• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ימי הנטישה

ימי הנטישה

מאת אלנה פרנטה

הביקורת של סבטלנה כהן

תמונה של סבטלנה כהן
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
ימי הנטישה

ימי הנטישה

מאת אלנה פרנטה

הביקורת של סבטלנה כהן

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של סבטלנה כהן
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד
שנת הוצאה:2007
סדרה:הספריה החדשה
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
מורן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 6 שנים

“אל ימי הנטישה, הגעתי בעקבות אהבתי לסופרת אלנה פרנטה. הספר מתאר את ההתמודדות של אולגה עם עזיבת בעלה”

13/27
ביקורות על ימי הנטישה
הבאה
יהודית: 052-4230162
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•1 דקות קריאה

בסופ"ש סיימתי ספר מצויין של אלנה פרנטה/ימי הנטישה

""ימי הנטישה" (2002), הוא הרומן של פרנטה. הרומאן המטלטל, שתרגומיו

ראו אור ב- 14 ארצות, הדהים קהלי קוראים באירופה ובאמריקה (אותי ביניהם),

בתיאורים הלא- סנטימנטליים (הייתי אומרת בוטים) והלא סלחניים של הנשיות,

האימהות, הנשואים והבדידות.

היו קוראים שזועזעו, ורוב הקוראים עצרו את נשימתם (והביקורות הסכימו עימם).

מייד עם הופעתו באיטליה העפיל הספר לראש רשימות רבי המכר ושהה שם כמעט שנה.
(נמכרו כ- 200 אלף עותקים)". מהכריכה האחורית של הספר.



אוסיף כי הספר מאד קריא. כתוב בשפה פשוטה, לעתים בוטה.

מתאר ארועים יומיומיים בצורה ישירה, מבלי לייפייף דבר, מבלי לנסות למצא חן.

(מזכירה לי את כתיבתי בבלוג. ישירה, לא מתייפייפת ולעתים בוטה).

היו דברים עמם הזדהיתי בספר לגמרי. חשתי שיכולה להבין לגמרי את הסטואציות.

אחד הדברים שמצאו חן בעיני בספר זה שלמרות הדברים של היום יום בהם נוגע הספר

הוא מצליח להיות מותח. לרגעים חשתי כי קוראת ספר מתח...לייצר מתח בתאור

סיטואציות יומיומיות נראה לי גדלות לשמה.

רושמת בפני לחפש עוד כמה מספריה של הסופרת.



ספר טוב, מומלץ לקוראים מבוגרים (לא לבני נוער וצעירים).

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רץ
רץ
תמונה של dina
dina
תמונה של חמדת
חמדת
תמונה של cujo
cujo
4קוראים|גיל ממוצע65|50%נשים

על המבקרת

תמונה של סבטלנה כהן

סבטלנה כהן

ותיקה
חברה מזה 18 שנים
505 ביקורות•2 נבחרות•1,534 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של סבטלנה כהן
סבטלנה כהן
ותיקה
חברה באתר מזה 18 שנים
ביקורות505
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה1,534
דירוג ממוצע2.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת266ספרות מקורית79מתח ריגול והרפתקאות49

דיון על הביקורת

2 תגובות
dina
dina•לפני 10 שנים
ספר מצוין. בטח תשמחי לשמוע שעומד לצאת ספר שלה בקרוב. https://www.facebook.com/Newlibrary/photos/a.123231751049079.8852.114941748544746/907868325918747/?type=1&theater
מורי
מורי•לפני 10 שנים

ספר היסטרי ולגמרי דוחה.

2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של סבטלנה כהן

כל מה שתבקשי

כל מה שתבקשי

סופי קינסלה

ספר קליל, מצחיק ונוגע ללב. כמו בספרים אחרים של קינסלה, הכתיבה הומוריסטית, זורמת מלאה בסיטואציות מצחיקות ואבסורדיות.
דמויות מצחיקות, אך גם אמיתיות מאד. מאחורי השובבות והבדחנות מסתתר רגשיות אנושית. התמודדות עם משפחה, קריירה, זוגיות והשאלה עד כמה אנחנו נותנים מעצמינו
לאחרים ומתי הנתינה הופכת להקרבה.
הזדהיתי עם דמותה של פיקסי, חלקים ממנה הזכירו את עצמי של פעם. הרצון לרצות, להיות בסדר עם כולם, גם כשזה בא על חשבוני האישי.
הספר גרם לחשוב על ההבדל שבין נתינה אמיתית, שבאה מהלב ומעניקה שלווה, לבין ויתור עצמי, מתוך חובה.
ולצד כל זה צחקתי בקול רם. הקטע שפיקסי מחפשת "עציץ גברי" ולבסוף נותרת עם גבעול בודד, "הרג אותי".
נהינתי מהספר.

