ביקורת ספרותית על המתים אינם יודעים מאת לורה ליפמן
ספר טוב

---

חברים, קשה לי. לא תמיד יש לי רעיונות מיוחדים לביקורת.
הבוקר הצצתי בכספת וראיתי שאוצר הרעיונות נגמר ונשאר שם רק נייר עטיפה קרוע.

הלכתי בשקט לסליק שלי (בשקט זה כדי שהשכנים לא יגלו: א. שזו מסימניה זו אני, ב. שאני מחביאה בסליק רעיונות מעת לעת).

ובכן, נאדה. הסליק ריק, יש בו רק שני קשה עבש של לחם, מהזמן שלעסתי שם וחיפשתי רעיונות.

האמת, יש לי מחבואים בהרבה מקומות: מאחורי הספרים בספריה, בתוך צנצנת הסוכר, במקפיא בין הארטיקים שאני נמנעת מהם בגבורה כבר 3 שבועות (כבוד, רבותי, זה מגנום. צחוק הגורל, מגנום במקפיא במקום בסליק), בתוך נעליים שאני מזמן לא נועלת כי הן לוחצות ולא אופנתיות, בקיצור, רעיונות למחבואים יש לי בשפע, לכתיבת ביקורות לא נשארו.
מה עושים?
יש שתי אפשרויות: 1. לא לכתוב ביקורת ולצרף את הספר הזה לערימה גדלה ומתגבהת של ספרים שלא ביקרתי כי אפסו לי ההברקות, 2. לכתוב ביקורת קצרה וממצה, בנוסח: קראתי, סגרתי, היה טוב.

שתי הדרכים קשות לי רגשית ונפשית. כמי שקוראת וחושבת תוך כדי קריאה איזה ציון לתת לספר, אינני יכולה להתעלם ממנו כליל. ולכתוב ביקורת כמו אלה שאין להם סליקים, גם לא מתאים לי. עד שמישהו בחיים נותן לי מחמאות מפעם לפעם (סימניה זה המקום היחיד בעולם שבו אני זוכה לקומפלימנטים, בשאר המקומות רק דורשים ממני להיות מושלמת כל הזמן), אז איך אפשר לוותר על הטיפת נחת הזאת???

בקיצור, אני בדילמה קשה.
ניסיתי לחפש סיפורים אישיים מחיי וחיי משפחתי, לשלב אותם בביקורת כמו שחלק מכם עושים כה יפה. אבל אני לא כל כך טובה בזה. אתם עושים את זה בתבונה ובלי שיגלו את התפרים. אצלי, שילוב של הפרטי והציבורי הופך למעשיות סבתא. ובוא נודה על האמת, הסיכוי שמישהו מבני משפחתי יקרא את הביקורות שלי ויגלה משהו על עצמו, שואף למינוס, אבל הסיכון גדול מדי. הם עלולים לבוא בתלונות. וכמי שכל החיים משתדל לרצות את כולם, איך אני יכולה לתת להם לחשוב עלי משהו רע? להקריב את פרטיותם על מזבח סימניה? נו וואיי.

גם בפלאגיאטים אני חלשה. לכן אין מצב (זה ה-נו וואיי מהפיסקה שלעיל), שאני אגנוב מביקורת של אחרים, ביקורת שקראתם ושכחתם אחרי דקה. טוב, בואו נודה על האמת: כמה פעמים אתם קוראים ביקורת נהדרת, רוצים לתת לה לייק ומגלים שרק שלשום נתתם לה? אה?
אז מה נשאר לי? לקנות ביקורות ברשת? מי יודע מה יעשו עם המספר כרטיס אשראי שלי. שמעתי על כאלה שקנו ביקורות ואחרי שבוע מישהו קנה דירה בכרטיס אשראי שלהם. לך תדע.

טוב, אחרי כל הבכיינות הזאת אני אכתוב כמה מילים על הספר ואלך לישון.
אז ככה.
הספר התחיל בארבעה כוכבים, המשיך בחמישה ונגמר בשלושה. הממוצע: ארבעה (נצחיה, איך אני במתמטיקה? אני יכולה להתארגן לתואר שני?)
הספר עוסק בפרשיה שארעה שלושים שנה קודם לכן, בשנת 1975. שתי אחיות, סאני והת'ר בתאני הלכו לקניון ולא שבו הביתה. שלושים שנה אחר כך, בשנת 2005, נקלעת אשה לתאונת דרכים ומצהירה כי היא הת'ר בתאני. היא שומרת על שתיקה חלקית ומסתירה מה עבר עליה במשך אותן שנים אבודות.
ליפמן מפליאה לתאר את התקופה, את הנפשות הפועלות, את האובדן האיום, את האופן שבו מתרסקת המשפחה. היא מספרת את הסיפור מנקודת מבטן של כל הדמויות, בעומק, ברגישות, בחוכמה, בעצב, בתובנות יפהפיות, בכתיבה מקסימה ומותחת.
זהו סיפור שבו הבלשים הם דמויות המשנה והקורבנות ובני משפחתן הם הגיבורים הראשיים. רק בספרה של רוזמנד לאפטון, אחות, קראתי סוג כזה של רומן מתח. הדמויות עגולות, מעוררות אמפתיה, הסיפור נפרש לאיטו וזו גם הבעיה בחלקו הראשון. יש לנו צורך עז לדחוף את הסיפור כדי לגלות קצת יותר וליפמן שומרת על עמימות מכוונת ומציבה גדרות וחומות של פרטים, כדי שנגיע לעיקר מאוחר ככל האפשר. ואז הסיפור נוסק לגבהים חדשים והוא בהחלט סיפור של חמישה כוכבים. אלא שאללי, לצערי ניחשתי את הסוד העיקרי מוקדם מדי, וזה בהחלט פגם באופן שבו נהניתי מחלקו האחרון.
הפרימה של ליפמן לא מספקת את הריגוש למי שכבר ניחש את הפתרון, זהו רק אישור למה שחשבתי.
כל מי שהילל אותה, עמד על הסוד המדהים ששולח את הקורא לקרוא את הספר מחדש. אז לא, אין צורך, הבנתי את זה מוקדם מדי ולכן לא חזרתי לאחור.
ככלל, הספר הוא רומן מתח משובח. כתוב היטב וניכר שנכתב בעומק וברגישות.
מה שלא אהבתי זה את אהבתם הגדולה של גיבוריה לקללות.
אם הייתי העורכת, הייתי משמיטה אותם כליל.

אבל אני סתם אחת מסימניה עם סליקים ריקים מרעיונות.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על המתים אינם יודעים