“קודם כל אני חייב בוידוי: כבר לפני שנים ארוכות דבק בי החיידק היפני ומאז אני מתעניין בכל דבר הקשור להיסטוריה של יפן ותרבותה. על רקע הווידוי הזה, לא ברור לי מדוע הגעתי רק עתה לספריה של ליאן הרן (שם העט של גיליאן רובינשטיין) אבל לבטח תסכימו איתי שעדיף מאוחר. למרות שעל פי הסופרת, מתרחשת העלילה בארץ דמיונית כלשהי, ברור כי הכוונה ליפן. על פי הודאתה גם היא נגועה בחיידק היפני, שהתה תקופות מסוימות ביפן וחקרה את תרבותה. בתחילת המאה ה-17, השתלט על יפן השוגון הגדול טוקוגאווה. טוקוגאווה שם קץ למלחמות הפנימיות ביפן בין המשפחות החזקות ובין הדאמיו השונים (דאמיו = ראש מחוז). הוא איחד את המדינה ועל האיחוד הזה שמרו גם ממשיכי דרכו עד שבשנת 1868 הקיסר מייג'י ביטל את תפקיד השוגון ויפן החלה להדמות יותר ויותר למדינות המערב, לטוב ולרע. הסרט הנפלא "הסמוראי האחרון" עוסק בדיוק בתקופה הזו. עוד Off Topic אחד: השוגון טוקוגאווה, הוא הדמות עליה ביסס ג'יימס קלאוול את ספרו "שוגון". אבל בואו נחזור לספר של ליאן הרן: מכיוון שהספר עוסק במלחמות בין השבטים השונים (אוטורי, טוהאן, מארויאמה, סיישו & שיראקאווה), ברור כי העלילה מתרחשת לא יאוחר מאשר המאה ה-16. זהו סיפורו של טקאו, נער כבן שש-עשרה, בן לכת "הנסתרים" הסודית. בני שבט הטוהאן, בראשות לורד אידה, שורפים את כפרו ורוצחים את אנשיו במסגרת מלחמת שבטים שמשתוללת בארץ. חייו של טקאו ניצלים בזכות לורד שיגרו, מנהיג נערץ של שבט האוטורי, שמגיע למקום ולוקח אותו עמו. שיגרו מאמץ את טקאו כבן וכיורש, ועד מהרה אנו למדים כי גם לשיגרו עצמו יש חשבונות אישיים עם הלורד אידה ומכאן העלילה מתגלגלת במהירות. ועל רקע נופיה של יפן והמלחמות האלו מתגלים כל גיבורי הסיפור כבעלי תכונות ורגשות אנושיים המוכרים לכולנו: אהבה, קנאה, שינאה, תככנות, נאמנות ובגידה. אלה החומרים מהם מרכיבים סיפור טוב וליאן הרן, עושה זאת מצוין. ספר מצוין אשר בעקבותיו אקרא בקרוב גם את "שלג על עצי הדובדבן", השני בטרילוגיה.”

