ביקורת ספרותית על הזמיר מאת כריסטין האנה
ספר טוב

---

הן היו שתי אחיות, ילדות, בשנות העשרים והשלושים המוקדמות, שגדלו בבית נורמטיבי פחות או יותר, בפריז עד ש.. איבדו את אמן.
והאבא, הוא בקושי התמודד עם עצמו, אחרי המלחמה הראשונה ממנה חזר כעשור קודם שתוי ומרוכז בעצמו, והחליט לוותר על שתיהן ועל הנורמטיביות וחילק את בנותיו – ויאן הבכורה, הנערה הרגועה, שמתאימה לחיי שגרה נינוחים - לידי החבר שהיה איתה. איזבל הצעירה, המורדת, הבועטת שנועדה לחיים פורצי דרך – לנדודים בין פנימיות.

זו נישאה וניסתה לבנות משפחה וזו נדדה ממסגרת למסגרת מחפשת איך לבטא את עצמה.

ויאן ואיזבל - הקשר ביניהן שלווה בכעס רב - נותק. הן גם לא הבינו אותו ולא סלחו לאביהן וכך נותק גם הקשר בין כל אחת מהן לבינו.

עד ש... פעמוני המלחמה השנייה החלו לצלצל וטרפו הכול. הוציאו מכל אחד מהשלושה עוצמות, יכולות וכוחות התמודדות.

עוד סיפור אחד חזק כל כך וסוחף וכל כך כנה על אומץ ואכזריות, על יכולת הישרדות וכוחות חבויים ואמונה.
סיפור שמביא עוד חלק-מילוי להבנה, עוד פרט לפאזל שמרכיב את התמונה הכוללת של אותה התקופה 1938-1945 מלה"ע השנייה.
הפעם בצרפת עם אותם אלה באוכלוסייה הצרפתית הקתולית, רובם חווים את התקופה בהכנעה, ייאוש, ציפייה שהימים האלה יחלפו. ועם השלושה כשכל אחד מהם בדרכו שלו ולפי אופיו, והחוויות שחווה - לא קיבלו באדישות או בהכנעה את ההתרחשויות - כי אם פעלו ככל יכולתם ומצפונם במאבק כנגד הכיבוש הנאצי האכזר.

ויאן, שנותרה עם בתה הקטנה בעיירת מגוריהם קאריבו, עיירה שקטה ומנומנמת באופיה שמתעוררת יום אחד אל הכיבוש הנאצי הציני ואכזר, ולפתע גם מגלים תושביה שחלק מהם יהודים ולהם הרי זה כלל לא אכפת או משנה, שכזו היא המורה בבית הספר והתלמיד ההוא בכיתה א' וההוא ב-ד' והילדה עם הצמות שיושבת בשורה השנייה, שכזה הוא בעל האיטליז, והפקיד במשרדי העיירה וגם אשתו של האופה. זה לא משנה ולא אכפת - כך היה עד עכשיו – עד שהתלמידה מהשורה השנייה, המוכר באיטליז, הפקיד ואשת האופה נעלמו כלא היו מעולם.
בכל פעם שמישהו נעלם מחייה תלתה ויאן בד צבעוני על עץ בחצר – עד שנאספו שם מבחר צבעים שהלכו ודהו ועדיין נראו רעננים הרבה יותר מהבגדים הדהויים והמטולאים שנותרו להן ללבוש ושהפכו כל כך גדולים על גופם ההולך ומצטמק מרעב. גם העץ הלך וקמל.. כל החצר.. ובכל פעם שמישהו הצטרף לחייה (איש אס.אס שבא לגור בביתה) מצד אחד הייאוש הלך וגבר ומצד שני, בדרכה שלה ולנוכח האירועים שהיא חוותה, מתגלה ויאן השקטה כעצמתית ואמיצה. ובדרכה שלה לוקחת חלק במאבק האזרחי ועוסקת בהצלת ילדים שהוריהם נלקחו / נרצחו / לא שרדו.

איזבל – שבאופן לא מפתיע מתגלית כאמיצה והמרדנות הטבעית שבה, מתבטאת בפעילות אידיאליסטית חסרת פשרות. היא חוזרת לפריז, מצטרפת למחתרת ופועלת במלוא יכולתה לצד חבריה, קבוצת המורדים המחתרתית, בכובש הנאצי האכזר.

אביהן של איזבל וויאן – גם הוא יפתיע כשיתגלה במלוא מצפונו שלא מרשה לו להביט מן הצד בהתרחשויות, ויפעל במלוא יכולותיו ובדרכו שלו.

ו"הזמיר" (שם הכינוי) לסוכנת שביניהן שבדרכה המרתקת והאמיצה עוסקת בבניית רשת ביצוע להשבת טייסים אמריקנים וקנדים שמטוסיהם הופלו מעל שמי פריז וסביבותיה לארצם, כנגד כל הסיכויים, בעיקר במטרה שישובו לפעילות המבצעית וימשיכו במאבק כנגד הכובש הזחוח והאכזר.

בימי המלחמה ולנוכח ההתרחשויות הקשר בין ויאן ואיזבל חודש. הן עכשיו גם הבינו אותו וסלחו לו לאביהן וגם קשר בין כל אחת מהן לבינו חודש.

לא כולם יראו את הזריחה של אחרי השקיעה.

כאמור, סיפור מרתק. מנקודת מבטם של אותם אלה שחיו בצרפת שנכבשה באכזריות, שספגה השתלטות על השטחים, על הבתים, על הרכוש, על הרעב והמחסור, גם על גופן של הנשים. עוד אחת מהמדינות שהתרוקנה מתושביה היהודים גם הקומוניסטים גם המורדים שנתפסו – באכזריות.

את דברי ימי המלחמה והמשפחה תספר לימים, בזיקנתה, האחות ששרדה.

ובנימה אישית, לחיות שש שנים בגרמניה כמעט שבעים שנים אחרי הכול, גם אחרי איחוד מזרח ומערב, לבקר ולטייל באיזורים הצרפתיים הגובלים בגרמניה, בגרמנים הגובלים בצרפת - הגבולות המתערבבים. פרייבורג ושטרסבורג, גרמנית וצרפתית. ולראות את האנשים שגרים בצד הגרמני וחוצים את הגבול יום יום לעבודה בצרפת. ולראות את הצרפתים שחוצים בסופשבוע את הגבול לקניות בגרמניה היותר זולה. חיים בערבוביה - ובבית הספר הגרמני צרפתית נלמדת כשפה שנייה וההיפך.
לראות את הערבוביה השלמה והכמעט מושלמת הזו ולא לאבד את התקווה ש.. (ולהבדיל את כל מכלול ההבדלים המתבקשים) שגרת שלום אולי לא בלתי אפשרית גם כשהכול נראה כל כך מורכב, מייאש, אפילו נורא.

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על הזמיר