בוקר טוב לכולם חוץ מג'ורג' ר.ר. מרטין, נגיע לזה תכף; זה יום ראשון דוחה באופן טיפוסי ואני כועסת מספיק בשביל ביקורת על "הקוסמים".

"הקוסמים" הוא ספר פנטזיה מאת לב גרוסמן, ולצד היותו ספר עצמאי הוא גם מחווה, או ביקורת, איך שתרצו להסתכל על זה, על ז'אנר מסוים בספרות פנטסטית: ספרי מעבר, שבהם הגיבורים הם תושבי העולם שלנו, אבל עוברים במהלך הספר אל עולם אחר, קסום, מסובך, לפעמים בהתפוררות או תחת שליטה של כוח אפל. יש לו מייצגים מובהקים ומוכרים (נרניה, אליס, הסיפור שאינו נגמר - וגם כמה פחות מוכרים לצערי (סדרת קרסטומנסי במידת מה, כל לב הוא דלת) או לשמחתי (סדרת סטרווגנזה). אקדים ואומר שכספר עצמאי, "הקוסמים" לא גרוע בעיניי. הוא כתוב היטב, מהודק, ולמרות השגות מסוימות שיש לי על העלילה ועל עיצוב הדמויות, הוא סוחף ומעניין לכל אורכו.
אבל.

א. כשדנתי על הספר הזה עם השותפה נטולת הסימניה שלי, שתינו הזכרנו את Carry On של ריינבו ראוול. בדומה ל"הקוסמים", קארי און הוא ספר מחווה/ביקורת; הוא עוסק בז'אנר פנטזיה אחר, ז'אנר הנבחר (Chosen One), שהארי פוטר הוא מייצג מובהק שלו. גם הוא בעיקרון עמד כשלעצמו כספר – ואחד לא רע בכלל, חלק ראשון בטרילוגיה מעולה. וגם הוא מכיל ביקורת או אמירות, מרומזות יותר ופחות, על הז'אנר שאליו הוא מתייחס.
הבעיה עם ספרי ביקורת מהסוג הזה היא שאפשר לדחות כל טענה עליהם בנימוק שכאן בעצם התחכום הגאוני של הספר. כך למשל לגיבור של קארי און יש שני חברים טובים, שהם חסרי אופי או אישיות באופן שמזכיר מאוד את קראב וגויל, החברים־משרתים־מאבטחים של דראקו מאלפוי. האם ריינבו ראוול כשלה בעיצוב הדמויות שלה ובדינמיקה ביניהן, או שהיא מעבירה ביקורת סמויה על עיצוב הדמויות בהארי פוטר?
וזה מה ש"הקוסמים" עושה שוב ושוב. "חח חשבתם שאני גרוע בהסברת ההיררכיה בעולם הפנטסטי שלי? מה פתאום אני רק משקף פה כמה ק"ס לואיס גרוע בזה!" שזה מתוחכם עד אין קץ, וגם גורם לו להיות, אולי, מאמר ביקורת טוב – אבל ספר לא משהו.

ב. וחוץ מזה: כשאתה ספר עצמאי אתה נשפט מול עצמך. כשאתה משחק שוב ושוב על הדמיון שלך לפאקינג נרניה, אתה מציב לעצמך רף גבוה מאוד, ובמקרה הזה – לא עומד בו.
ואם לחזור להשוואה לקארי און – ריינבו ראוול בבירור כותבת מתוך הערכה גדולה ואהבת אמת לז'אנר הנבחר. העמדה הרגשית של קארי און מול הז'אנר היא "אני אחד מכם". העמדה הרגשית של הקוסמים היא "אני יותר טוב מכם ואני אגיד לכם בדיוק למה". וזה רף אפילו עוד יותר גבוה. הייתי סולחת הרבה יותר בקלות על פגמים ניכרים בספר הזה, לולא הוא היה מתיימר להיות המדריך של ק"ס לואיס או מיכאל אנדה לכתיבת פנטזיה. דע את מגבלותיך יא גמד טרוט עיניים (הלוואי שיש פה הרהמורניקים בקהל) ועשה טובה לעצמך, תהיה סופר טוב ברדודים, אולי אפילו באמצע הבריכה, במקום ללבוש חולצת מציל ולשרוק ללואיס קרול לצאת מהמים.