“פסיעות על רצפת הזמיר/ג'יליאן רובינשטיין לפני שאתם מתחילים לקרוא את הספר, יש לי כמה עצות בשבילכם. תעשו מתיחות. קחו נשימה ארוכה, ותשתו הרבה מים. אתם הולכים לרוץ מרתון. תוך עמודים ספורים בלבד אל תוך הספר הגיבור מאבד את שמו, משפחתו ויוצא למסע לאורך היבשת, שנגמר אחרי 30 עמודים נוספים. יודעים מה זה מונטאז' אימונים? כי זה מה שהספר הזה. הוא מונטאז' אימונים אחד ארוך, בו הגיבור שלנו לומד ומתקדם ומתפתח. בספר תוכלו לראות לא מעט פסקאות שאומרות משהו בסגנון של 'כמה חודשים חלפו, ובזמן הזה *** לימד אותי *** ושכללתי את יכולותיי'. אני אישית אוהב שספרים נבנים בצורה חכמה. שאני מתקדם ולומד עם הגיבור, ולא מרפרף על חודשים ארוכים שמסתכמים בשורה, שתיים או שלוש. לצורך העניין, קפצו לי לראש שם הרוח וגנזך אורות הסער בתור דוגמאות לספרים בהם מתקדמים עם הגיבור ורוכשים יחד איתו את היכולות והכישורים. כאן? היכולות שלו אפילו לא מוסברות בצורה טובה. וזה חבל מאוד, כי הרעיון של הספר מצוין. ספר שמבוסס על יפן הפיאודולית (משהו שיגרום לכם להודות מאוד שאתם חיים בנוחות של המאה ה21 ולא בעולם ההוא עם תרבותו המחרידה לעיתים קרובות וחיבתו הגדולה למוות) ושמשלב מעט פנטזיה בעולם הקשה שלו יכול היה להיות נהדר מאוד. עם זאת, יש בו פספוסים גדולים בעיני. מלבד מה שציינתי על המהירות המסחררת של הספר, יש בו דיכוטומיה מאוד גדולה. כל הרעים - רעים, וכל הטובים - טובים. אין אמצע. אין דמויות מורכבות, אין מישהו שמצד אחד מצדד בצד ה"רע" אבל גם רוצה לעשות מעשים טובים. אדם טוב יהיה אדיב, נדיב ומכבד כל גבר ואישה באשר הם, ואדם רע יהיה אכזרי, אנס ורוצח בתור תחביב. עם כל למרות התלונות שלי, הוא לא ספר רע, בכלל לא. העלילה מעניינת ושתי הדמויות הראשיות כן מצליחות לקדם את הסיפור ולהיות דמויות מוצלחות, למרות שגם הן ללא עומק או מורכבות גדולה יותר מידי. כן כדאי לקרוא אותו, בעיקר כדי להיחשף לבניית העולם המרשימה. אני אישית לא מבין בזה, אבל חבר חובב תרבות יפנית סיפר לי שהספר אכן מתאר בצורה טובה למדי את יפן הפיאודולית, וגם לעיניים בלתי מיומנות נראה שהסופרת עשתה עבודת תחקיר טובה. סך הכל ספר חביב, מעניין אבל עם פוטנציאל מבוזבז להיות ספר מבריק.”

“אני חובב יפן. ביקרתי בטירת ניג'ו ופסעתי על ריצפת הזמיר . שווה. קראתי בנשימה עצורה שלושה מספרי האוטורי ריצפת הזמיר , שלג על עצי הדובדבן ורשת השמים רחבה . הספרים הם ספרי אגדה , עם דמויות הרואיות ואידיליות, בעלות תכונות מיוחדות וכוחות על , המותאמים לתקופה. כמו כן , האווירה השוררת בספרים מותאמת לתקופת המלחמות העקובות מדם בין האחוזות ביפן והערכים היפניים הנובעים ממסירות טוטלית לאדון ניכרים לאורך כל הספרים. כשיש מסירות טוטלית יש גם הקרבה וגם עצב רב. המנצח מקבל הכל והמפסיד - הוא וכל תומכיו ובני עמו בצד השני. הספרים בנויים בשיטה הקופצת מפרק לפרק בין מקומות ואירועים , עלי זה מקשה על המעקב אחר העלילה. לטובת הקוראים , בראש כל ספר מפורטת מפת האיזור שתאפשר מעקב אחר תנועות הדמויות והתקדמות העלילה וכן רשימת כל הדמויות כולל סוסים. גם לכלי הנשק יש שמות. והם חשובים ומשמעותיים ביפן. מתנצל , כללתי את כל הספרים בדברי.”