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•סבטלנה כהן
ג'וני שב משדה הקרב (מהדורת 2022)

ג'וני שב משדה הקרב (מהדורת 2022)

דלטון טרמבו

ספר קצר, מזעזע ועוצמתי. לא מדובר בהנאה או סיפור פשוט - זה מניפסט אנטי מלחמתי שמראה את המחיר האנושי של המלחמה.
הקריאה קשה, כואבת ומותירה תחושת מועקה.
משהו שמעבר לניקוד, פשוט חוויה מעמיקה.

לפני 7 חודשים•סבטלנה כהן
אפקט בבל

אפקט בבל

דניאל הכט

את הספר מצאתי בספריית רחוב. מהכתוב על גב הכריכה הסתקרנתי: מתח, מחקר, ניסיון להבין את תולדות הרוע, מה מביא אנשים לבצע פשע...
(נוגע בי באופן אישי ומקצועי).
קראתי מעל 100 עמודים (כרבע מהספר), לפני שזנחתיו. הספר נכתב על ידי דניאל הכט, גיטריסט די מפורסם ומצליח (לפי כריכת הספר).
הספר מנסה להיות בו-זמנית ספר מתח, מדעי ורומן, אך בפועל ערבוב הז'אנרים לא מתמזג טוב.
מתח - רמת המתח נמוכה. לא מספיק בכדי להחזיק עלילה. ההרגשה כאילו מתיימר להיות מותחן, אבל לא מספק את הסחורה.
מדע - אמור להעניק עומק ואמינות, אבל נכתב בצורה יומרנית, מתנשאת,לעיתים לא נכונה. זה הופך את החלק המדעי לפלצני, מתיש, במקום מרתק.
תחושה שהמחבר מנסה "לתפוס את כל העולם": נוירולוגיה, גנטיקה, פילוסופיה, תיאולוגיה, חברה, תרבות וקונספירציה. הכל מכל. במקום להציג מחקר, נעשה ניסיון לחקור הכל בבת אחת על פני אוכלוסיות לא ממוקדות. מניסיוני בכתיבת עבודות אקדמיות, מחקר אמיתי חייב שאלה ממוקדת ומתודולוגיה ברורה (באקדמיה, למשל, מתחילים בלימודי תואר ראשון בתחום מסויים. לומדים קורסים שונים הנוגעים לתחום הנבחר. בתואר השני אתה בוחר במה להתמקד מתוך הקורסים שלמדת בתואר הראשון. בתואר השלישי אתה מעמיק בנושא ספציפי וחוקר אותו. כך גם ברפואה: מתחילים ברופא כללי, אחר-כך מתמחים בתחום: כירורגיה, אורתופדיה וכדומה ואז ממשיכים לכירורגיית החזה, כירורגיית כף היד וכו'). אין מחקר של הכל מהכל, וזה מה שיש בספר - מין פנטזיה מדעית יותר ממדע.
רומן - בעוד קטעי המדע כתובים ביומרנות, בשפה גבוה, יחסית, קטעי הרומן כתובים בסגנון רומן רומנטי זול עם סצנות מביכות ולא אמינות.
כסכום, אף אחד מהרבדים לא מתפתח בפועל בצורה אמינה ומעניינת.
בעיני ספר לא טוב! כתיבה לא אחידה, ארוכה, מתישה ומביכה.
נראה לי כי על המחבר להתמקד במה שהוא טוב בו - נגינה בגיטרה ואת מלאכת הכתיבה להשאיר לאחרים.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•סבטלנה כהן
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

אחד הספרים הבולטים של דוד גרוסמן, זכה בפרס מאן בוקר הבינלאומי בשנת 2017.
הספר מתרחש כולו בערב סטנדאפ ומסופר מנקודת מבטו של חבר ילדות של דוב'לה הסטנדאפיסט, הנוכח במופע.
הקהל שמגיע למופע מצפה להופעת בידור ומקבל בנוסף מנה גדולה של חשבון נפש של דוב'לה.
השוני בין מה שהקהל מצפה לשמוע (צחוק) לבין מה שמקבל - יוצרת מתח בין הקומי לטרגי (כאב).
הספר דן במספר ונשאים: גבולות הצחוק - עד כמה אפשר להשתמש בהומור בהתמודדות עם כאב. מהו הגבול בין הצחוק שמקל על המאזין לבין הצחוק שמביך ומכאיב לו.
טראומה וזכרון - עד כמה לעתים זיכרון טראומטי לא מרפה וצף.
הגבול בין ציבורי לפרטי - ההופעה היא במקום ציבורי, בה משתמש דוב'לה כחדר טיפולים אישי.
מה הגבול בין וידוי לבין שימוש בצופים כ"פח" רגשי.
הספר נכתב בקצב חד, משפטים קצרים, טעונים והומור שחור. נותן תחושה שהקורא נוכח בהופעה עצמה ונע בין פרצי צחוק (הבדיחות טובות) לבין תחושות אי נוחות
וכבדות.
ספר קצר, עמוק ומיוחד. חד. לעתים מצחיק לעתים גורם לתחושות קשות, כמו בעיטה בבטן.
אהבתי מאד את הספר.