ג. והנה הגענו למרטין (דיסקליימר, אני חושבת שהוא סופר מצוין ואוהבת מאוד את שיר של, ומחכה באופן לא לחוץ ולא שיפוטי לספר הבא)
על הכריכה האחורית מופיעות המלצות מהמלצות שונות, וביניהן זו של מרטין: "להשוות בין הקוסמים להארי פוטר זה כמו להשוות בין שוט של וויסקי אירי לספל תה חלש ... שלא תחשבו לרגע שזה ספר ילדים. גרוסמן כותב למבוגרים, העלילה שלו אפלה ומסוכנת ומלאה תפניות. הוגוורטס לא היתה כזאת אף פעם".
ברצינות. אין דבר אינפנטילי, מטופש, לא מרשים, ממישהו שנחוש להוכיח לכם שהוא שוט ויסקי אירי. הוא לא במגרש של הקטנים יותר! אצלו הגיבורים שוכבים בסצנה השלישית, ולא, הם לא עושים אהבה, הם מזדיינים!! כן כן שמענו, אתה כזה אפל וקשוח, הגיבור שלך אומר זין, הבו לי עוד מהויסקי האירי הגברי המחוספס שלכם!
שמרו אותי מויסקי אירי. זה העניין הראשון.
והשני – מה לעזאזל הקטע עם לבוז לספרות ילדים בכלל, ולהארי פוטר בפרט. לא יקרה לכם שום דבר אם תכירו בגדולה המופלאה של הספר הזה. המטאפורה שלך היתה מחזיקה מצוין גם אם היית קורא להארי פוטר "ספל תה", בלי להוסיף את ההקטנה הצפויה כל כך.
ו"אפלה ומסוכנת ומלאת תפניות"? מרטין נשמה, גם אתה עם כל הרצח והדם והאונס ומשחקי המוחות לא הצלחת להגיע לקרסולי האימה של קורות קצעולם, סדרת ילדים, מצוירת! שאין לה שום בעיה להצטייר כספל תה. לא מבינה איך מבוגר אינטליגנטי – והוא אינטליגנטי – יכול להגיד שטות כזאת. וההתרעמות שלי היא כנגד מרטין אבל גם כנגד גרוסמן; הספר הזה צועק "אני מביא תחכום ודיכאון אקזיסטנציאלי לעולם הפנטסטי השטוח שלכם", וכל מי שאומר דבר כזה חד וחלק לא הבין את אליס, וכנראה ישן במהלך "הקרב האחרון".

וזהו. רציתי לסיים בזה שאני מתה על ספרי מעבר, והעולם של "הקוסמים" הוא עולם מסקרן דיו, למרות ההתיימרות הריקה משהו ולמרות הפוזות; שיש דמויות מעניינות ויש עלילה לכידה והוא כן כיפי בעיקרון אם לא כועסות מדי. אבל גיליתי שאני כועסת מדי. אז במקום, טיז לביקורת נלהבת עתידית על "לב המעגל" של קרן לנדסמן, ברגע שיהיה לי זמן ואנרגיה לכתוב אותה.
שנה של ספלי תה לכולנו

נ.ב. מה שלומכן? מה קורה? לא הייתי פה נצח ופייר התגעגעתי

****




ילדים, תתרחקו מכאן. אין כאן שום דבר בשבילכם. תחזרו לשחק בהארי פוטר שלכם, לנופף במטות קסמים ולחלום על מלחמה באדון אופל כזה או אחר שזומם להשתלט על העולם, או משהו. יש לכם צעצועים משלכם, בלי סוף. משחקי רעב, ערפדים וקוסמים, גיבורים-ילדים שמוצאים שער כלשהו לעולם אחר במעמקי איזה ארון ואת כוחם שלהם לעשות קסמים. הגיבורים שלכם מבולבלים, אבל הם יתגברו, הם יבינו שמה שחשוב זו האמת שלהם, או חברות-אמת, או אהבה אמיתית, או התגשמות של נבואה כלשהי, או כל שקר אחר שתבחרו. פה זה משהו אחר, אתם לא תבינו. פה זה שוקולד מריר עם 98% מוצקי קקאו, זה וויסקי סקוטי מיושן, פה זה לא התמזמזויות בבגדים מאחורי חדר המורים וכמיהה לנשיכה מערפד חתיך, אלא לילה מוטרף ושיכור מתשוקה ובלבול שאחריו מתעוררים מעורטלים, מחוללים כמעט, מרחפים עשרים סנטימטר מעל המיטה הסתורה.

כבר מהעמודים הראשונים רציתי לטרוק את הספר ולקרוא לחלל האוויר, "סוף סוף!!". כי באמת סוף סוף מישהו כתב את מה שראוי היה להיכתב, ספר פנטזיה אמיתי, ריאליסטי, למבוגרים, שניער מתוכו את כל ההבלים המתקתקים והילדותיים ששורצים בהמוניהם בספרות דומה לנוער, וגם, אם להודות על האמת, בספרות שמתיימרת לכוון גם לקהל יעד מבוגר יותר. אני לא יודע להניח את האצבע בדיוק במה שעובד בספר הזה כל כך אחרת, אבל אסתכן ואומר שהבחור הזה, עם השם של השחמטאי המתוסכל מקריית אונו, לקח את העבודה שלו ברצינות. הספר הזה כתוב ט ו ב. ממש ממש טוב. התיאורים צלולים וברורים, הדימויים קולעים ומקוריים, הפסקאות באורך הנכון ובקצב הנכון, אין פה שומן של פילוסופיה, פוליטיקה או הסברים על העולם - בעיקר מכיוון שזה העולם שלנו, והוא לא נצרך להסברים, לביאורים או להרחבות, רק שיש בו גם קסם, והקסם הזה מופיע במינונים מדוייקים, אגביים כמעט. ברייקבילס, בית הספר לקסמים, הוא אולי ההיפך מהוגוורטס, שנראה לידו כמו דגם מפלסטיק של תפאורות תיאטרליות או של גן שעשועים לצריכה המונית. התלמידים בו מתנהגים לשם שינוי כמו טינאייג'רים אמיתיים, אפילו שהם יעני קוסמים - כלומר משועממים, מחפשים לשווא טעם ואושר ומשמעות בחייהם, הם משועממים ונרפים וחרמנים ומשתכרים ומאבדים שליטה, ובמקום להתגנב להוגסמיד ולשתות בירצפת או לרמות בשיעור שיקויים, הם מחפשים את המיניות המתעתעת שלהם בתוך חוסר האיזון המובנה של הגיל הזה. פתאום הבנתי שכל מה שהחברים של הארי פוטר, למשל, עושים, זה לתחזק את הדמויות שלהם ובעיקר את שלו. הם ריאקציות, שברי מראה. אין להם כמעט בכלל חיים או קיום משל עצמם.

