כתבה בעיתון וראיון עם הסופר גרמו לי להבין שהספר הזה יהיה בדיוק בשבילי: בחורה שגדלה בילדות על הארי פוטר, שר הטבעות, נרניה, משחקי הכס וחבריהם ועדיין מאוד אוהבת אותם ולא תתנגד לקבל (סוף-סוף) את המכתב מהוגוורטס, למצוא טבעת קסמים ובכלל לאתר את הפתח הנכון לעולם האחר.

נתבדתי, ולא, אינני יכולה להמליץ על הספר לכל אלו שחולקים את חיבתי לפנטזיה.

עלילת הספר דומה במתכוון לספרי פנטזיה אחרים ועם אחדים היא מתכתבת במובהק, במעין ניסיון לפארודיה מעוותת או כתיבת "הסיפור האמיתי" של העלילות שלהם. אבל מלבד שעשוע קל בעת אזכורים של יצירות פנטזיה ומדע בדיוני הקיימות באמת בעולם שלנו, אין בכך כל עניין. הדימיון ליצירות ספרות אחרות גורם לספר בעיקר להרגיש ממוחזר מאוד, כמו כותבי פאנפיקשן ללא רעיונות מקוריים משלהם (ואני חלילה לא יוצאת נגד הפאנפיקשן - הם לא מעמידים פנים שהם משהו אחר!)

הספר מתיימר להיות מעין פנטזיה למבוגרים. אלא שהוא בעיקר מרגיש כמוו סרטי קולג' אמריקאי - תוספת סקס, סמים, קללות ואלכוהול לא הופכת ספר לבוגר יותר. לשם השוואה: גם במשחקי הכס (שיר של אש ושל קרח) יש סקס, אלכוהול, ניבולי פה ואלימות בשפע, אבל מה שהופך אותו לבוגר ומורכב זה העלילה המכילה פוליטיקה, דיון על מוסר, מניעים אינטרסנטיים ומתנגשים של דמויות (עגולות, יצוין), טשטוש בגבולות בין הטוב לרע באופן שמשקף את המציאות נאמנה ודילמות לגבי בחירת הדרך. לא הסקס.

הגיבור הראשי מסתובב לאורך כל הספר בתחושת ריקנות, שמהדהדת דרך עלילת הספר, וגורמת להרגשה שם הספר סובל מאותה התחושה. סצנות שאמורות להיות שיא המתח מדשדשות להן סתם כך כי המתח מעולם לא הספיק להיבנות ותשובות למסתורין שנשכח ונזנח אי שם במהלך הספר מגיעות ככה סתם ואין בהן שום ריגוש מכיוון שכבר נשכח במה מדובר, כי הנושא הוצג באופן כה שולי.

וכל זאת, מוביל לתחושת אכזבה אצל הקוראת (הזו, לפחות).

סנדמן, או כמו שאני מכנה אותו - "הדרך החדשה שלי לעשות הפסקות קצרות בעת למידה למבחנים" - הוא אחד מאותם ספרים הללו, שאני יודעת כבר מראש שאוהב.
אפילו שמדובר בקומיקס, צורה ספרותית שאני לא מתחברת אליה במיוחד. אז לכל אלו שהמילה קומיקס יוצרת בהם רתיעה - אל חשש אני אומרת! אין כאן גיבורי על בטייטס ששכחו שתחתונים זו הלבשה, ובכן, תחתונה. אין כאן עוד ועוד גיליונות וכרכים של סיפורים שאין להם סוף, כמו אופרת סבון. וזה בהחלט לא לילדים בלבד. יש כאן סיפור(ים) נפלא(ים), מורכב להדהים, דמויות עגולות ואמינות ולא חשוב פחות - יש סוף.

הסנדמן הוא בכלל לא גיבור על. הוא גם לא "מן", כי הוא לא אדם. ובכל הספרים, הוא נזכר בשם זה אולי פעמיים. שמו האמיתי הוא חלום, והכינוי בו הוא נזכר לרוב, הוא מורפיאוס. הוא הבן השלישי למשפחה הזויה וקצת דיספונקציונאלית הנקראת הנצחיים, וכל אחד משבעת בני המשפחה הוא התגלמות של רעיון.