לפני 7 חודשים•סבטלנה כהן
סוד העננים

סוד העננים

אליסון ריצ'מן

הספר כתוב בשפה נעימה וזורמת, אך לא הצליח להחזיק עניין לאורך זמן. הגבורה, מורה, המנסה להידמות או לחקות הלן קלר, לא משכנעת. נאיבית וחסרת משקל אמיתי.
למרות הזרימה, התחושה היא של חזרתיות, עוד ועוד מאותו הדבר, ללא התפתחות מספקת.
אחרי כשליש מהספר (כ- 100 עמודים), מצאתי את עצמי תוהה באם בא לי להמשיך? זה מעניין? זה בדיוק הרגע בו החלטתי - שלא!!! הפסקתי את הקריאה, וחשתי שאין לי חשק לחזור אליו.
קראתי מספר ספרים של הסופרת ונהניתי מהם, לכן גם באתי לספר עם ציפיות מסויימות, שלא מומשו.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•סבטלנה כהן
חיים כפולים

חיים כפולים

ס.ג'. ווטסון

ווטסון התפרסם עם ספרו הראשון "לפני השינה" שהוסרט לסרט די מצליח. חיי כפולים הוא ספרו השני וגם בו הוא נשאר בז'אנר המותחן הפסיכולוגי.
העלילה הולכת ונעשית מותחת ככל שמתקדמים, עד סיום פתוח המעורר מחשבה. לצד המתח, הספר עוסק בנושאים אקטואליים: היכרות ברשת,הסכנות שבקשרים וירטואליים, והפער שבין פנטזיה למציאות. הוא מצליח להמחיש עד כמה התכתבות יכולה להפוך ממכרת, לעורר פנטזיות ורגשות, ועד כמה שיתוף פנטזיה עלול להתפרש אחרת על ידי הצד השני - כמחשבה או כרצון ליישום.
עם זאת יש חולשות בספר: העלילה לא תמיד משכנעת ואמינה. אחת הדמויות המרכזיות אינה בנויה היטב: מצד אחד שקרן, מניפולטיבי ואגרסיבי, אך בהמשך מוצג כחלש אופי, נגרר - חוסר עקביות שפוגע באמינות.
לסיכום: ספר רלוונטי ומעורר מחשבה על המציאות המודרנית,עם מתח שהולך וגובר. לא חף מחסרונות, אך שווה קריאה.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•סבטלנה כהן
תינוק של זפת

תינוק של זפת

טוני מוריסון

ראיתי את הספר באיזו ספרייה ניידת. לא אהבתי את הכריכה, שם הספר גרם לאי נוחות...אך שמה של המחברת היה לי מוכר.
לקחתי. חשבתי להתחיל לקראו, מקסימום? הספר בן 250 עמודים סך הכל. הספר יצא ב- 1981 ונחשב לאחד הרומנים המורכבים של מוריסון,
המעלים שאלה של זהות, גזע, מגדר, מעמד ומאבק בין מסגרות תרבויות שונות.

לפי שראיתי בסימניה לפני היו רק שני דירוגים על הספר ואף חוות דעת אחת, וחבל.
איני מרבה בכתיבת ביקורות, אך לאחר קריאתו חשבתי שהספר בהחלט ראוי להתייחסות והארה, ובעידן של אינפלציה ספרותית, בעיני זהו אחד הספרים
שכדאי לשים לב אליהם.