“ספר מכושף מעולם לא הצלחתי לקרוא ספר שיש בו בדיון על כוחות על וכדומה לא התחברתי, והנה הפלא ופלא לא הצלחתי לעזוב את הספר הכתיבה התככים האנשים והתרבות פשוט שאבו אותי לקריאה ללא יכולת להפסיק על אף שמידי פעם אמרתי לעצמי רגע זה בדיוני מה אתה ממשיך אכן ספר מכושף”

“קודם כל אני חייב בוידוי: כבר לפני שנים ארוכות דבק בי החיידק היפני ומאז אני מתעניין בכל דבר הקשור להיסטוריה של יפן ותרבותה. על רקע הווידוי הזה, לא ברור לי מדוע הגעתי רק עתה לספריה של ליאן הרן (שם העט של גיליאן רובינשטיין) אבל לבטח תסכימו איתי שעדיף מאוחר. למרות שעל פי הסופרת, מתרחשת העלילה בארץ דמיונית כלשהי, ברור כי הכוונה ליפן. על פי הודאתה גם היא נגועה בחיידק היפני, שהתה תקופות מסוימות ביפן וחקרה את תרבותה. בתחילת המאה ה-17, השתלט על יפן השוגון הגדול טוקוגאווה. טוקוגאווה שם קץ למלחמות הפנימיות ביפן בין המשפחות החזקות ובין הדאמיו השונים (דאמיו = ראש מחוז). הוא איחד את המדינה ועל האיחוד הזה שמרו גם ממשיכי דרכו עד שבשנת 1868 הקיסר מייג'י ביטל את תפקיד השוגון ויפן החלה להדמות יותר ויותר למדינות המערב, לטוב ולרע. הסרט הנפלא "הסמוראי האחרון" עוסק בדיוק בתקופה הזו. עוד Off Topic אחד: השוגון טוקוגאווה, הוא הדמות עליה ביסס ג'יימס קלאוול את ספרו "שוגון". אבל בואו נחזור לספר של ליאן הרן: מכיוון שהספר עוסק במלחמות בין השבטים השונים (אוטורי, טוהאן, מארויאמה, סיישו & שיראקאווה), ברור כי העלילה מתרחשת לא יאוחר מאשר המאה ה-16. זהו סיפורו של טקאו, נער כבן שש-עשרה, בן לכת "הנסתרים" הסודית. בני שבט הטוהאן, בראשות לורד אידה, שורפים את כפרו ורוצחים את אנשיו במסגרת מלחמת שבטים שמשתוללת בארץ. חייו של טקאו ניצלים בזכות לורד שיגרו, מנהיג נערץ של שבט האוטורי, שמגיע למקום ולוקח אותו עמו. שיגרו מאמץ את טקאו כבן וכיורש, ועד מהרה אנו למדים כי גם לשיגרו עצמו יש חשבונות אישיים עם הלורד אידה ומכאן העלילה מתגלגלת במהירות. ועל רקע נופיה של יפן והמלחמות האלו מתגלים כל גיבורי הסיפור כבעלי תכונות ורגשות אנושיים המוכרים לכולנו: אהבה, קנאה, שינאה, תככנות, נאמנות ובגידה. אלה החומרים מהם מרכיבים סיפור טוב וליאן הרן, עושה זאת מצוין. ספר מצוין אשר בעקבותיו אקרא בקרוב גם את "שלג על עצי הדובדבן", השני בטרילוגיה.”