אז מה כל כך מוצלח כאן? ראשית כל, הרעיון שמאחורי הסיפור. עצם קיומו של מורפיאוס נובע מכך שישנה ישות חיה ביקום המסוגלת לחלום. הוא לא אל המשתעשע בבני התמותה, הוא כאן כדי לשרת אותם. הוא דמות אניגמטית ומורכבת, ורחוק מאוד ממושלם. הוא עושה טעויות לרוב, הוא מתנהג לעיתים באגוצנטריות שמתאימה לבין חמש, אבל בסופו של דבר - הלב שלו במקום הנכון, הוא נדיב והוא מוכן לתקן את דרכיו אם מסתבר לו שנהג לא כשורה. כל זה, גרם לי להתאהב בו.

ואחר כך מגיע הביצוע המופלא. עלילת סיפורים מורכבים שנתוותה ע"י ניל גיימן וצוות המאיירים שלו. הסיפורים נעים על מנעד רחב, מהמסתורין והאימה אל הדרמה, והסגנון המשתנה תדיר, יחד עם סגנון ציור המשתנה מסיפור לסיפור, לא מותירים אף רגע משעמם.
היריעה הרחבה של עלילות ודמויות היא חלק נכבד מהכיף. לא פגשתי כל כך הרבה דמויות אקסנטריות (מגוון עצום של אלים) וכל כך הרבה דמויות שמרגישות אמיתיות (בני האדם), כבר הרבה זמן.
וככול שמתקדמים בספרים השונים, קצוות שונים (שבכלל לא חשבתם שהם קצוות) הולכים ומשתלבים זה בזה בצורה מפתיעה. דמויות שפוגשים פעם אחת מופיעות שוב, סיפור שנראה בתחילה תלוש משאר העלילה מוצא את מקומו בפאזל והעולם של הסנדמן רק הולך ומתרחב לו.

אני קראתי את שני הכרכים של הספר הראשון, שתורגמו לעברית. ואז רצתי למצוא את כל היתר, שבינתיים יש רק באנגלית.
למי שנהנה מהספר הראשון, שידע - הבאים טובים אפילו יותר. לדעתי האישית, האנגלית לא קשה במיוחד ופה ושם, כשיש מילה לא מובנת, תמיד אפשר להסתכל במילון.

לסיכום, למי אני ממליצה לקרוא את סנדמן? לאוהבי פנטזיה, לאוהבי עלילות מורכבות שדורשות חשיבה, למי שרוצה להתנסות במשהו אחר לגמרי ורענן, למי שאוהב קצת רעיונות פילוסופים בקריאה שלו, לאוהבי ניל גיימן (שסנדמן הוא המאסטר פיס שלו).
ובנוגע לזה שסנדמן הוא קומיקס "למבוגרים", לדעתי הוא לא מכיל תכנים יותר בעייתיים ממשחקי הכס ובהחלט מתאים גם לבני נוער בגילאי 16 ומעלה.

ומה דעתי עכשיו לגבי קומיקס? מצאתי סיבה חדשה לא להתחבר אליו - אין בו מספיק מלל...

אל הספר הגעתי בעקבות המלצה, אפילו קיבלתי אותו בהשאלה מהממליץ, ששיבח אותו לעילא ועילא.
הספר ארוך מאוד, כמעט 800 עמודים, אבל אורך של ספר מעולם לא הטיל עלי אימה.
אז התחלתי לקרוא. ובמהלך הקריאה ניקרה בי כל הזמן התחושה שבסיפור הזה כבר הייתי, בעולם הזה כבר ביקרתי
וגם נפגשתי כבר עם הדמויות האלו, היכנשהו במהלך דרכי.

מופתעים? אל תהיו. חוק הקוסמים הראשון, שאודה באמת - שמו מאוד קרץ לי (אם כי הרבה פחות קרץ לי שם הסדרה)-
הוא אחד מאותם ספרים של פנטזיה שטחית ושבלונית להחריד, שכמותה יש עוד רבות בספרים רבים ושונים.
הכתוב בכריכה האחורית, שמבטיח סיפור אפי יחיד ומיוחד, מרגש ומעניין, כנראה חי בעולם מקביל בו חוק הקוסמים הראשון נכתב לפני כל סיפור אחר של מסע התבגרות ומלחמות הטוב ברע (זה אומר שהוא נכתב גם לפני התנ"ך, כן?).
מבחינתי, חוק הקוסמים מקוטלג באותו המקום כמו ספרי רומח הדרקון לסוגיהם (והבנתי שהוא גם יכול להתחרות מולם בכמות ההמשכים): אם עברת את גיל 17, הוא כנראה לא בשבילך.

