ההתחלה היתה קצת משעממת. אפילו התלבטתי אם להמשיך את הספר.
אבל אז... הגיע עמוד 217, באוטובוס מירושלים, ואמרתי: אין סיכוי שאני לא גומר לקרוא את זה. והיה שווה.
הסוף מרגש. ובכללי, ספר משהו משהו.

אוח אוח אוח, למה זה נגמר. אני לא רוצה להחזיר את הספר הזה לספריה.
לדויד גרוסמן יש כישרון גדול. הדמויות אמיתיות כל-כך בחוסר המושלמות שלהן, העלילה מרתקת. (רק הציור על הכריכה קצת מפחיד).

מומלץ בחום, אם כי אני לא מאמין שיש עוד מישהו שקורא את הביקורת הזו שעוד לא קרה את הספר. אבל אם כן, שירוץ מהר לספריה. (אבל לא לזו של מודיעין, כי הוא לא ימצא אותו שם. לעולם. סתם.)

20:53 "מישהו לרוץ איתו" קורא לי מהשולחן בסלון. עמ' 219. "לא" אני אומר לו. "היום תורי לשטוף כלים, ועוד לא למדתי את התנ"ך של היום. חכה למחר. או לשבת." -"רק שבע דקות. עד שתהיה שעה עגולה" הוא קורץ.
22:30 סיימתי את הספר. אופס.
מן הסתם ההרגשה מוכרת- יש ספרים שפשוט אי אפשר להניח מהיד, עד שהם נגמרים, וזה אחד מהם. אמנם הסיפור לא מציאותי לחלוטין, אבל שלל הדמויות המגוונות שבו (באמת יש המון) והמציאותיות, שממש כאילו נפגשים איתם תוך כדי קריאת הסיפור- לא, זה ספר שאי אפשר לשים בצד.

כמה דברים שמצאו חן בעיני בסיפור:

(אזהרה: ספוילרים!! קלקלנים!!)

1. העובדה שאסף ותמר נפגשים רק בסוף. זה כמובן שיא העלילה, וגם מה שהופך את הסוף לחצי חלום בהקיץ, חצי מציאות (חסרון). ככה אנחנו מכירים טוב טוב כל אחת מהדמויות המרכזיות בנפרד, ורק אז ביחד (יתרון).
2. שלי, בגלל שאי אפשר להציל את כל העולם.
3. קרנף. לא מגלים לנו מה קורה איתו בסוף, עם אסף מספר לו מה שהוא היה צריך לספר. זה נראה כאילו שקרנף מנוצל לצורך העלילה, כמו שאסף מרגיש כאילו(!) הם ניצלו אותו. הוא הגיבור שמציל את כולם בסוף הסיפור, אבל על הרגשות והבעיות שלו אנחנו בקושי יודעים.
4. נושאים שכנראה קשה לכתוב עליהם (גמילה מסמים, חיי רחוב), ומתוארים בצורה מאוד אמינה ומטלטלת.
כל זה, וגם תיאודורה ומשה הוניגמן ושי ולאה ונויקו ומצליח ודינקה ומוקי והילד ואבא שלו מזכרון יעקב והשוטר היבשושי מהסוף והילדה שמנגנת בצ'לו עם הכובע האדום. הדמויות הן המרכז של הסיפור הזה, ואני חייב לומר שהמפגש איתן היה מוצלח ביותר.
(סוף ספוילרים).

בסופו של דבר- מומלץ מאוד. אל תיבהלו מהפסקה האחרונה בתקציר. גם אני לא הבנתי מה כתוב שם. :)

נפלאגדי, במלוא מובן המילה.
פשוט מושלם

כמה דברים על ספר שהיה מדהים עד שני העמודים האחרונים:
1) הכריכה: מאלפת. תמונה שהיה קשה להפסיק להתבונן בה כדי להתחיל סוף סוף לקרוא.
2) הדמויות: הדמויות הראשיות (שרלוט, פייפר, אמיליה, מארין, ווילואו, שון) מדויקות ואמינות. הן עמוקות, מורכבות ולא שטחיות. גם הדמויות המשניות (רוב, אמה, קייטי גרוס) ממלאות את תפקידן כראוי. כל אחת מהדמויות הראשיות עומדת בפני דילמה שבדרך כלל קשורה לדילמה המרכזית.
3) הנושא המרכזי (יחסי אם ובתה) מוצג מבעד לזוויות ראיה רבות.


