני חסרונות שאליהם לא אכנס (בוא נאמר פשוט שזה קשור לאוון ואח שלה, כל אחד בנפרד). קאסי היא הדמות הכנה ביותר שפגשתי לאחרונה ותמיד כיף לקרוא עליה אין מה לעשות. לא משנה מה ריק ינסה לעשות, אף דמות לא תתחרה בה, לפחות מהספר הזה. והאימרות שלה...אוי הן קורעות (לא האימרות הפילוספיות כן?)
בספר הזה גם התחלתי לחבב את דמבו. הוא מחוד ומצחיק. אוון התחיל להיראות לפעמיים כמו כלב נגרר, אבל אני מנסה לסלוח לו.

וגם, לא נשכח שני דברים חשובים: הכתיבה והאימרות.
נתחיל עם הכתיבה: היא כל כך פשוטה וכזו יפה יחד. כזו כנה. אהבתי אותה, לריק יש כישרון לקלוע בול לדברים שבני נוער באמת היו אומרים.
והאימרות: אני גאה ברי ששילב רעיונות כאלו בספר פוסט אפוקפליפטי. האימרות שם פשוט מדהימות. כל עמוד אני מצאתי אימרה יפה, או בכל פרק. האימרות כל כך חכמות וכאלו פשוטות שזה לא מובן איך לא חשבת על זה קודם, שסה פשוט מקסים.

להוצאת כתר הנכבדת: מה. יש. לכם. עם. תקצירים. גרועים. לסדרה?!
ממזמן לא מצאתי תקציר שגורם לי תחושת גועל מקיטשיות.
ואם אמרתי שבספר הקודם שההוצאה מקבלת צל"ש על כריכה דומה במיוחד לכריכה המקורית, כאן הם נכשלו. בענק. מה זה האותיות האדומות הלו? זה נראה כמו ספר מתח ככה. הייתם יכולים פשוט לקחת את הכריכה של האנגלית. היא היתה יפה ומתאימה, הרבה יותר מזו שעשיתם. אני מצטערת הוצאה נכבדת, אבל זו האמת.


אז אמרתי לריק את מה שאמרתי לכם, במילים קצת יותר מסודרות וברורות וכאלו שאומרים שמדברים. נשארתי גם לארוחת ערב ופגשתי את בנו ג'ייק, נער חביב מאוד. גם אישתו של ריק ממש נחמדה. במהלך הארוחה הוא ציטט כהרגלו ציטוטים ממחזות ותוכניות טלוויזיה ישנות. דיברתי עוד עם ריק על הספר, על הסרט המתוכנן שיצא בינואר הקרוב (לכו לראות טריילר) ועל הליהוקים שם כמובן וגם השגתי כמה ספוילרים לספר האחרון. אולי אשלח לו מכתב על זה. מי יודע.

ושיצאתי מביתו של הסופר החביב והבטתי בשמיים ואלו שעוברים לצידי חשבתי שני דברים:
דבר ראשון, זה ספר מומלץ אך הוא פשוט פחות טוב מהקודם אין מה לעשות. לא משנה כמה ריק שינה ותיקן את הספר, הוא לא התעלה על הראשון.

ומחשבתי השניה היא שאני גם נמצאת בים אינסופי שאני הולכת ברחוב הזה ובעצם, בכל מקום. אני נמצאת, בים אינסופי של אנשים. מסביבי יש ים אינסופי של אנשים מתים. מסביבי יש ים אינסופי של מחשבות ושל רעיונות. ים אינסופי של חלומות- חלקם עוד נכונים וחלקם כבר שבורים. יש אינסופי של תקווה, של אהבה (סליחה על הקיטש), של צער, של שמחה, של...יצורים. של בני אדם.
כולם נמצאים בים האינסופי ולא יכולו להתחמק ממנו.
וכשעליתי למטוס חשבתי על זה, ומאז אני חושבת על הים האינסופי שלנו.