החלק הראשון של הספר (כל חמש השנים של הלימודים! כולן!) הוא הרבה יותר מסתם מעניין. הוא מגניב ומשעשע ועצוב ולירי, ואין בו אפילו קצת מהפאתוס העלוב משהו שמאפיין אולי כל פנטזיה אחרת. יש בו פשוט כתיבה טובה, מהודקת, והגיבור עצמו בכלל לא גיבור, חזק, או אמיץ במיוחד - שזה, אם תשאלו אותי - מקורי ברמה של סטראטאפ. הוא אפילו לא צריך להיות, כי הוא פאקינג לומד בבית ספר, הוא לא נלחם בכוחות הרשע בעולם, יש לו את הבעיות הפרטיות שלו. גם העולם עצמו - זה שמחוץ לבית הספר - הוא עולם רגיל, כאוטי ואניגמטי, שצריך להתפרנס בו ולמצוא משמעות לחיים, כן, גם אם אתה קוסם הנפש שלך מתהפכת. אין קסם ל"תהיה מאושר", וגם אילו היה, מה היה הטעם? מסתבר שגם אם אתה בריטני ספירס או דייוויד קופרפילד או משה רבנו, אתה בנאדם, ואתה נאבק.

יש גם דברים פחות נפלאים בספר המהמם הזה. החלק השני של הספר מרגיש לעתים מאולץ וקוהרנטי פחות, הקצוות לא תמיד קשורים, הטלאים לעתים ניכרים לעין, העלילה מבולבלת ומאבדת גובה וכיוון וחסרה לה כנראה נקודת הכובד שמאפשרת לעלילות אחרות להמריא. הארי פוטר לא היה שווה כלום בלי וולדמורט, ושר הטבעות לא היה מגיע לשום מקום בלי סאורון והעין הפסיכוטית שלו. הספר הזה מגלה ומאבד את האיזון שלו דווקא בגלל שאין רשע מובהק שיש להילחם בו - ולמרות זאת הוא בעיניי מותיר בצל את כל האחרים, כי הוא מצליח לעוף גם בלי שיש בו את וולדמורט. הוא מטורלל וחכם וסקסי ומלא הומור, ויש בו שילוב מטורף של הארי פוטר, שר הטבעות, אליס בארץ הפלאות ונרניה - ובדיוק על אלה הוא מצליח ללגלג בלי לתפוס תחת. גרוסמן מבין שהאבולוציה מתקדמת, כדרכה, ושהארי פוטר, עם כל הכבוד, הוא "פאסה" של ילדים. אחד מגיבורי המשנה בספר, למשל, מנסה להגיע לארץ התיכונה, כי הוא רוצה 'לתקוע' אלפית. עד כדי כך.

שתיים מההמלצות בגב הספר שוות ציטוט נוסף ומדוייקות מאוד:

"אם ספרי נרניה היו כמו קטניפ לילדים מסוג מסוים, הטרילוגיה של גרוסמן היא כמו קראק למבוגרים מסוג מסוים". ניו יורק טיימס

"להשוות בין הקוסמים להארי פוטר זה כמו להשוות בין שוט של וויסקי אירי לספל תה חלש ... שלא תחשבו לרגע שזה ספר ילדים. גרוסמן כותב למבוגרים, העלילה שלו אפלה ומסוכנת ומלאה תפניות. הוגוורטס לא היתה כזאת אף פעם". ג'ורג' ר. ר. מרטין


מחכה לתרגום של השניים האחרים.


****

#
חנון בן 17 עם קשיים חברתיים, עצוב ובודד, מגיע באופן כאילו אקראי למבחן למכללה פרטית לא מוכרת ל... קסמים. ומתחיל ללמוד שם כל מיני דברים חדשים ומעניינים שהוא לא חלם שהם קיימים. יש לו שני חברים – בחור ובחורה ו... רגע לא קראנו כבר את הספר הזה? אמנם ההוא היה יותר צעיר, עם צלקת על המצח ונסיבות משפחתיות עצובות, אבל.

כן, קראנו. אבל לא בדיוק. גרוסמן אינו מסתיר את ההקשרים שהקורא מגלה – להפך – הוא מצהיר עליהם. הוא גם מצהיר על הקשרים נוספים – כמו אליס בארץ הפלאות, נרניה, דוקטור סוס ופו הדב. כל מי שאוהב ג'אז מכיר את הרגע בו הביצוע עוזב את המלודייה המרכזית ועובר למחוזות אחרים, פותח אשנבים חדשים ומאפשר למאזין להמריא על כנפי דמיונו. זה מה שעושה גרוסמן לסיפור שלו: הוא מסתלסל ומזדמר סביב ובתוך העולם הקסום שברא, וממריא למחוזות אחרים לגמרי.