תחילה לגבי שם הספר: הכינוי "תינוק של זפת" נלקח מאגדה עממית אמריקאית, הוא מטפורה טעונה מאד מהפולקלור האמריקאי, כשם וגם כסמל לזהות שחורה,
למלכודת (מאגדות הדוד רמוס, שבו חפץ עשוי זפת לוכד מי שנוגע בו). בובה מזפת ששמים בדרך כלל כדי ללכוד עוברי אורח - כל מי שנוגע בה נלכד.
בהקשר לספר, מוריסון אומרת שכך גם הזהות השחורה, אי אפשר לגעת בה מבלי להילכד. מי שנוגע בזהות שלו (השחורה) - נלכד, מי שמתכחש לה - לא נלכד.
אין דרך פשוטה להשתחרר מהעבר ומהשורשים. הניסיון לברוח מההיסטוריה השחורה, כמו גם הניסיון להדביק אותה בכוח - שניהם כואבים.
אי אפשר למחוק היסטוריה או להעמיד פנים שהזהות לא קיימת, אל תחשבו שאהבה, כסף, "שחרור אישי" מוחקים את השאלות של צבע, מגדר ומעמד.
הדרך היחידה, היא להכיר במורכבות - לא לברוח ולא להילכד, אלא לנסות לשאת את הסתירה.
הספר מחולק ל- 10 פרקים די ארוכים, בהם מתחלפים נקודת המבט.
גיבורים הראשיים של הסיפור, רובם דמויות די מורכבות. מוריסון לא נותנת לנו גיבור מוסרי מול "רע" ברור, אלא מציגה את האמת היחסית, תלויה במבט, זווית ראיה אישית, של הגיבורים. אצל העישר - סדר מסוים, אצל המשרת - סדר אחר. זה מאלץ אותנו כקוראים לשים לב כמה המציאות היא תמיד רבת פנים.
מוריסון מייצרת קריאה שמרגישה כמו רק כמו סיפור, אלא כמו אגרוף הגורם לזעזוע פנימי. מעורר מחשבות רבות על חברה, מעמדות, כוח, ועל נקודת המבט ממנה אנו בוחנים את הדברים. אין צד אחד שצודק - כל דמות בספר חיה אמת אחרת, וגם בה יש צודק ולא צודק בו זמנית.
שני דברים אליהם לא התחברתי בספר: ביקורת החברתית הנוקבת, גרמה לאי נוחות והסכמה.
סוף הסיפור פתוח (פחות אוהבת, כי אין פתרון ואין סוף), אך זה הפריע פחות מהעובדה שהיה פשוט מאכזב וסתמי.
למרות האכזבה מהסוף, אסכם כי מדובר, בעיני, לפנינה ספרותית כואבת.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•סבטלנה כהן
סולם גנבים

סולם גנבים

ליאור אנגלמן

אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה. כתיבה טובה, מלאת הומור.
לגבי הסטראוטיפים שהוזכרו בחוות דעת קודמות, בעיני הדמויות בספר מורכבות עם רגשות ודילמות. יש התפתחות בדמויות לאורך העלילה ויכולת לעורר הזדהות.
(דמות סטראוטיפית - היא דמות שטחית שמייצגת דימוי מוכן מראש, בלי עומק או סתירות פנימיות).
הספר מעורר מחשבה בסיטואציות שונות. גם העובדה שהספר נכתב לאחר מחקר, במהלך 4 שנים, תורמת לאמינות.
התיאור של כפר לנוער בסיכון, עם אלמנטים אמיתיים.
אז, בגלל הכתיבה, ההומור, הדמויות והיכולת להזדהות עימן. בגלל הסיטואציות והדילמות שגם עימן אפשר להזדהות ומעלות מחשבה, ובגלל המחקר שנעשה לכתיבת הספר,
אהבתי את הספר מאד.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•סבטלנה כהן
דילמה

דילמה

ליאורה ורדי

ספר שנקרא מהר. מתחיל מצויין, בדילמה, המאפשרת הזדהות והתלבטות עם הגיבורה.
ולאט לאט הופך לרדוד יותר וקטשי. בסך הכלל נחמד וקריא.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•סבטלנה כהן

ביקורות נוספות על "ימי הנטישה"

ימי הנטישה

ימי הנטישה

אלנה פרנטה

את הספר של פרנטה התחלתי לקרוא ביום חמישי, מיד לאחר התוכנית המצמררת על שירה איסקוב ניצולת נסיון הרצח בידי בעלה.
התחלתי לקרוא ונמלאתי כעס גדול.
כעס דוקא על אולגה, אשת בית מסורה, 2 ילדים, כלב ובעל שהודיע פתאום משום מקום שהוא עוזב את הבית.
נכון, הידיעה נפלה כרעם ביום בהיר.
‌אבל אולגה בוחרת לא לשחרר, היא נמלאת קשת רגשות, זעם, קנאה, נקמה, התקרבנות ומה לא.....היא מקללת, מנבלת את הפה, משתמשת בשפה בוטה וגרפית כיאה לדם הנפוליטני שזורם בעורקיה.
‌
רציתי לצעוק מבין השורות, יאללה, אולגה שחררי, תרימי ראש, לא מתאים לך ככה להוריד את עצמך.

אולגה הפגועה עד עמקי נשמתה מתחילה לחפור, לחקור, לברר, להבין למה.
היא שואלת, מתחקרת, עוקבת ולא מרפה.
מבררת פרטים על בעלה מריו עם מי מסתובב? עם מי הוא בוגד בה?

אולגה מתחילה להזניח את עצמה, את הילדים ואת הכלב.
זכרונות ישנים על אישה נטושה מעברה ודרך התמודדותה האומללה שהפכה לרכילות השכנים צפים ועולים בזיכרונה, גורמים לה לבכות על מר גורלה.

