ביקורת ספרותית על המתים אינם יודעים מאת לורה ליפמן
בזבוז של זמן

---

אחחחח, אין כמו לקרוא בטבע, מתחת לעץ אלון עתיק שמטיל צל מרענן ורוח קרירה ומצננת בגובה של חצי קילומטר מעל פני הים, בהר הכרמל, אחרי שעשית טרק במצוקים של ההר ובתוך הסבך שלא היה מבייש את יערות הגשם.

בירת שנדי בטעם אפרסק ביד אחת, "המתים אינם יודעים" ביד השניה, משתטחת פרקדן על כיסא נוח, עיניי נעצמות, הסימניה נופלת ארצה, דפי הספר מתנופפים ברוח.....

לאחר תנומה קלה, אני מגלה שאני לא זוכרת באיזה עמוד עצרתי ונושמת לרווחה. הסימניה עפה למרחקים ולפעמים צריך לדעת להתייחס ברצינות לסימנים (וגם לסימניות) שבאים לקראתך ומכריחים אותך לשים קץ למשהו בלתי נסבל שאתה מנסה בכוח ובניגוד לכל הגיון להתמיד בו.

יש אמרה עממית שאני מתה עליה.
"כשאתה מת, אתה לא יודע שאתה מת. זה רק קשה לאחרים. לא לך. אותו דבר כשאתה מטומטם."
המתים גם אינם יודעים שאפשר למות משעמום מהספר הזה, וגם לא אכפת להם.

היו שתי אחיות בתאני. הן נעלמו לפני 30 שנה.
פתאום צצה איזו אחת - אינפנטילית, הזויה וגבולית באבחונים פסיכולוגיים, והיא טוענת שהיא היא האחות הצעירה, ומתחילה לשחק משחקי חתול ועכבר לאורך 187 עמודים תמימים (ובטח גם ממשיכה אבל את זה כבר לא אדע...):
כן אגלה לכם – לא אגלה לכם, כן אגיד לכם – לא אגיד לכם, כן אספר לכם – לא אספר לכם, כן זוכרת – לא זוכרת, כן כדאי לי – לא כדאי לי....

וברקע, דשדוש מאוס, שמאלץ אמריקאי דביק, געגועים ל- "קיי-מארט", "וול-מארט", וסמארק-מארט.
בקיצור, פיהוק גדול. מומלץ למי שמתקשה להירדם ומעדיף את השיטה הטבעית, ללא כדורי שינה. נבדק אישית ונמצא יעיל במיוחד.

אז לורה ליפמן זכתה בכל הפרסים החשובים בתחום המתח.
אז היא מככבת ברשימת רבי מכר של הניו-יורק טיימס, אמזון, וול סטריט ג'ורנל, וושינגטון פוסט פבלישרס ויקלי ומי יודע מה עוד.
אז היא גם נשואה לדיוויד סימון, יוצר סדרות הטלוויזיה "הסמויה", "רצח מאדום לשחור" ו"טרמה".
אהה, כן. "היא אחת הסופרות הכי טובות שמסתובבות כאן". איפה כאן? למה מסתובבות?

אז מה??

"המתים אינם יודעים, כמו הספרים הטובים בז'אנר שלו, מספק פעמיים. קוראים בהתחלה, נושמים ונושפים בקצב מסחרר, כדי להגיע מהר לסוף. ואז חוזרים שוב כדי להתפעל מהאופן שבו טוותה ליפמן את חוט העלילה והשתמשה בו ככיסוי עיניים לקורא."

קצב מסחרר?? חוזרים לקרוא שוב?? קראנו את אותו הספר?

טוב, אני מודה. אני מטומטמת. נפלתי בפח של הסופרלטיבים המרוחים ברוחב לב על הכריכה הקדמית, האחורית, ועל השוליים משני הצדדים גם יחד. לפחות ידעתי לעצור את הטמטום במחציתו ולא לסחוב אותו עד סופו. יש בזה קצת נחמה. וגם אם שלושת העמודים האחרונים של ה-"תצוגת כוח ומוסד ספרותי" הזה היו מפילים אותי בתדהמה, לא חייבים לבלוע פיילה של עמבה כדי להגיע לתות קטן מצופה שוקולד שבתחתיתה.

יש מצב שבחרתי שלא לנסות לרדת לסוף דעתה של ליפמן או שרציתי להפר את הכלל הנצחי שהגמד הקטן לחש לי בחירוף נפש – "התחלתי ולכן אסיים".
אולי זה כן ספר מתח שווה או לפחות כזה שאפשר לקרוא עד סופו בלי ללקות בדלקת קרום המוח.
אולי.
אני מוכנה לקחת את הסיכון ולא לדעת.
גם המתים אינם יודעים.

אז יאללה. נקסט. מרגולין או אקונין? שניהם בטוח לא יאכזבו.

» ביקורות נוספות של פואנטה℗
» ביקורות נוספות על המתים אינם יודעים