זה ספר פנטסיה למבוגרים. זה נאמר על הכריכה האחורית וגם בביקורות עליו, למשל הביקורת של אלון, בעיקבותיה הגעתי לקרוא אותו (תודה!). המשמעות היא שנוער – ודאי ילדים – לא ייהנו ממנו, גם לדעתי. כי בניגוד להארי פוטר, שילדים בכל גיל נהנו ממנו מאד, הספר הזה - לא רק בגלל דברים שמבוגרים עושים ובני נוער לא (?) - אינו מופנה אליהם. בני נוער לא יכירו את ההקשרים הרבים אליהם מתייחס הסופר, ואת החיים האמיתיים של אדם בוגר. עולם הקוסמות שגרוסמן ברא יבשושי משהו, מלא בעבודה קשה שלא תמיד מתגמלת, אינו עולם מקסים ומושך, והרעיון להיות קוסם אינו מגניב כלל. "סביבת הקוסמות העולמית סבלה מחוסר איזון חמור: יותר מדי קוסמים, לא מספיק מפלצות".
עוד פחות יאהבו בני הנוער את העולם האמיתי – המציץ מחרכי הקסם – שאינו רומנטי ומרתק במיוחד, כולל מעט התרגשות והרבה תסכול, בגידות שעולות ביוקר, ניסיון לנצח את השיעמום בעזרת ריגושים מלאכותיים, וקושי גדול - כולל ויתורים איומים - להיות מה שנועדת. "...תפסיק לחפש את דלת הסתרים הבאה שתוביל אותך לחיים האמיתיים... תפסיק לחכות. אלה החיים שלך וכדאי שתתחיל להינות מהם או שתהיה אומלל כל חייך".

הספר אכן היה מיוחד במינו, גם בז'אנר וגם בכלל, וריתק אותי ברובו. למרות המעטפת הפנטסטית קראתי אותו כמו ספר על רגשות, על התבגרות שאינה מה שסיפרו לנו, על ההכרח לבחור בין ביטחון להגשמה ולייעוד, על ההכרח לוותר, לפעמים, על ציפור הנפש כדי להגשים ציפיות של אחרים. על המשמעות האיומה, לפעמים, של מה שבחרנו, שיכול להיות בלת הפיך אפילו אם נעשה סתם בלי לחשוב על התוצאות, ושום חרטה או התנצלות - גם לא קסם - לא יחזירו את הגלגל לאחור.

את האמת? לא ידעתי איך לאכול בדיוק את הספר הזה: ארץ דימיונית בשם פילורי שהסיפור שעומד מאחוריה מזכיר מאוד את נרניה והשוני היחיד הוא פחות או יותר בשמות, מקום מציאותי בשם ברייקבילס שהסיפור שעומד מאחוריו מזכיר מאוד את הוגוורטס והשוני היחיד הוא פחות או יותר בשמות (ובעוד כמה דברים, שעליהם אפרט בהמשך) שבו משחקים משחק בשם ולטרס (שהוא בעצם הקווידיץ' של ברייקבילס), איזה פרופסור אחד לשיקויים שלמרות שהוא פרופסור לשיקויים הזקן שלו לבן וארוך בערך כמו הזקן של דמבלדור, יצור מוזר שנכנס לבית הספר ותקף מישהו ושיש סכנה שהוא ייכנס ויתקוף שוב ולכן המורים מכשפים את בית הספר בכשפי מגן, וגם תיאורי מין פה ושם... מזל לפחות שללב גרוסמן יש כתיבה משובחת שמקלה מעט על מערכת העיכול של הקורא בעודו מנסה לעכל את מה שהוא כרגע קורא.

ועדיין, למרות הכתיבה המעולה, כשהגעתי לעמוד 135, הרגשתי שאני אוטוטו עומד להקיא (אל דאגה, הבעיה היא לא בספר, אלא בי ובמערכת העיכול המקולקלת שלי), והפסקתי לקרוא. באמת שלא הצלחתי להבין את המטרה של הסופר כשהחליט לכתוב את הספר: לשלב בין כל מני ספרים וסיגנונות וליצור משהו חדש ומקורי? (הארי פוטר, נרניה, וגם קצת את המעון למיס פרגרין לילדים משונים - ולא, זה לא הרגיש לי כמו משהו חדש ומקורי, אלא יותר כמו שילוב של כמה ספרים שיוצר משהו מוזר ומשונה), לכתוב ספר פנטזיה למבוגרים שיראה לכולם מה זה? (למרות שכשקראתי את הספר, מלבד תיאורי המין שהיו פה ושם, לא הבנתי למה הספר הזה נחשב לספר למבוגרים - זה הרגיש לי יותר כמו ספר נוער), ויותר מכל: למה יש כמה כאלה כאן באתר, וגם בשבחים בגב הספר, שאמרו שהוא יותר טוב מהארי פוטר? (המשחק ולטרס, שעדיין לא הצלחתי להבין איך בדיוק משחקים בו, ממש לא מלהיב כמו משחק הקווידיץ', לימודי הקוסמות שם פחות מזכירים את לימודי הקוסמות של הוגוורטס אלא יותר כמו לימודים בבית ספר רגיל בארץ - רק שבמקום למידה דרך ספרי מתמטיקה ואזרחות לומדים שם דרך קסם, והדמויות בספר כולל קוונטין הדמות הראשית, למרות שהם לא כאלה נוראיים, לא קרובים בכלל לרמת החיבה שהרגשתי כלפי הדמויות מהארי פוטר).
מה שבכל זאת כן אהבתי בספר, מלבד הכתיבה, זה את האווירה המעניינת שהורגשה ב- 100 העמודים הראשונים דרך הספר והכריכה המעניינת והיפה שהשתלבה יופי עם האווירה בספר.