ובעצם, לא. רומח הדרקון, עם כל חסרונותיו, לא מכיל תיאורי אלימות ומין כה גרפיים, מפורשים ומפורטים.
קראתי את הביקורות שנכתבו על הספר באתר, ורבים הזדעזעו מקטעי האלימות האלו. אני לא.
הרי בסדרת בשיר של אש ושל קרח (משחקי הכס) האהובה עלי, לא חסרים קטעים כאלו, אפיל ביתר שאת.גם בטלויזיה ובקולנוע
לא חסרים קטעים כאלו. אז לא הזדעזעתי, אבל בהחלט השתעממתי מאורך הקטעים הללו, כמו שהשתעממתי משאר הספר.
אז זאת נוער יקר - חוק הקוסמים הראשון ככל הנראה לא בשבילכם.

שני דברים בודדים אוכל להגיד לזכותו של הספר: הראשון, הוא כתוב באופן תמציתי וקולח, וזו הדרך היחידה לצלוח את אורכו. השני, הרעיון של חוק הקוסמים הראשון - בעצם, תשומת הלב לעובדה הידועה שבני האדם טיפשים ושימוש בה - באמת משעשע.

אז מחובבת פנטזיה אחת למשניה, אל נא תבזבזו את זמנכם בקריאה בו. לאמיתו של דבר, הסיבה שהניעה אותי לכתוב את הביקורת (הארוכה) הזו, היא כי הספר קיבל ציון גבוה כאן באתר, וחשבתי שהוא לא ראוי לו. אז החלטתי שלא יספיק לדרג אותו אלא להסביר גם מדוע.

שני הספרים הראשונים בסדרה מאוגדים בכרך אחד (ומתי בדיוק יצאו שלושת הבאים?), של הגרסה של וויט לעלילות המלך ארתור.

בניגוד ליצירה המפוארת של תומס מלורי (לעשות גוגל מי שלא מכיר), וויט כתב יצירה מודרנית במסווה ימי בינימי, שבה הגיבורים אינם רומנטיקנים הירואיים גדולים מהחיים, אלא אנשים בשר ודם עם פגמים וחולשות וניתן בשמחה ללגלג עליהם (והסופר לא חוסך בלעג מחויך).

עם זאת, התכנים המודרניים - בעיקר אלו של תקופת החינוך של ארתור ב"חרב שבסלע" (חלק שוויט בדה לחלוטין, מלורי לא כתב על ילדותו של ארתור) - על פאשיזים, נאציזם, פציפיזם, שיוווין זכויות ודאגה לחלש ממך במקום דיכוי ורודנות, הולמים יפה את הסיפור, שבמרכזו נער צעיר מקים ממלכת שלום, שיווויון ואחווה: רעיונות יוצאי דופן ומתקדמים מאוד לתקופה.


גם מי שאינו ארתוריאני חובב כמותי, יימצא הנאה בסיפור - ורק אל תשכחו לרפרף בקריאה מהירה על תיאורי הנופים והעונות המתארכים לעיתים!

הערה: הביקורת מכוונת לכל הסדרה.
בספרים של סיפורי האוטורי נתקלתי במשך שנים בכל מיני מקומות - חנויות ספרים, דוכנים, ביקורות באינטרנט - מבלי לקרוא אותם. זה לא שהם לא נראו לי מסקרנים, להיפך, אבל מתקציר הספר הסתום שבגב הכריכה לא ניתן להסיק כלום ולא מצאתי את זה שיסביר לי על מה מדובר שם, בעצם.
ולכן, כשנתקלתי יום אחד בספר הראשון בדוכן מוזל של ספרים פגומים, החלטתי לעשות מעשה ולרכוש אותו.

"פסיעות על ריצפת הזמיר", הוא ספר נפלא, קולח, שממלא נאמנה את מטרת הספרים: לקחת אותנו למקום מרוחק שיגרום לנו לשכוח את המציאות לזמן מה. הספרים מספקים חוויה יפנית לכל החושים והיכרות נהדרת של תרבות השונה מאיתנו מאוד. הדמויות שאינן חפות מפגמים, אינן הופכות הירואיות בעיני הקורא, בעיקר בשל טעויות קריטיות ולעיתים מטופשות להפליא שהן עושות, אבל נקל להבין למה לעם היפני הכפרי הבור בימי הביניים הם יהפכו לאגדה.

מכאן הדרך לספרים הבאים היתה קצרה ביותר.
וזה המקום להגיד שמבין הטרילוגיה המקורית (או שלושת הספרים שמרכיבים את סיפור העלילה העיקרי), הראשון ("פסיעות") הוא מצוין, אם כי הבאים כבר פחות מרתקים לדעתי.