אילו ימי הנטישה אשר על אולגה להתמודד לבד מול כל המתלות, המחשבות על למה? מה לא עשיתי בסדר? הרי את כל חיי הקרבתי למענו... נשארתי בבית, עברתי עיר, הקדשתי את כל כולי והנה... עזב אותי, בגד בי.
ואני ממשיכה לזעוק ביני לבין עצמי, אולגה קדימה, נערי כתפיים, הרימי ראש וקחי את החיים שלך קדימה את יכולה.
די להתקרבנות!!!
האם אולגה הקשיבה לזעקתי?

בכתיבתה המופלאה של פרנטה הקולחת הנוקבת החודרת, אנחנו עולים ויורדים כגלים אל מול כל קשת הרגשות.
ספר שקשה מאד להניח מהיד ונקרא ממש בנשימה עצורה.
מומלץ!!

לפני 5 שנים•
★★★★★
•רונדנית
ימי הנטישה

ימי הנטישה

אלנה פרנטה

ללא רחמים וללא שום צורך באהבה או הזדהות מצד הקוראת או הקורא, במילים מדויקות להפליא כתבה פרנטה את אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בשנים האחרונות:

"הכל היה כל כך מקרי. התאהבתי במריו כבחורה, אבל יכולתי להתאהב בכל אחד אחר, בכל גוף שאנו מייחסים לו לבסוף מי יודע אילו משמעויות. פרק ארוך של חיים יחד, את חושבת שזה הגבר היחיד שאתו יכול להיות לך טוב, מייחסת לו מי יודע אילו סגולות החלטיות, ובעצם הוא רק קנה שמפיק צלילים של זיוף, את אינך יודעת מיהו באמת, ואפילו הוא אינו יודע. אנחנו הזדמנויות מקריות. אנחנו מכלות ומאבדות את חיינו משום שמישהו, בימים רחוקים, היה אדיב, בחר בנו מכל הנשים, מתוך רצון לפרוק בתוכנו את הזין שלו. אנחנו טועות לראות כמחווה של אדיבות מיוחדת במינה, המופנית אך ורק כלפינו, את התשוקה הבנלית לזיין. אנחנו אוהבות את רצונו לדפוק, ואנחנו כה מסונוורות, שאנחנו חושבות כי זה הרצון להזדיין ממש איתנו, אך ורק איתנו. הו, כן, הוא, שהוא כל כך מיוחד והכיר בנו כמיוחדות. אנחנו נותנות לו שם, לרצון הזה של הזין, אנחנו הופכות אותו לאישי, קוראות לו אהובי.."

ממליצה לכל אישה לקרוא את "ימי הנטישה" וגם לכל גבר שני. זו כתיבה במיטבה.
פרנטה בעצם אומרת לנו, לא איכפת לי אם תשנאו אותו, אם תחשבו שאני משוגעת, אם תלעגו לי. זה מה שעברתי. ככה זה קרה. וככה הרגשתי. וכל השאר, למי איכפת, אני כבר לא שם.

לא איכפת לי מי את אלנה פרנטה.
רק עשי לי טובה. תכתבי עוד ועוד.
בבקשה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אירמה
ימי הנטישה

ימי הנטישה

אלנה פרנטה

טוב, לפעמים גם כלום לא פוליטי והכל אישי ואני יחסית נורמלית. ואפילו יש לי מזל.

המזל הוא כי לא ננטשתי בשלב בחיים בו היא ננטשה, האישה בת הארבעים עם הכלב ושני הילדים שהבעל שלה קם יום אחד ועזב את הכל בלי להסביר למה הוא עושה את זה. בפעם הראשונה זה קרה לי בגיל שש עשרה וחצי. הוא, למרות שהיה צעיר ממני, כבר היה למוד נסיון עם בנות. בשבילי הוא היה הראשון. באחד החופשים נסעתי לרמת הגולן עם כמה חברים והוא נסע לאיזה מחנה בכפר החורש. מאוחר בערב, כחלק משלל מעשים טיפשיים ולא רציונליים של גיל ההתבגרות, החלטתי לנסוע לבקר אותו. אחרי מסע של כמה שעות בטרמפים לא מאד בטוחים, יחד עם עוד מישהו שהסכים להתלוות אלי, הצלחנו להגיע לכפר החורש. חיפשתי אותו בין מקבצים רבים של שקי שינה רק כדי למצוא שהוא לגמרי עם עוד בחורה. חזרתי משם באותה הדרך כדי לא להחמיץ את הטיול ליהודיה ורק אחרי כמה ימים, כשחזרנו שנינו הביתה, התחלתי להתרסק בפרהסיה תוך שאני מגלה את ההערכה העצמית שלי מתמוססת יחד עם הסיכוי לאיזשהו קשר איתו, בלי לשעות לשלל העצות שבטח הייתי מקבלת אם רק היה לי הכח או הרצון לשאול או להקשיב.

לומדים מזה, אתם יודעים. בטח כשזה קורה בגיל שש עשרה וחצי. אגב, לא בהכרח את הדברים הנכונים.