לסיכום: ספר לא רע, אפשר לקרוא. אבל הספר גם לא ממש טוב, ואפשר גם שלא לקרוא.

להתרחק מהספר הזה כמו מאש!!! (הוא טוב מדי ואחרי עשור עוד לא תורגמו שני הספרים הבאים)

מבטיחה שהגעתי בראש פתוח, באמת. עשיתי קסם קטן שקודח פתח בגולגולת - לא גדול אומנם, אך מכובד דיו כדי לאפשר לראש בן עשרים ומשהו שנים נטולות פנטזיה להיפתח לרעיונות חדשים, ולא שכחתי גם את מילות הלחש שדואגות שהמוח לא יזל דרכו. לא שזה איבר נוזלי כל-כך, אבל קיוויתי להודות בפניכם שצדקתם, ופנטזיה זה נהדר, וכבר דמיינתי איך, בענווה, אני מרכינה את ראשי עמוקות - כך שהחשש מדליפה היה סביר.

יתכן שהבעיה היא בקסם שלי - בספר הזה קסמים הם תוצאה של עמל ויזע ולא של הוקוס פוקוס - אבל כמדומני שספר טוב טומן את הכישוף כבר במילותיו, ואילו אני - לא ממש נפלתי בקסמו. מצד שני, גם לא נפלתי חזק מידי. בהתחלה אפילו נהניתי, והסתקרנתי מספיק כדי לעבור את מחציתו, אבל כשסגרתי אותו בפעם האחרונה, חשבתי לעצמי: בסך הכל, מטומטם למדי.

טמטום זה לא משהו שכיף לנמק. הרבה יותר כיף לעווה את הפנים, לגלגל עיניים ולזרוק את גזר הדין בנחרצות שאין לערער עליה. במקרים מסוימים - די בכך כדי להשיג את הרושם הרצוי על קהל השומעים, ובלבד שרכשת לך מוניטין של לא-מטומטם בעצמך. אבל מה אם מישהו עם לא מעט קבלות, ורחוק מאד מלהיות טיפש - טען, מעל אותה במה, את ההפך הגמור? הוא דווקא נלהב ביותר, ואפילו מחכה להמשך הסדרה? ובכן, במקרה כזה הנך נאלץ לבתר את ה"מטומטם" לחלקיו, לפשפש בין ה"מט" ל"טם", ולחפש שם את הנימוקים שנדחסו היטב למילה אחת.

הטיעון הראשון מועצם דווקא על רקע הפסקה הפותחת. על אף שבעולם הפנטזיה אני טבולה ראסה, הרגשתי שאני טובלת במים עומדים שכמה מערב-רב הרעיונות ששוחים בהם נידוגו מתוכם באקראי. מעין תחושה עמומה, שכל קסם שהתחולל וכל חוק טבע שנשבר - כבר התחולל או נשבר בסיפור אחר, שאין לה דבר עם הקרירות הצוננת והנעימה של המקוריות. ביקורות של קוראים עם רקע עשיר משלי אמתו את התחושה: הספר הוא מיקס מודע ומכוון של חלקי עולמות פנטזיה מפורסמים ומוכרים. זה הוביל אותי לתובנה המעניינת שהלוח שלי אולי אינו חלק כמו שחשבתי, ולמעשה הוא וכנראה גם של המערבי הממוצע מחורץ מאינספור אזכורים, דימויים ורעיונות בהשראת אותם עולמות. אני לא מוציאה מכלל אפשרות שהקריצה למסורות פנטזיה ארוכות שנים מהווה מקור הנאה לפנטזיו-רידרים רבים, אבל קריצה מעל הראש שלך מהנה קצת פחות.

ערב הרב הזה, מטבע הדברים (או שמא מעליהם), לוקה בחוסר חוקיות מובנה. מעמוד לעמוד הפכה הפנטזיה לפרועה יותר ויותר, ועם זאת אף פעם לא היה ברור מה מסובך יותר - הקסם שיהפוך את תלמידי האקדמיה לקוסמות לאווזים (ואותי לאווזה פותה שטורחת לקרוא את זה), או זה שיארגן לך ארוחת צהריים. בקיצור, גרוסמן לא ממש טרח לברוא עולם שלם ועקבי כמו, נניח (כך גונב לאוזני), טולקין. אבל, כזכור, ראשי פתוח לרווחה, ובסך הכל שיערתי למה אני נכנסת, אז המשכתי לקרוא.

אבל הבעיה האמיתית היא בכלל לא הפנטזיה. הבעיה היא בציפיות שלי. הבטיחו לי ספר למבוגרים שלעומתו הארי פוטר הוא ספר לילדים, אולם כיוון שלא קראתי את פוטר אני נאלצת להסיק: אם זה מבוגרים, אז הארי פוטר הוא הגיל הרך. זה ספר נוער, לא פחות ולא יותר. לא פעם התקיים בסימניה דיון על מהו ספר נוער, ואחד הסימנים שניתנו בו היה "ספר על בני נוער". הקוסמים הוא ספר על בני-נוער, הקוסמים עצמם הם בני-נוער, והוא כל-כך נערי בהווי שלו שבא לי לנער את מי שלא הזהיר אותי. גם הגיבור הוא קלישאה מהלכת של המתבגר ההוליוודי. חנון ריקני וקצת ממורמר המתחבט בשאלות הקיום, מאוהב בסתר בחברה של חבר שלו ומגלגל עיניים נוכח האידיוטיות של ההורים שלו, ברור. לא שהוא כזה גרוע, אפשר לחבב אותו מידי פעם, אבל אולי עדיף לחכות שיגדל (ונכון, אני מודעת לכך שהנעורים המוגנים שלי לא ממש מייצגים, אבל בחייאת, אני באמת מקווה שאורגיות הן לא עניין שכיח כמו בספר, זה מגעיל בכל גיל).

