ביקורת ספרותית על המתים אינם יודעים מאת לורה ליפמן
ספר טוב

---

השם הפרובוקטיבי הוא סוג של ויכוח עם ציטוט מספר קֹהלת "...כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה..." אם כי השם באנגלית הוא "What the dead know" שהוא, כמובן, בעל משמעות הפוכה מהשם, והציטוט, בעברית. ואני נדרשת לעניין השם כי אין לו שום קשר לסיפור. הוא שם של קופירייטר, שהומצא, ומצליח, למשוך תשומת לב.

ליפמן כותבת סיפור מתח המנסה להסביר תעלומה משנת 1975 שאינה כל כך נדירה בארצות הברית: שתי אחיות בנות 15 ו 11 נעלמו שם יום אחד מקניון, כאילו בלעה אותן האדמה, ועד היום התעלומה הזו אינה מפוענחת. ליפמן כותבת סיפור בדיוני, מעניקה לילדות משפחה, קורות חיים ומספרת לנו מה קרה שם, באותה תקופה. הסיפור כתוב היטב, מסופר דרך עיני מספר דמויות, ומנסה לחדור לנפשם של המעורבים בפרשה.

הנושא שמשך את תשומת לבי בסיפור, היה אהבת הורים. איזה אופנים שונים היא נושאת, איך היא משתנה בתקופות שונות, מה ההבדלים בין האם לאב. ליפמן עצמה אינה הורה (או לפחות העניין אינו מצויין בפרטי הביוגרפיה על הכריכה, שבדרך כלל מקפידים לציין מספר ילדים וחיות מחמד...) וחשבתי שהדרך הרומנטית בה היא רואה את מערכת היחסים המסובכת בין הורים - ביולוגיים או מאמצים - לילדים העונים על ציפיותהם וגם כאלה שלא - מושפעת, אולי מהעדר ניסיון אישי בתחום. היא בודקת האם יש "רגש אמהי" (לדעתה יש...) והאם הורים יסכימו לחפות על ילדים פושעים (לדעתה כן).

הספר מעניין וכתוב טוב. אינו מסתפק בתעלומה ומנסה להיכנס למניעים הפסיכולוגיים של הדמויות. אני לא יכולה להגיד שהבנתי את הפיתרון - המפתיע - שלה לפני שהתברר. לזה צריך, כנראה, מוח מתוחכם משלי. החולשה בספר? חלק מהתאורים ומההתנהלות הפסיכולוגית של הדמויות לא נראו לי אמינים. היא גם לא הצליחה, לדעתי, להחזיק המון כדורים באוויר, ולהסביר התנהגות של הרבה דמויות - בעבר ובהווה. אבל נהניתי לקרוא אותו, הוא מעניין ומותח במידה, ואינו סותר את דעתי על החיים באמריקה... מה עוד צריך?

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על המתים אינם יודעים