ביקורת ספרותית על ואדם אין מאת שירה סטופל
ספר טוב

---

ותשעה באב - חמישה דברים אירעו בו: נגזר על ישראל במדבר שלא ייכנסו לארץ; וחרב הבית בראשונה, ובשנייה; ונלכדה עיר גדולה ובית תור היה שמה, והיו בה אלפים ורבבות מישראל, והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גויים ונהרגו כולם, והייתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש; ובו ביום המוכן לפורענות, חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו, לקיים "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ"‏,
כתב הרמב"ם במשנה תורה.

בתשעה באב תשס"ה, 14 באוגוסט 2005, יום המוכן לפורענות, נגזרה גזרה. חרבו בתים. נלכדו ערים. דחפורים שיטחו את הקרקע ואת תלי ההריסות, לקיים את מה שנאמר.

לא הייתי שם. הייתי ילד בן תשע.
לקחו אותי לכמה הפגנות. נסענו לבקר חברים בעצמונה ובשירת הים.
את מראות הפינוי חסכו לי.
בבית שלי, גם הוא מעבר לקו הירוק, מחוץ לגושי ההתיישבות, תחת שלטון צבאי, שם ישבנו גם בכינו.
זו היתה בגידה. אריק שלנו? המדינה שלנו? הכנסת שלנו? ממשלת ימין? הצבא שלנו, החיילים שהייתי נושא אליהם עיניים!
המדים של אבא הסתתרו נבוכים בארון.

עברו שנים. אנחנו לא מדברים על זה הרבה. אם מקלפים גלדים, מוגלה מתפרצת.
המדינה עדיין שלנו. אנחנו מתגייסים בגאווה.
כשאריק הלך היו כאן תחושות מעורבות. לא ידענו מה לזכור לו: את כל השנים היפות או את הסיוט ההוא.

הרבה שמות יש לה לטרגדיה: התנתקות (כמו שני מגנטים: פשוט להרחיק. לא כואב, לא מדמם), פינוי (כמו לפנות מהשולחן. כמו לפנות זבל. זה מה שאנחנו?), עקירה (עם השורשים? אפשר לצמוח מחדש?), גירוש (כמו גירוש ספרד? לא הגזמנו?).
לא. גירוש, כמו גירושים.
אהבה גדולה היתה כאן פעם. בין הארץ למדינה.
אבל המדינה בגדה, והתיק מגיע לרבנות (הרב הראשי מצליח לדחות ביום את התאריך, 15 באוגוסט, י' באב).
הילדים נקרעים בין ההורים.

אנחנו עדיין חולמים שאבא ואמא יחזרו אי פעם.


בכל אופן.
הנה משפחה:
בית. חברים. קהילה.
אבא, רב ובעל יקב ורכז נוער.
אמא, מזכירת היישוב.
ינון, עובד אדמה.
מבשר, תלמיד ישיבה.
רוני, עובדת בחממות היישוב.
איילת, תיכוניסטית, ילדת טבע.

גירוש.
הנה משפחה:
דירה שכורה. אין בית.
הקהילה התפרקה.
החברים רחוקים.
אבא, מובטל.
אמא, לא יוצאת מהמיטה כבר חודשים.
ינון, מסתובב בין חוות חקלאיות, האצבעות מחפשות את האדמה שלו.
מבשר, בישיבה כל הזמן, לא חוזר לשבתות. מפחד לראות את אמא.
רוני, נשואה + 1, בביתה שלה. לא מבקרת.
איילת, מטפלת במה שנשאר מאמא שלה.
איפה משפחה?

משפחת גאולי בדויה, וקדם הוא שם קוד לא קשה לפענוח.
רבים מתושבי גוש קטיף לשעבר נמצאים במצב הזה.
המשפחה הזאת מצאה לה בית.
לא כולם זכו לזה.

"תסתכלי", דוחק מבשר באיילת, "את רואה את הגבעות שם? בואי נדמיין שמעבר להם נמצא הבית שלנו."
עיניו נעוצות באופק הכהה, וזה מכאיב לה.
"מבשר," היא לוחשת לו, "בוא נדמיין משהו אחר."
"מה?" עיניו עדיין נשואות הרחק.
"בוא נדמיין שהבית שלנו כאן."
"בואו נדמיין דשא משמאל," אומר ינון בקול, והיא יודעת ששמע והבין. "בואו נדמיין נדנדה וערוגות מימין. בואו כולנו נעצום עיניים וננסה להיזכר. בואו ניזכר בשער עגול ובגדר אבנים. בואו נדמיין את המדרגות בכניסה, ואת השביל המרוצף. בואו נדמיין המון חול, ואותנו, בונים את כל הדברים האלה לאט לאט..."
הרוח הקלה מביאה לאפה של איילת את הריח המדמיע, והיא מרגישה כל כך אהובה, כל כך מוגנת.
"ועכשיו, בואו נפקח עיניים," ממשיך קולו הנעים, והיא מצייתת.