מה עוד נשאר לי? לראות בו, כמו שאחרים ראו, תפאורה, רקע לדיון בשאלות האושר והתכלית שמכבידות על גיבורנו עול הימים. אלא שגם הקריאה הפכה לעול חסר תכלית כשהבנתי שכנראה לא אקבל תשובות מעניינות, אינטליגנטיות או מעוררות מחשבה. וכך השארתי את גיבורנו בנקודת השפל של בור הריקנות אליו הגיע, מבלי שאסתקרן כהוא זה כיצד גרוסמן יחלץ אותו משם (ברור שיחלץ, זה ספר נוער) בעוד כמה עמודים או בעוד כמה ספרים.

הבעיה עם הפתחים האלו שבפעם השנייה כבר מסובך יותר לקדוח.

מי מאתנו לא חלם למצוא דלת מסתורית לעולם אחר, לקבל הזמנה לבית ספר לקוסמים או להיתקל במקרה בטבעת עוצמה? אני חלמתי על כל אלה בתשוקה ובאינטנסיביות, וכך גם קוונטין קולדווטר, נער מחונן מברוקלין שחולם על החברה של החבר הכי טוב שלו ומכיר כמעט בעל-פה את כל ספרי סדרת פילורי, סדרת פנטזיה המספרת על כמה אחים החיים באנגליה ומגלים ממלכה קסומה שניתן להגיע אליה דרך מעבר בשעון אורלוגין עתיק. קוונטין לא מרוצה מחייו הנוכחיים ונכסף למקום אחר, לארץ של הרפתקה, תעלומה ומיסתורין, למקום בו הוא יוכל לנצח את "הרעים" ולהיות סוף סוף מאושר.

בניגוד לאלו של רובנו, משאלותיו של קוונטין מתגשמות: הוא מוזמן ללמוד במכללה יוקרתית לקוסמים (אמנם לא באנגליה אלא בצפון מדינת ניו יורק, אבל בוא לא נהיה קטנוניים). יתרה מזאת, הוא גם מגלה שפילורי היא מקום אמיתי שניתן להגיע אליו. אך כמו שאומר הפתגם המפורסם, "היזהר במה שאתה מבקש, פן הוא יתממש": קוונטין מגלה שמכללת ברייקבילס היא לא בדיוק מה שהוא ציפה. לימודי הקוסמות הם למעשה קשים ומשעממים, וגרוע מזה, החיים כקוסם נטולי כל עניין וסיפוק, כי הרי אין כל צורך לעבוד או להתאמץ בכדי לממש את מטרותיך. בקיצור, הארי פוטר נקלע לעולם האמיתי, ומגלה שהחיים בספר הם לא סרט.

הסופר האמריקאי לב גרוסמן רקח כאן רומן התבגרות מקורי, אפל ומצמרר המציג לנו תמונה הרבה יותר מציאותית של גיבור בעל אינטליגנציה מעל לממוצע וכישורים חברתיים מתחת לממוצע שמגיע למקום אליו הוא תמיד חלם להגיע. זהו ספר שכאילו נכתב במיוחד לחובבי פנטזיה ששיננו קטעים מעותק ישן ומרופט של שר הטבעות וחזרו שוב ושוב לאותם עמודים בספרי נרניה כאשר הם היו עצובים או כשהמציאות הייתה קשה מדי לעיכול. גרוסמן לא מהסס לשלב אלמנטים בוגרים וריאליסטיים בספרו, שלא כמקובל בספרי פנטזיה שהם לרוב ילדותיים ומתקתקים למדי, במיוחד הקלאסיקות בז'אנר שעמן הוא מתכתב ללא הפסקה. גיבוריו לא ממש נחמדים, הם אינם חוששים לשתות אלכוהול עד אובדן חושים, לצרוך סמים ללא הגבלה ואף, רחמנא ליצלן, לקיים יחסי מין! ואפילו לא תמיד מהסוג ההטרוסקסואלי… כמה מרענן. יתרה מזאת, הגיבורים שלו אינם מתגלים כדמויות הירואיות ואמיצות בשעת סכנה, חברים טובים מאכזבים ובוגדים והרעים לפעמים מנצחים.

"הקוסמים" הוא החלק הראשון מתוך טרילוגיה ששני חלקיה האחרים כבר יצאו לאור באנגלית וטרם תורגמו (גם סדרת טלוויזיה נמצאת בשלבי צילום והפקה). אני אהבתי מאוד את הפנטזיה השנונה, הקודרת והריאליסטית הזו שכתב לב גרוסמן. אשמח מאוד לקרוא גם את החלקים הבאים בסדרה, והתהייה היחידה שצצה בראשי היא איך לא חשבו על זה קודם.