(מכאן ספוילר)

אבל: הסוף די דבילי. הוא לא קשור לנושא, ומובן בערך כמו דוקטורט לאנטומיה (הוא לא מובן). אז או שלא הבנתי כלום או שהסופרת ניסתה לעשות סוף מרגש וכואב, מה שלא נראה לי הצליח. הסוף חשוב: הוא מסכם בחישוב כולל את העלות- תועלת שנגרם כתוצאה מהמשפט: פייפר כבר לא חברה, יש כסף שעוזר, אבל בסופו של דבר ייתכן ולא היה בו צורך. המסר ברור: יש דברים שלא קונים בכסף. אבל שני העמודים האחרונים מיותרים בעליל.

(עד כאן ספוילר)

בסך הכול ספר טוב. נהניתי מאוד מהדמויות, מהדילמות שלהן. הכל סבב סביב אותו הנושא וניתח אותו לעומק ולרוחב- ואז הסוף הכל כך לא קשור, הכל כך מיותר- למה להרוס?

ספר נחמד.
בסך הכל הדמות שהכי אהבתי היא אבא של הייזל. חבל שהסופר לא הרחיב עליו קצת יותר, הוא ממש מצא חן בעיני.
מספק חומר למחשבה, ללא ספק.

ספר ממש ממש ממש יפה ומדהים.

זהירות! אני מדבר על העלילה עכשיו.

שמתם לב שאפשר לחלק את כל הדמויות לשלושה?

המשוגעים טובי הלב- סבא וסבתא (חמציצית), מר בייקרולי (או איך שלא קוראים לו, המורה לספרות), גברת פרטרידג', סאל בעצמה, אבא של סאל, מרי לו וכל המשפחה שלה... (ויש עוד כמה)

המסודרים יותר מדי טובי הלב- אבא של פיבי (בצורה קיצונית), פיבי, גברת קדבר (אבל היא מאוד מאוד מתונה ולסדר שלה אין הרבה חשיבות בסיפור).

ואלה שבאמצע, שלא יודעים איפה לשים את עצמם דהיינו: אמא של סאל, אמא של פיבי, ואולי אפילו סאל בעצמה (אני מאוד לא סגור על זה שהיא ברשימה של המשוגעים טובי הלב).

אלה שבאמצע בעצם יוצרים את כל הסיפור בהתלבטויות שלהם.


אני מאוד ממליץ- נורא קל להתחבר אל הדמויות ו'לפסוע במוקסינים שלהם' כמו שצריך להגיד.
ואגב, ממש אהבתי את הרעיון שהסיפור מתרחש כאילו בשני זמנים שונים, סיפור שנקטע מדי פעם בתוך סיפור אחד גדול.

אין, פשוט אין כמו קלמנטיין.
מכל הספרים בסדרה יצאתי במין מצב רוח בעננים שאני יוצא איתו רק מספרים מסוימים מאוד שהתחברתי אליהם במיוחד.
איזו גאונות של סיפור!
זה ספר שקל מאוד להתחבר אליו ולכל הדמויות שבו, אפילו ליונים.
אחד הספרים שאני נהנה לקרוא שוב ושוב, בלי הפסקה. גם אם תקראו את העמוד האחרון לפני דקה, תרגישו מן צורך להתחיל אותו מחדש באותו רגע- פשוט ספר מקסים.

אם לא הבנתם- ממליץ בחום!

הערה: הביקורת הזו מתייחסת לכל הספרים של קלמנטיין, ולא ספציפית לספר זה.

ספר טוב וטיפה מבלבל.
הסוף פשוט, אבל כל הדברים שמסביב- לאיפה הם קשורים?
אני מתכוון לקרוא את זה שוב.
בכל אופן, הרעיון עם הכבשים נהדר.