ביקורת ספרותית על הקוסמים מאת לב גרוסמן
ספר לא משהו

---

מבטיחה שהגעתי בראש פתוח, באמת. עשיתי קסם קטן שקודח פתח בגולגולת - לא גדול אומנם, אך מכובד דיו כדי לאפשר לראש בן עשרים ומשהו שנים נטולות פנטזיה להיפתח לרעיונות חדשים, ולא שכחתי גם את מילות הלחש שדואגות שהמוח לא יזל דרכו. לא שזה איבר נוזלי כל-כך, אבל קיוויתי להודות בפניכם שצדקתם, ופנטזיה זה נהדר, וכבר דמיינתי איך, בענווה, אני מרכינה את ראשי עמוקות - כך שהחשש מדליפה היה סביר.

יתכן שהבעיה היא בקסם שלי - בספר הזה קסמים הם תוצאה של עמל ויזע ולא של הוקוס פוקוס - אבל כמדומני שספר טוב טומן את הכישוף כבר במילותיו, ואילו אני - לא ממש נפלתי בקסמו. מצד שני, גם לא נפלתי חזק מידי. בהתחלה אפילו נהניתי, והסתקרנתי מספיק כדי לעבור את מחציתו, אבל כשסגרתי אותו בפעם האחרונה, חשבתי לעצמי: בסך הכל, מטומטם למדי.

טמטום זה לא משהו שכיף לנמק. הרבה יותר כיף לעווה את הפנים, לגלגל עיניים ולזרוק את גזר הדין בנחרצות שאין לערער עליה. במקרים מסוימים - די בכך כדי להשיג את הרושם הרצוי על קהל השומעים, ובלבד שרכשת לך מוניטין של לא-מטומטם בעצמך. אבל מה אם מישהו עם לא מעט קבלות, ורחוק מאד מלהיות טיפש - טען, מעל אותה במה, את ההפך הגמור? הוא דווקא נלהב ביותר, ואפילו מחכה להמשך הסדרה? ובכן, במקרה כזה הנך נאלץ לבתר את ה"מטומטם" לחלקיו, לפשפש בין ה"מט" ל"טם", ולחפש שם את הנימוקים שנדחסו היטב למילה אחת.

הטיעון הראשון מועצם דווקא על רקע הפסקה הפותחת. על אף שבעולם הפנטזיה אני טבולה ראסה, הרגשתי שאני טובלת במים עומדים שכמה מערב-רב הרעיונות ששוחים בהם נידוגו מתוכם באקראי. מעין תחושה עמומה, שכל קסם שהתחולל וכל חוק טבע שנשבר - כבר התחולל או נשבר בסיפור אחר, שאין לה דבר עם הקרירות הצוננת והנעימה של המקוריות. ביקורות של קוראים עם רקע עשיר משלי אמתו את התחושה: הספר הוא מיקס מודע ומכוון של חלקי עולמות פנטזיה מפורסמים ומוכרים. זה הוביל אותי לתובנה המעניינת שהלוח שלי אולי אינו חלק כמו שחשבתי, ולמעשה הוא וכנראה גם של המערבי הממוצע מחורץ מאינספור אזכורים, דימויים ורעיונות בהשראת אותם עולמות. אני לא מוציאה מכלל אפשרות שהקריצה למסורות פנטזיה ארוכות שנים מהווה מקור הנאה לפנטזיו-רידרים רבים, אבל קריצה מעל הראש שלך מהנה קצת פחות.

ערב הרב הזה, מטבע הדברים (או שמא מעליהם), לוקה בחוסר חוקיות מובנה. מעמוד לעמוד הפכה הפנטזיה לפרועה יותר ויותר, ועם זאת אף פעם לא היה ברור מה מסובך יותר - הקסם שיהפוך את תלמידי האקדמיה לקוסמות לאווזים (ואותי לאווזה פותה שטורחת לקרוא את זה), או זה שיארגן לך ארוחת צהריים. בקיצור, גרוסמן לא ממש טרח לברוא עולם שלם ועקבי כמו, נניח (כך גונב לאוזני), טולקין. אבל, כזכור, ראשי פתוח לרווחה, ובסך הכל שיערתי למה אני נכנסת, אז המשכתי לקרוא.

אבל הבעיה האמיתית היא בכלל לא הפנטזיה. הבעיה היא בציפיות שלי. הבטיחו לי ספר למבוגרים שלעומתו הארי פוטר הוא ספר לילדים, אולם כיוון שלא קראתי את פוטר אני נאלצת להסיק: אם זה מבוגרים, אז הארי פוטר הוא הגיל הרך. זה ספר נוער, לא פחות ולא יותר. לא פעם התקיים בסימניה דיון על מהו ספר נוער, ואחד הסימנים שניתנו בו היה "ספר על בני נוער". הקוסמים הוא ספר על בני-נוער, הקוסמים עצמם הם בני-נוער, והוא כל-כך נערי בהווי שלו שבא לי לנער את מי שלא הזהיר אותי. גם הגיבור הוא קלישאה מהלכת של המתבגר ההוליוודי. חנון ריקני וקצת ממורמר המתחבט בשאלות הקיום, מאוהב בסתר בחברה של חבר שלו ומגלגל עיניים נוכח האידיוטיות של ההורים שלו, ברור. לא שהוא כזה גרוע, אפשר לחבב אותו מידי פעם, אבל אולי עדיף לחכות שיגדל (ונכון, אני מודעת לכך שהנעורים המוגנים שלי לא ממש מייצגים, אבל בחייאת, אני באמת מקווה שאורגיות הן לא עניין שכיח כמו בספר, זה מגעיל בכל גיל).

מה עוד נשאר לי? לראות בו, כמו שאחרים ראו, תפאורה, רקע לדיון בשאלות האושר והתכלית שמכבידות על גיבורנו עול הימים. אלא שגם הקריאה הפכה לעול חסר תכלית כשהבנתי שכנראה לא אקבל תשובות מעניינות, אינטליגנטיות או מעוררות מחשבה. וכך השארתי את גיבורנו בנקודת השפל של בור הריקנות אליו הגיע, מבלי שאסתקרן כהוא זה כיצד גרוסמן יחלץ אותו משם (ברור שיחלץ, זה ספר נוער) בעוד כמה עמודים או בעוד כמה ספרים.

הבעיה עם הפתחים האלו שבפעם השנייה כבר מסובך יותר לקדוח.

» ביקורות נוספות של נעמי
» ביקורות נוספות על הקוסמים