“פסיעות על רצפת הזמיר/ג'יליאן רובינשטיין לפני שאתם מתחילים לקרוא את הספר, יש לי כמה עצות בשבילכם. תעשו מתיחות. קחו נשימה ארוכה, ותשתו הרבה מים. אתם הולכים לרוץ מרתון. תוך עמודים ספורים בלבד אל תוך הספר הגיבור מאבד את שמו, משפחתו ויוצא למסע לאורך היבשת, שנגמר אחרי 30 עמודים נוספים. יודעים מה זה מונטאז' אימונים? כי זה מה שהספר הזה. הוא מונטאז' אימונים אחד ארוך, בו הגיבור שלנו לומד ומתקדם ומתפתח. בספר תוכלו לראות לא מעט פסקאות שאומרות משהו בסגנון של 'כמה חודשים חלפו, ובזמן הזה *** לימד אותי *** ושכללתי את יכולותיי'. אני אישית אוהב שספרים נבנים בצורה חכמה. שאני מתקדם ולומד עם הגיבור, ולא מרפרף על חודשים ארוכים שמסתכמים בשורה, שתיים או שלוש. לצורך העניין, קפצו לי לראש שם הרוח וגנזך אורות הסער בתור דוגמאות לספרים בהם מתקדמים עם הגיבור ורוכשים יחד איתו את היכולות והכישורים. כאן? היכולות שלו אפילו לא מוסברות בצורה טובה. וזה חבל מאוד, כי הרעיון של הספר מצוין. ספר שמבוסס על יפן הפיאודולית (משהו שיגרום לכם להודות מאוד שאתם חיים בנוחות של המאה ה21 ולא בעולם ההוא עם תרבותו המחרידה לעיתים קרובות וחיבתו הגדולה למוות) ושמשלב מעט פנטזיה בעולם הקשה שלו יכול היה להיות נהדר מאוד. עם זאת, יש בו פספוסים גדולים בעיני. מלבד מה שציינתי על המהירות המסחררת של הספר, יש בו דיכוטומיה מאוד גדולה. כל הרעים - רעים, וכל הטובים - טובים. אין אמצע. אין דמויות מורכבות, אין מישהו שמצד אחד מצדד בצד ה"רע" אבל גם רוצה לעשות מעשים טובים. אדם טוב יהיה אדיב, נדיב ומכבד כל גבר ואישה באשר הם, ואדם רע יהיה אכזרי, אנס ורוצח בתור תחביב. עם כל למרות התלונות שלי, הוא לא ספר רע, בכלל לא. העלילה מעניינת ושתי הדמויות הראשיות כן מצליחות לקדם את הסיפור ולהיות דמויות מוצלחות, למרות שגם הן ללא עומק או מורכבות גדולה יותר מידי. כן כדאי לקרוא אותו, בעיקר כדי להיחשף לבניית העולם המרשימה. אני אישית לא מבין בזה, אבל חבר חובב תרבות יפנית סיפר לי שהספר אכן מתאר בצורה טובה למדי את יפן הפיאודולית, וגם לעיניים בלתי מיומנות נראה שהסופרת עשתה עבודת תחקיר טובה. סך הכל ספר חביב, מעניין אבל עם פוטנציאל מבוזבז להיות ספר מבריק.”

“אני חובב יפן. ביקרתי בטירת ניג'ו ופסעתי על ריצפת הזמיר . שווה. קראתי בנשימה עצורה שלושה מספרי האוטורי ריצפת הזמיר , שלג על עצי הדובדבן ורשת השמים רחבה . הספרים הם ספרי אגדה , עם דמויות הרואיות ואידיליות, בעלות תכונות מיוחדות וכוחות על , המותאמים לתקופה. כמו כן , האווירה השוררת בספרים מותאמת לתקופת המלחמות העקובות מדם בין האחוזות ביפן והערכים היפניים הנובעים ממסירות טוטלית לאדון ניכרים לאורך כל הספרים. כשיש מסירות טוטלית יש גם הקרבה וגם עצב רב. המנצח מקבל הכל והמפסיד - הוא וכל תומכיו ובני עמו בצד השני. הספרים בנויים בשיטה הקופצת מפרק לפרק בין מקומות ואירועים , עלי זה מקשה על המעקב אחר העלילה. לטובת הקוראים , בראש כל ספר מפורטת מפת האיזור שתאפשר מעקב אחר תנועות הדמויות והתקדמות העלילה וכן רשימת כל הדמויות כולל סוסים. גם לכלי הנשק יש שמות. והם חשובים ומשמעותיים ביפן. מתנצל , כללתי את כל הספרים בדברי.”

“ספר מכושף מעולם לא הצלחתי לקרוא ספר שיש בו בדיון על כוחות על וכדומה לא התחברתי, והנה הפלא ופלא לא הצלחתי לעזוב את הספר הכתיבה התככים האנשים והתרבות פשוט שאבו אותי לקריאה ללא יכולת להפסיק על אף שמידי פעם אמרתי לעצמי רגע זה בדיוני מה אתה ממשיך אכן ספר מכושף”