מעולם לא התלהבתי כל כך מספרי פנטזיה על קוסמים. כשהייתי בת 8 בערך, וכולם התלהבו מ"הארי פוטר", כולל אחותי, לא הבנתי על מה המהומה. כשבגרתי יותר וניסיתי לקרוא (בגיל 16 בערך), גם כן לא עפתי על זה, ועצרתי בספר הרביעי. חמוד? כן. נחמד? כן. יצירת מופת שאין שנייה לה וג'יי קיי רולינג היא גאון אלוהי? ממש לא. סורי. לכן, אני די סקפטית לגבי ספרים בסגנון. חשבתי לתומי שאולי סוג כזה של ספרים פשוט לא מדבר אליי.

ובכן, טעיתי. טעיתי בגדול. הייתי צריכה להבין את זה כשקראתי את "הגולם והג'יני" ואת "ג'ונתן סטריינג ומר נורל". אם פנטזיה עשויה טוב, אני אוהב אותה. אני כן אוהבת פנטזיה! הבנתי רק את זה בשבוע האחרון, כשהייתי באמצע של "הקוסמים" (ואכן ראוי שאתחיל לדבר על הספר הזה ולא אעשה פרסומת לאחרים, למרות שאני בהחלט ממליצה בחום גם על השניים למעלה).

ההתחלה של "הקוסמים" די בנאלית ולא מרשימה במיוחד. היא מתחילה בנער אימו גאון עם שם מוזר שלא מרוצה מהחיים וכמו ילד קטן רוצה לחיות בעולם ספרי הפנטזיה שקרא בילדותו (ועדיין קורא גם בגיל 17), עולם שדומה באופן מחשיד לזה ב"סיפורי נרניה" (שקראתי את הראשון שלו בילדותי וזכור שהיה דווקא משעשע). במבט לאחור, כנראה שהדמיון לנרניה היה מכוון; לב גרוסמן ממש לועג על יצירות פנטזיה אחרות, ביניהן הארי פוטר, ומתכתב איתן כשהוא מזכיר אותן בסיפור שלו וברור למה הלעג הזה מכוון. אחרי הרפתקה מסוימת קוונטין החביב שלנו מתקבל לקולג' לקוסמים, ומגלה שהחיים עם קסם הם לא מה שמדמיין והם לא ורודים בכלל.

הלימודים בקולג' הזה היו מהתיאורים הכי מהנים שקראתי ושגרמו לי ממש לרצות להיות מכשפה או קוסמת (האמת, יש הבדל בכלל?). בנוסף, מהות הקולג' היא דבר שממש מצא חן בעיני. מה שנורא הפריע לי בהארי פוטר (וסליחה על ההשוואה, נראה לי שחייבים כשמדובר על שני ספרים שמתעסקים במוסד ללימודי קוסמות) הוא שהילדים בעצם מגיעים לבית הספר בגיל מאוד צעיר ולומדים רק קוסמות, ובעצם לא יודעים כנראה שום דבר אלמנטרי, כי לימודי "חול" (חהחה) שאינם קסם לא חשובים. איך אפשר? זה יכול להישמע מגוחך אבל זה ממש הציק לי. כאן היה הפתרון לזה.

דבר נוסף שקסם לי, הדמויות. הן בהחלט מתנהגות כמו נוער. נוער עושה סמים? אז החבר'ה של קוונטין עושים סמים. נוער אוהב סקס פרוע? אז הם בקטע של סקס פרוע. נוער אלכוהליסט? נוער אלכוהוליסט (למרות שהרגלי השתייה שלהם, דרך אגב, ממש מטרידים. לא רק אליוט בכיוון של להיות מכור ולמות מצירוזיס בכבד אם אי פעם זה באמת יקרה, או שמא המוח של הסטודנטית לסיעוד שכמותי רק מוטרד). בנוסף, אמנם קוונטין הוא בחור מעצבן, אבל הוא אימו כמו שנער בגילו יכול להיות אימו. הוא לא מושלם. הוא גיבור ממש מעפן. הוא גם בן זוג ממש מעפן. החברים שלו- ממש הזכירו לי אנשים שאני מכירה. סיפור האהבה שם- נשמע אמיתי לחלוטין.

והנה הגענו לרגע האמיתי. העלילה! ווא! בחיי שמלא קטעים שם לא צפיתי בכלל. מה לעזאזל?! הטוויסט היה ממש ברור רק שנייה לפני שהוא התרחש. מי חשב על זה בכלל?!?! וזה משהו שאין בהרבה ספרים. אמנם לא קראתי הרבה ספרי פנטזיה, אבל כן קראתי הרבה מאוד ספרים אחרים, וזה משהו שלא ראיתי קודם. היה ממש כיף לקרוא ולגלות את זה, באמת שרציתי כל רגע להפסיק את מה שאני עושה ולחזור לקרוא, גם בהתחלה, שלכאורה די מנומנמת ולא קורה בה כלום.

אציין גם את התרגום - לדעתי הוא היה נהדר והעביר את התחושות כמו שצריך, גם מבחינת שפה של נוער ואנשים תכלס, מה שהפתיע אותי, כי לרוב אני שונאת ספרים שכתובים ככה. אבל פה זה פשוט היה נחוץ.

בשורה תחתונה, אם זה לא היה ברור, ללכת לקרוא ועכשיו. מיד!! אפילו אם פנטזיה זה לא כוס התה שלכם. אני חשבתי שזה גם לא שלי, וכאמור, נוכחתי לדעת שזה ממש לא נכון.