סליחה על הפסקה האחרונה המדכאת, הייתי חייבת. וגם על החפירה. למי שלא הבין, לא באמת נפגשתי עם ריק למזלי הרע. ובטח לא השגתי ממנו ספוילרים. אבל מי יודע, אולי אפגש איתו בעתיד, מתישהו אפגש איתו בים האינסופי.

מהביקורות באתר לא לגמרי הצלחתי להבין אם זה ספר טוב או לא, האם גם ריק יאנסי הולך לסבול מתסמונת ספרי ההמשך (כמו משחקי הרעב, מפוצלים ועוד רבים וטובים שנפלו לה) או לא. למזלי, הספר התגלגל לידי בעקבות מבצע כלשהו בצומת ספרים וכך יצא שהשארתי אותו על השולחן מתוכנן לקריאה אחרי הגן הכימי שקניתי יחד איתו.
מפה לשם , מצאתי את עצמי אוחז בים האינסופי מרוצה עד עמקי נשמתי, ספר כיפי וסוחף, גם אם את הראשון בסדרה קראת לפני יותר משנה.
הראשון שהצליח להרוס לי שלושה חודשים של ספרים משעממים שניסיתי לקרוא בכוח והזנחתי עם הזמן.
בקיצור, ממליץ ביותר, בעיקר לחובבי החייזרים, הפנטזיה והמד"ב למינהם שמחפשים ספר קליל לסיים ביום או שניים.

הים האינסופי. כשמו כן הוא- אינסופי. אינסוף דפים, אינסוף מילים, אינסוף תיאורים.

קראתי את הספר הראשון בסדרה לפני המון זמן. וכששבתי לקנות את הספר השני, זכרתי שחוויתי מערבולת של רגשות בקריאת הספר הראשון. כזו מערבולת, עד כדי כך שפשוט לא יכולתי להסביר לעצמי מה הרגשתי לגביו. זכרתי שהוא היה טוב. טוב מאוד. זכרתי שעניין אותי נורא ושהרעיון היה מקורי והכתיבה הייתה מיוחדת. זכרתי שאהבתי את הדמויות אחת אחת. אבל גם זכרתי שהוא היה מייגע, שהיו פשוט דברים שלא היו ברורים, חורים גדולים בעלילה שמעולם לא הוסברו, תיאורים עמוקים עד כדי כך שנסחפים לים גדול ואינסופי.

היום סיימתי לקרוא את ספר ההמשך הנ"ל, אני יכולה לומר שהוא היה בדיוק כמו שציפיתי.
כתוב מעיניהם של מתבגרים בשפה מחוספסת וממש לא ילדותית. העלילה מתקדמת בקצב יפה. הדמיות קשוחות ובוגרות:
קאסי, מלאת תקווה ונקמה באותה העוצמה.
בן, האחראי שמחלק פקודות ושומר שכולם לא יצאו מדעתם.
סאם, שכועס.
אוון ווקר, מקיים את ההבטחה שלו.
ורינגר, רינגר לא אנושית. בלי קשר לאחרים או לאנושיים או לספינות חלל או לפצצות או למשתיקים. רינגר פשוט לא אנושית. היא לא רואה בעיניים, לא אכפת לה למות, לא אכפת לה לחיות, היא רוצה להציל את כולם ובאותו הזמן גם נמאס לה לעשות זאת. היא תפסה את מרכז הבמה בספר הזה לאומת קודמו- שהתרכז סביב קאסי. הספר הזה לחלוטין החליף גיבורה, והיא הייתה רינגר. אני עדין לא בטוחה מה אני חושבת על זה. אני אוהבת את רינגר, את הנחישות הבלתי נגמרת שלה, את האומץ חסר הגבולות שלה. אבל היא הייתה מייגעת המון פעמים. דיכאונית יותר מידי, פזיזה מידי, אמיצה מידי. פשוט לא אנושית.
היא הייתה גיבורת הספר, לא קאסי. כדי שהתקציר לא יטעה אתכם- הסיפור של קאסי סאליבן נגמר בסוף הספר הראשון. כי זה היה הספר של רינגר. המסע שלה, החברים שלה, האובדן שלה, הסיפור שלה.