ועכשיו, בואו נפקח עיניים.

דו"ח מבקר המדינה שפורסם ב-8 במרץ 2006 קבע שהטיפול במפונים היה "מחדל גדול" והצביע על מספר רב של ליקויים ומחדלים בטיפול בהם.‏
ביוני 2010 פרסמה הוועדה הממלכתית לבדיקת הטיפול במפוני ההתנתקות דו"ח חריף כנגד ממשלות ישראל וקבעה כי "הממשלה כשלה כישלון שקשה להפריז בחומרתו בטיפולם במפונים". את המפונים הגדירה כ"אזרחים אשר המדינה עצמה הפכה אותם לפליטים במולדתם". בסיכום קראה הוועדה לממשלה להשלים את שיקום המפונים עד 2011.
ביולי 2012, 7 שנים לאחר הפינוי, רק 35% מעקורי גוש קטיף הגיעו לבתי הקבע, אחוזי האבטלה בקרב העקורים עומדים על 14%, ו50 חקלאים (מתוך 400) עדיין מחכים לפתרון לקרקע חקלאית.

הספר הזה הוא קשה, אבל אופטימי.
הוא לא מספר לכם על נוער אידאליסטי שאיבד את עצמו, שהתמכר לסמים, לאלכוהול, לשכחה.
הוא לא מספר לכם על נערי הגבעות והתג מחיר, שהעריצו פעם את צה"ל, אבל הגירוש הוכיח להם שאין על מי לסמוך.
הוא לא מספר לכם על ילדים שחזרו להרטיב במיטה.
על אנשים עובדים ומצליחים שאיבדו באחת את העבודה ואת ההערכה העצמית.
על קברים שהועתקו ממקומם. על חלקה בהר הזיתים, ובה מצבות ממקום אחר.
על בתי כנסת שמולאו בטון לבל יחוללו ביד תושבי עזה.
על אנשים שעד היום לא השתקמו.
על חפצים שהלכו לאיבוד.
על בית שבונה אדם במו ידיו - והיו שם כאלה - ואז נאלץ לראות בהריסתו.
על שעות של בכי ודמעות והתפרקות.
על ערכים שהתרסקו, וכבר עשור אנחנו בונים אותם לאט לאט מחדש.
על אמון שאבד.
על ילדים שיגדלו על זכרונות מבית שלא יראו לעולם.
על שמות שבעוד חמישים שנה אף אחד לא יזכור: תל קטיפא, דוגית, פאת שדה, מורג, ניסנית, בדולח.
על כל מה שנשבר ואי אפשר לתקן.

הוא לא מספר לכם שאין סוף טוב.
הוא לא מספר לכם שעדיין אין סוף.


ביום ההוא קרע אבא שלי קריעה בבגדו לאות אבלות.
הוא בכה בכי נורא, שלא שמעתי כמוהו עד אז. ואני מקווה שלא אשמע.
ואמא לקחה לוח קלקר גדול.
היא ציירה עליו את תוואי החוף של גוש קטיף.
צבענו את הים בכחול.
פיזרנו חול על החוף.
הדבקנו בתי פוליגל - בתים לבנים, גגות אדומים.
הוספנו עצים.
ואמא כתבה בטוליפ כתום, באותיות המורה היפות שלה, את מילות הנצח של ירמיהו הנביא:

מֵרָחוֹק
ה' נִרְאָה לִי
וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ
עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד.
עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל
עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ
וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים.

בסלון שלנו, מול נרות השבת, מתוך לוח קלקר גדול, מסתכלת בנו הבטחה.
אנחנו מחכים.



נ.ב. אני לא יודע איפה הייתם אז. אני לא יודע איפה אתם היום.
המידע על מצב המתיישבים כיום לקוח מויקיפדיה.
אני חושב שכולנו, ובייחוד אלה מאיתנו שתמכו, צריכים לקרוא את זה:
שיקום מפוני גוש קטיף

ואני גם ממליץ בחום על הספר הזה:
http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=690908
שמצליח להעביר מעט שבמעט מהכאב, מנסיונות השיקום ומהתקווה.

מי שמכיר יודע שאני מעדיף טוקבקים על פני לייקים.
הרקע לביקורת הזאת עדיין קשה לי, ותמונות מהתקופה ההיא עדיין מעלות דמעות.
אני רוצה לדעת מה אתם חושבים.
אני צריך תגובות.
בבקשה תכתבו.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על ואדם אין