יש הרבה סוגים של שברון לב, אבל בסוגת "שיברונות הלב הספרותיים" הכואב מכולם הוא שברון הלב של סיום סדרת הספרים שאהבת, וחמור ביותר הוא סינדרום "הארי פוטר" הידוע לשמצה, שליווה את ילידי הניינטיז מהיותם בני שמונה או תשע או עשר עד היותם בני חמש עשרה או שש עשרה או שבע עשרה, כשכל ספר חדש שיצא היה אירוע ופגישת מחזור וכל ספר שנגמר הודיע על המתנה ארוכה שעוד מחכה, תחושה שמכירות רק אהובות של ספן. ובחורף של אלפיים ושבע, כשיצא הספר השביעי והאחרון, פתחו בבריטניה במיוחד קו חירום למתבגרים (ואני מניח שגם למבוגרים של ממש) שעלולים להתקף דיכאון. וכמה שחיפשתי מאז את הספר שימלא את המקום הריק וכמובן שלא מצאתי. הריקנות הזו איננה סנטימנטליות והתרפקות אלא לחלוטין תיאור מקרה קליני.

ואז, יומיים אחרי שיצא 'הקוסמים' ופגשתי אותו בחנות (כריכה יפהפייה, שעונים נטועים בקליפה של גזע עץ) הפכתי לתקציר ומצאתי מה שחיפשתי: "קוונטין קולדווטר, תלמיד מחונן שעומד להירשם לאוניברסיטה, עדיין מכור בסתר לסדרת ספרי פנטזיה שקרא בילדותו, על הרפתקאותיהם של חמישה ילדים בארץ קסומה ששמה פילורי. בהשוואה לזה, החיים האמיתיים שלו נראים אפורים וחיוורים. ואז הוא מתקבל לפתע לאוניברסיטה יוקרתית וסודית מאוד ללימודי קוסמות בצפון מדינת ניו יורק, ושם רוכש השכלה שיטתית בכישוף מודרני מעשי. אלא שהקסם לא מביא לקוונטין את האושר שציפה לו – עד שהוא וחבריו מגלים תגלית מפתיעה."

ולא, הכוונה איננה לקולג' לאוניברסיטה היוקרתית ללימודי קוסמות, הרי הוגוורטס היה ויהיה רק אחד, ולא משנה כמה אלפי חיקויים יצאו ויומצאו - אלא העניין הזה שאותו קוונטין עדיין מכור בסתר לסדרת ספרי פנטזיה שקרא בילדותו. וזה מה שחיפשתי, בעצם: לא הארי פוטר 2, אלא ספר שיכתוב מישהו שחלה פעם ב"שברון הלב של סיום סדרת הספרים שאהבת" ויהיה לו מה להגיד על זה וייקח את זה קצת הלאה, ישחק עם זה, ישתעשע ויברא הרבה חדש מהישן.

מהבחינה הזו לא התאכזבתי. הספר מלנכולי להדהים ובחלקיו הראשונים של בית הספר לקוסמים הוא כמעט על גבול הראליסטי. האוניברסיטה מתוארת במלוא אפרוריותה, לימודי הקוסמות מתוארים כמשהו ששמור, מפאת מורכבות התהליך, למחונני-על, ויש לא מעט הומור שחור ואזכורים (וגם מחוות) לספרים של הארי פוטר ושר הטבעות (ואולי גם לדומיהם, לא יודע - לא קראתי עוד), וגם, מאחר שהתלמידים הנם בני שמונה עשרה ומעלה גם המין נוכח וכמו צוחק על ההתיילדות והצנזור של ספרי הפנטזיה לילדים ונוער.

אבל החלק הזה של הלימודים, על כל ארבעת שנותיו, הוא רק מחצית הספר. מה שקורה אחר כך זה העיקר, ומבלי לספר את העלילה שמתפתחת שם אציין שהתאכזבתי מהביצוע ומיכולות הכתיבה של גרוסמן, שאפשר לתאר אותה רק כמבלבלת ולא אחידה: תיאורים מוצלחים מאוד משתלבים בתיאורים מעוררי גיחוך, תפנית אחת חשובה מאוד מחוררת עלילתית כמו מסננת, וקרבות גדולים כוללים קטעים מהפנטים ומסעירים לצד כאלו אידיוטיים לחלוטין. ואפילו עלתה לי תהיה איפשהו, שאולי יכול להיות שהספר הזה, כמו 'חמישים גוונים של אפור', גם הוא התחיל כ-FANFICTION ומשם התפתח. וגם בעמודים האחרונים זה קרה, אחרי הבום הגדול: דפים מנומקים ומוצלחים שמסתיימים באבחה אחת, לא משכנעת בעליל.

ובכל זאת, אם נחשב את הנטו, את חווית הקריאה שעברתי על כל תחנותיה, זה ספר שאני שמח שקראתי וגם נהניתי מרובו, ואפילו אפשר להגיד שאני קצת (לא הרבה מעט אבל גם לא המון הרבה) מצפה לתרגום של הספר הבא. אני יודע שכל הטרילוגיה זמינה באנגלית אבל הציפייה היא קצת כמו פולחן ילדות, כמו שיש אנשים גדולים מאוד שמבקשים סוכריות וקצפת על גביע הגלידה שלהם או כאלה שמבקשים לעטוף באריזת מתנה כשהם קונים לעצמם ספרים. בסך הכל, להיות גדול זה לא כזה כיף, ויש כאלה שאומרים שזה רק הגוף שגדל, אז מה עוד נשאר חוץ מזוטות הנחמה הקטנות הללו?