בספר הזה שמתאר את התהליך שעוברת אותה האישה, ספר מאד אינטימי וחושפני, יש עיסוק משמעותי בשאלת הזהות ובשאלת התלות בין גבר ואישה שחולקים חיים משותפים. הוא לא נכתב מעמדה מעוררת רחמים ואפילו לא מכזו שבהכרח מעוררת הזדהות (אם כי ודאי מעוררת רגשות), רק שיש בו מודעות עצמית מעוררת הערכה, מודעות שבדיעבד, וגם נכונות לפתוח הכל ולהתעמת עם מה שזה אומר. מעין תאור התהליך שאותה האישה היתה עוברת מול הפסיכולוג שיכול היה להיות לה.

אני חושבת שהאתגר בספר כזה הוא לא לחצות את הגבול שבין עיסוק אינטיליגנטי בעניינים אישיים בעלי משמעות לבין סתם מציצנות וכאן זה נעשה בהצלחה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•סוריקטה
ימי הנטישה

ימי הנטישה

אלנה פרנטה

קראתי את הספר אחרי קריאת "הרומאנים הנפוליטניים" של אותה סופרת. הספר הזה פורסם ב -2002, וה-"הרומאנים הנפוליטניים" פורסמו בין השנים 2011 עד 2014.
עשור שלם של פער בין כתיבת הספר הזה ל"הרומאנים הנפוליטניים",ואין ספק שהכתיבה ההשוואתית מורגשת בהחלט. לא נכנסת כרגע לביקורת אודות "הרומאנים הנפוליטניים",זאת תהא ביקורת נפרדת.

אבל לגבי הספר הזה "ימי הנטישה",הכתיבה היא בוסרית,ללא עומק של הדמויות בעלילה,ללא עומק בלתאר את ההרגשה של האישה הנבגדת והננטשת,וכיצד חייה מתנהלים בעל כורחה או ללא שליטה מצידה,שזהו צד מאפיין מאוד לתאר תקופת נטישה ובגידה. והצד הזה אינו מתקרב בתיאוריו לאפלה,ליאוש,לבור שאין לו תחתית שבו מתנהלים חייה של כל אישה בסיטואציה שכזאת,וכמובן לגבי גיבורת הספר.

זאת כתיבה מרפרפת מעל שאינה נכנסת לקרביים על רקע הנבגדות והנטישה-בתחושות,באיבוד החושים,הזמן,ובמעשים. זה כמו לתאר או לצייר התפרצות הר געש שמעליו הלבה הרותחת בתיאורי עננים סגריריים.

ואם אני מוציאה מהמשוואה את כל תיאורי אברי המין ובאופן שימושם בספר,הרי שבטח ובטח הם לא הוסיפו לעלילה ולהרגשת ההזדהות שלי כקוראת,הפוך לגמרי!,
מבחינת הערכתי לספר ולסופרת,הם היו יכולים להיות בחוץ בשעת עריכת הספר,ולא בגלל שאני אנינת טעם בדיבורים,{למרות שאיני מקללת בחיי ובטח בהתנהלות היומיומית שלי},כלומר אם השפה הגסה הייתה נחוצה לבניית הלך רוח כקריאה והזדהות עם הגיבורה כאשה נבגדת וננטשת -ניחא,אבל הסופרת יצאה בשן ועין בעזרת "תעלולי" כתיבה שכאלו,או רק עם שן אחת הקדמית.

ספר בוסרי שאינו מתקרב במאומה לבניית הדמות הנשית,בתיאור ההרגשה של בגידה,נטישה ואיבוד עשתונות,כאשר "תיק" נופל על ראשה של אישה ביום אחד ללא התרעה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•חמדת
ימי הנטישה

ימי הנטישה

אלנה פרנטה

גם אני נטשתי. נטשתי את האישה שננטשה על-ידי בעלה. נטישתו הייתה מעשה נבלה, נטישתי שלי מוצדקת. הננטשת דוברת בגוף ראשון, אך שפתה כשפת אחרון ייצורי הביבים. כמו המים הזורמים באותם ביבים כך הספר קולח וצובר יותר ויותר זוהמה, עד ששעתיים מתחילתו וקרוב למחציתו צבר הלכלוך הפך לסתימה וסתם עליו את הגולל.
אילו אלנה פרטנה הייתה קנגרו - אפשרות שעדיין לא נפסלה כל עוד היא שומרת על אנונימיות - הייתי אומרת שהיא נתנה חתיכת קפיצה מימי הנטישה לימי "החברה הגאונה", אפילו ביחס לקנגרו. אומנם ניתן להבחין באיזשהו דמיון קלוש בין גיבורת ימי הנטישה למספרת של החברה הגאונה, ואומנם גם הפה של האחרונה מלא בגסויות (שלא לדבר על מעשים של גיבורה מרומן משרתות), אך כאן נגמרת ההשוואה. ימי הנטישה הוא רק עוד אימון לקראת הסדרה המופלאה של הרומנים הנפוליטניים. עזבו אתכם, קפצו ישר לשם. למה להקהות את השיניים ביצירות בוסר, כשאפשר לנעוץ אותן היישר בעסיס המתוק?