ספר המבוא לסדרה (ומוטב לקרוא אותו רק לאחר קריאת שלושת הספרים המרכזיים) - "רשת השמים רחבה" - מתעלה גם הוא, ומפגיש אותנו מקרוב עם דמות שנחשפים אליה בשלישיית הספרים רק כקצה הקרחון. אני שמחתי לקרוא אותו, ולהכיר יותר טוב את אותה דמות וקורותיה.

לעומת זאת, "צריחת האנפה" שמתרחש שנים לאחר סוף העלילה בכדי לפתור את שאלת "ומה קרה אחר כך" (שאלה שלדעתי בכלל לא מתבקשת בסיום) מיותר למדי, וניתן לוותר עליו בקלות מבלי לאבד מאומה. נסו לדמיין את ג'יי. קיי. רולינג כותבת את פרק האפילוג הקצר של הארי פוטר שמתרחש 19 שנים אח"כ בתורת ספר - ותבינו למה הכוונה: עייף, צפוי מראש, ובהחלט הספר החלש ביותר מכל החמישה.

בשם השבעה והאלים הישנים!
מרטין רוצה לעשות לנו התקפי לב?!

אני רוצה לציין שריקוד עם דרקונים הוא לא מהספרים המותחים/ מלאי התרחשויות שיש בסדרה הזו - אישית, הייתי מקצצת קצת בכמות, מזרזת עניינים (הרי לא תמיד חייבים לתת את כל פירוט האנשים/מאכלים וכו' ברשימה, לא?) ומגיעה רחוק יותר בעלילה.
במקום זה יש בספר כמות אדירה של עלילות לקדם בו זמנית, וזה מגיע על חשבון ההתקדמות בזמן העלילתי (אם כי אין ספק שהספר מוצלח בהרבה מקודמו).
כך יצא, שרק לקראת סוף הספר הגעתי לרגעים המותחים באמת, שלשמם צלחנו את כל העמודים הרבים הללו - הייתי שמחה לקבל אותם מוקדם יותר.
חיסרון נוסף הוא דמויות שנדמה כאילו מרטין "שכח" מהן - הן כלל לא מופיעות בחלקים האחרונים של הספר.

והכי הכי גרוע: כמה זמן ייקח עד שהספר הבא ייצא?!

ספר חמוד מאוד וקליל, אם כי לעיתים העלילה בו מעט מסורבלת מהנדרש.
בהשוואה לסרט שנעשה בעקבותיו (ביים היאו מיזאקי הנפלא) הוא מאוד קליל ופשטני, אם כי הרבה יותר מגוון מבחינת תיאורים ודמויות.
גם בדמות של סופי מוצגים הרבה יותר צדדים, מניעים ו"פגמים" שמוסיפים לדמותה חן וקסם - וגם הבנה לגבי מניעים. חלק נחמד שלא מופיע בסרט הוא העובדה שסופי מדברת על חפצים שונים - והשפעתה עליהם.
אקנח בהוספת המלצה חמה מאוד לראות את הסרט, שמיזאקי השכיל להוסיף לו אמירה פוליטית- חברתית נוקבת שאין למצוא בספר.

שלקחתי עימי את הספר הזה לחו"ל עשיתי זאת משתי סיבות:
הראשונה, משום שמדובר בספר קטן וקל משקל.
השניה, משום שלא חשבתי שהוא ייתפוס אותי באופן שלא ארצה להניחו מהיד.
הסיבה הראשונה צדקתי, בשניה נתבדתי.
מדובר בספר מקסים, זורם וקולח, בעל עלילה ודמויות יוצאות דופן, שלא מתיימר להיות דבר מלבד מה שהוא: סיפור הרפתקאות.

מעניין לקרוא את אחרית הדבר מאת המחבר לגבי שמו ה"אמיתי" של הספר, כשם שנחמד לראותו אותנו היהודים, לשם שינוי לא (רק) ירושלים מחוללים.

מיותר לציין שבמרבית נסיעתי נותרתי ללא חומר קריאה.

מעולה, מצמרר ואפילו מפחיד, באופן יוצא דופן.
ספר שלוקח פחות משעה לקרוא אותו, והרבה יותר זמן להתנער מהתחושות ומהמועקה שהוא משאיר אחריו.

הרבה פעמים כותבים בתקציר הספר קלישאות שונות ומשונות, אבל כאן צדקו בכל מילה: הספר אכן חשוב - חובה לקריאה לכל אחד - וממצה באופן חד את תמצית הרוע הנאצי וההשפעה ההרסנית של האידיאולוגיה הזו, גם על אלו שהאמינו בה.