הספר מכיל רק 290 עמודים. אך מרגיש כמו 600. וזה לא ממש מחמאה. הוא בהחלט היה מייגע ואף נוטה לגרום לקורא לתופעות לוואי של דיכאון קל לאחר קריאתו.
אבל שוב, הוא מוצלח מאוד. וארכוש את הספר השלישי בהזדמנות הראשונה. למרות שאני מרגישה הקלה שישנו רק עוד ספר אחד בסדרה.

לסיכום- אי אפשר לקרוא את הספר ברצף, נדרשו לי המון הפסקות כדי להתאושש מימנו וכדי לא לשקוע אל העומק האינסופי שלו.

~מכיל ספויילרים~


את האמת,אני חייבת להודות שהתאכזבתי מריק.
אהבתי את הספר.מאוד. אבל מה שהפריע לי זה הרומנטיקה החלשה.
את רק אני,אני בטוחה בזה
אבל גם כשהיתה אפשרות לזה,כשבן החמיא (סוגשל) לקאסי,זה נהרס!
אני מתה על בן,אול זה קשור לשחקן שמשחק אותו אבל..זאת רק אני.
אהבתי את זה שהוא התחרפן,וכשיצא מי זה-אפילו לדקה,הוא דיבר עם קאסי.
הוא הה ביישן באותו רגע,זה היה החלק הכי יפה בספר מבחינתי.
אבל גם החלק הזה חלף!
הנשיקה שלהם הייתה קטנה ו...חמודה. לא יותר מזה.
אם לומר את האמת,הסופר יכל להמשיך את הרגע הזה-ובכך לרצות גם את מחפשי הרומנטיקה בספר.
את האמת..זה דיי שרף אותי.
אני אמשיך לקרוא,כמובן.אבל אני מחכה יותר לסרט מאשר לקנייתהספר הבא שבסדרה.
בסרט לפחות היה קטעי אהבה קטנים-מה שבספר היה חסר.
זאת רק אני בדעה הזאת,אני בטוחה בזה.
אבל מבחינהתי-היה חסר בספר את החלק של הרומנטיקה.
זה הכל.

כדי לא לפגום במתח, הים האינסופי ממשיך את החלק הראשון הגל החמישי, כהמשך טבעי. הסוף מפתיע. מומלץ רק למי שקרא את החלק הראשון.

לפני יום: ״הים האינסופי, אני לא אניח לך עכשיו, אתה הולך לעבוד פול טיים״ עכשיו: אההההה!!!! למה?!. בקיצור, אני צורחת כמו משוגעת מעצבים. למה? בגלל שהספר הזה עצבן אותי. מאוד. אתם יודעים כמה אני אוהבת את הסדרה הזאת. היא אחת הסדרות הכי טוב שיש. לספר הזה היה כל כך הרבה פוטינציאל, כל כך הרבה דרכים לעשות אותו מדהים, וזה מעצבן. כל כך ציפיתי לו...

קאסי ורינגר הם כמו שקדים. השוואה מוזרה לא? תכף תבינו אותה. מקאסי עשו מרציפן. ממ... אני מתה על מרציפן. מרינגר עשו ציאניד. ציאניד, למי שלא יודע, זה רעל. עכשיו אתם מבינים כמה אני שונאת את רינגר?
הספר הראשון היה המרציפן מובחר וטהור. זה טובע בציאניד. אבל עדיין, בכל זאת, מצאתי ריבוע קטן של מרציפן.

מתוך כבוד אינסופי לראשון אני אקרא את השלישי, אבל אתה? אני שונאת אותך.

התאכזבתי קשות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!