לפני 7 שנים•
★★★★★
•נעמי
ימי הנטישה

ימי הנטישה

אלנה פרנטה

לפעמים לקרוא ספר יכול להיות עניין מאד מורכב. כמו בספר הזה שבו עצרתי את הקריאה מפעם לפעם. לא יודע כמה ענייניים לא פתורים יש לסופרת הזאת( סופר). אבל בהחלט אין בה הרבה רגעי חמלה על הקורא. היא מטילה את כל הסבכים והתוצאות במילים ברורות, עריכה מדויקת, תער שלוף. הסופרת אינה משחקת בוירטואוזיות אלה כותבת בדיוק מפעים. הספר מדובר אולי על אישה נעזבת ועולם מתפרק אבל אני לא חושב שספר כזה יכול לטלטל פחות גבר נעזב או ננטש.
בספר קצב מדויק, קצוב ולא מרחם, לא משאיר אבן על אבן פשוט מפרק, וכך שהספר דורש כמו כל ספר משובח אחר לעצור להפנים לעכל ואז להמשיך. כקורא הרגשתי במשך הקריאה לרוב רגעים של חמלה עד טשטוש גבולות ולא מעט רגעי ייאוש, אפילו רחמים. ככותב קינאתי ביכולת לפרוש מול הקורא עולם סגור ואלים במילים מצומצמות. ספרות היא עניין מורכב היא יכולה להיות תמנון רב זרועות או איזמל מנתחים שאינו חומל. ובמקרה לפנינו האיזמל עובד היטב, כך שבתוך סגנון הכתיבה המהפנט מתקיימת היכולת לחיות בתוך הרעלים ולהטיח בקורא, ככה אתה רוצה, הנה תקרא.
ספר מעולה בהחלט.

לפני 9 שנים•דרור
ימי הנטישה

ימי הנטישה

אלנה פרנטה

לא לבעלי לב חלש.
היו קטעים בספר שחשתי את המבוכה והכאב עבור הדמות וההתנהגות שלה, לפעמים כעסתי עליה ולפעמים רחמתי ולפעמים נחרדתי מהמחשבה על הקלות בה ניתן להישבר לרסיסים. בעיני זוהי נקודת החוזק של הספר הזה - מנעד הרגשות בו מעביר גם אותך רכבת הרים רגשית (אם התחברת לסיפור) וכשאתה מסיים אותו יש צורך בהסדרת הנשימה ופעימות הלב מהחודשים המוטרפים המתוארים בו. לב שבור זה באסה, אהבה הרבה פעמים יכולה להיות באסה - שניהם עניין סופר כואב כשהם קורים, הדמות לא מסתירה את הטירוף שמשתלט עליה וזה גרם לי לחשוב על איך אפשר לייצר את הבאלאנס הזה באהבה- כזה שגם אם היא נגמרת, לא נשארת מרירות הרסנית. אחד הדברים שהיא מזכירה בכל מיני הזדמנויות בסיפור זה את הקריירה האבודה שלה שנתנה לה לחמוק מידיה בכל מיני הזדמנויות בחייה הצעירים יותר. אני חושבת שזה לא רק הקריירה, אבל היא בהחלט מרכיב חשוב בהרכבת זהות עצמית ומימוש בחיים הבוגרים. כאמור, זה לא הכל - והטירוף שאוכל אותה אחר הפרידה נדמה כמעין wakeup call כללית עבורה, ועבור חייה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•עינתי
ימי הנטישה

ימי הנטישה

אלנה פרנטה

עוד בקריאת העמוד הראשון אמרתי לעצמי שהסיפור הזה ייגמר בדם, ורק עם תום הקריאה התברר לי כמה טעיתי למרות שצדקתי. "באחר-צהריים של אפריל, מיד לאחר הארוחה, הודיע לי בעלי שהוא רוצה לעזוב אותי": כך פותחת אולגה, האישה הנטושה, את הסיפור שלה. היא ובעלה הנוטש, מריו, חיו ביחד חמש-עשרה שנה, יש להם שני ילדים (בן ובת) וכלב, דירה בטורינו, הוא עובד והיא, אחרי שעודד אותה לעזוב את עבודתה כדי לפנות זמן לכתיבה, מעבירה את ימיה בבית.

מבחינת העלילה (כל מה שקורה לאולגה מרגע הנטישה והלאה) אין פה חדשות גדולות וקל מאוד לנחש היטב וכמעט מבלי לטעות את מהלכה, את נקודת השיא, את הסיום. גם אני ניחשתי היטב: אולגה תתמוטט עד שתגיע לשפל, וכאמור, שיערתי שזה ייגמר בדם. ולא טעיתי, ובכל זאת הופתעתי, כי אלנה פרנטה. כלומר, כי הכותבת הממה אותי. הכנות המרושעת, הנונשלנטית, של המספרת, הפנטה אותי והכאיבה לי באותו הזמן. כשהיא מספרת על הטירוף שאליה הביאה אותה נטישתו של הבעל ברור מהטון שלה (הנשמע היטב מתוך המילה הכתובה) שהיא מדברת בדיעבד, לאחר שנגמרו הדברים והסיפור כבר הגיע אל איזה סוף מבטחים. בכנות נדירה, שאין בה את ההתחסדות של מתוודים שמחפשים מחילה (לאולגה לא דרןש דבר מהמקום בו היא מדברת), היא מספרת על המחשבות האפלות ביותר שעברו בה, על החרפות שביצעה, על ההזנחה ועל הקרב להישאר בחיים, לתפקד, להמשיך בתפקיד האם כשחקן חולה בהצגה שחייבת להימשך.

ויש עוד נדבך: מבין הדברים שלה נשמעת – אבל הפעם לא נאמרת, או כמעט לא נאמרת – מעין בושה שלה, כלומר של אולגה, על שנטישת הגבר גרמה לה סבל רב כל-כך וארוך כל-כך. היא לא קוראת לבושה בשם אבל היא כן מנתחת אותה, מנסה למצוא את הסיבות ואת המסובבים, לשרטט את הקשר בין אשה לבעלה, להבין אותו טוב יותר – ונדמה שרק כנטושה יש בידיה הכלים לנתח את עולם הנישואין ואת עולם המשפחה היטב, בחדות ובתמציתיות, כמנתחת בעלת ניסיון שרק בזכות ריחוקה הרגשי מתאפשרת לה המקצוענות, וכמנתחת מקצעונית היא חותכת גם במיניותה, בגופה של אישה כמעט בת ארבעים שהרתה שני ילדים, וחותכת גם בסקס עצמו, בוולגריות שלו ובאינטימיות שלו. [וחותכת בגוף, ומגירה דם, ומעלה קורבן בשם חטאי הבעל.]

דבר נוסף שהפליא אותי היה המקצב הלא קבוע אך האפקטיבי של הסיפור: הרומן מגולל את קורות הנפילה של אולגה, וחציו הראשון של הספר מרגיש כך בהחלט: צניחה חופשית מטה, מהירה, הדפים עפים יחד עם החודשים החולפים בחייה. אלא שכשמגיע רגע ההתרסקות – ובתיאום מושלם למצבה הנפשי המנותק והקהה של אולגה באותם עמודים – הוא נמסר לאט-לאט, כמו בהילוך אטי, רב עמודים. רק כשתתחיל ההחלמה – תפירת החתכים שאזמלה של פרנטה חתך בבשר הדברים – יחזור הזמן הסיפורי לכפי שהיה ואולי יהיה מואץ יותר, בקרשנדו אדיש שאין בו הרבה חן אבל יש בו השלמה ואולי גם איזו עוצמה חדשה, מבורכת.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•zooey glass
ימי הנטישה

ימי הנטישה

אלנה פרנטה

ביום הראשון שהתחלתי לקרוא את 'ימי הנטישה' הצהרתי מיד ש"לא נפלתי". אבל איך שנפלתי. השפה הפשוטה והסיפור שמתחיל כבנאלי (בעל עוזב אישה) הטעו אותי. לקחו כמה ימים עד שהבנתי שהספר הזה עושה לי משהו, ובגדול. לכל אורך הקריאה (שבועיים מסויטים) הסתובבתי בעולם בתור כדור מאוגרף של חרדת נטישה. נדירים הספרים שנגעו בי בצורה עד כדי כך עמוקה. מה שאני אוהבת באמת, מה שהכי עושה לי את זה, בספרות וגם בחיים, זו היחשפות. היחשפות אמיתית, מגעילה, נוטפת רפש פנימי. וזה מה שיש בספר הזה. חשיפה מוחלטת, אכזרית, של הנפש האנושית. מבחינתי הספר הזה היה סוג של תיקון. ארבעה עשר הימים שקראתי בו היו ימי הנטישה שלי, סופסוף השתחרר איזשהו פקק בפנים, אימצתי את חרדת הנטישה שבין כה טבועה בכולנו (החרדה הכי גדולה היא שיום אחד ננטוש את עצמנו), נתתי לעצמי להרגיש אותה. זה היה חתיכת מסע.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•תמר
דירוג
5.0
לפני 16 שנים

“סיפור "בנאלי": ביום בהיר אחד, ללא כל הודעה מראש, הבעל קם ועוזב ! זו המסגרת הכי כללית של הספר "ימי ה”