את ואדם אין קניתי כבר לפני 10 שנים כמעט אני חושבת, חיפשתי ספרים שידברו על גירוש גוש קטיף. בהיותי בגירוש הייתי בת 12 וחצי, זה מאוד השפיע עליי, הייתי לאחר גיל המצוות עולה לחטיבה, זה מאוד השפיע על עולם הערכים שלי. אני זוכרת ש3 שנים לאחר הגירוש, תכננתי לכתוב ספר המדבר על המפונים בגוש קטיף, למרות שלא ממש הכרתי, הכרתי מישהי שהייתה בהפגנות(אם אני לא טועה) כתבתי מגיל 15 עד גיל 18.בגיל 20 שלחתי לידיעות ספרים, קיבלתי תשובה שלילית, מאז לא נגעתי בכתב היד.לאחרונה אני לומדת סמסטר אחרון ללימודי תעודה והמרצה שלנו ביקש שנבחר ספר ונכתוב את ההקשר למצב בארץ, לבין הספר שנכתב, איך המצב בארץ השפיע על הספר. חשבתי שהינה ספר שהוא ממש דוגמא של סופרת שאומנם לא הייתה מגורשת, הכירה משפחות והחליטה לכתוב לאחר הגירוש, ואיך הוא השפיע על המשפחה. ואני אגיש את העבודה בעוד שבועיים. את הספר קראתי שוב לפני עשור החלטתי לקרוא בו שוב. הסיפור מגולל את סיפורה של משפחה עם 3-4 ילדים, אחת מהילדים נרצח בפיגוע טרור ביישוב קדם( במקום גוש קטיף היא קראה לו קדם משום מה) אילת היא אחות הצעירה, והיא הדמות המרכזית ברומן, אחיה ינון גדול יותר, ואחותה רוני בהריון. הם מתפנים מהיישוב ועוברים לכפר סבא ב3 שנים האלה, לעומת הסיפור השני של ענבל ואדם שהם מסתבר נקשרים באותה הטלטלה, שניהם מפנים את המשפחה הזאת מביתם, הם מרגישים כאילו קללה רובצת עליהם לאחר הגירוש, אדם עוזב ללמוד חקלאות, לעומת ענבל שמחכה לו חושבת שהוא עוזב אותה.
הכתיבה של שירה נהדרת ומיוחדת, היו כמה דברים שהבחנתי בספר מעבר לזה שלא היה לספר פרקים, או מספר פרקים, הסקתי שזאת הייתה המטרה של הספר, לדמות את מצבם הנפשי שהם נמצאים בתוך טלטלה רגשית, אין הווה ואין עתיד, זה קצת בילבל אותי שאין מספר פרקים לספר, אבל המשכתי לקרוא. היו דיאלוגים מרשימים מאוד בין הדמויות, התאכזבתי קצת מהצגת הדמויות והיקשרות, בין שני הסיפורים, לא נראתה אמינה, או לא מספיק ברורה, איך המחברת של אילת מגיעה פתאום לידיים של אדם ואיך פתאום המחברת חוזרת? ואיך פתאום מתבררים הדברים, איך אין תהליך? פתאום כשהגעתי לסוף של הספר, לא הבנתי איך פתאום הם הגיעו לסוף, חסר משהו בסוף הזה איזה תהליך שאני אגיד, יש היגיון, הוא היה מהיר מדי וחסר בשלות, ניכר לומר שהספר הוא נכתב כשהייתה צעירה מאוד. אין ספק ששירה היא מוכשרת, אני לא מבקרת מקצועית, אבל זוהי דעתי, הרעיון יפה, אך משהו בעלילה עצמה לוקה בחסר, סיום הספר נראה לי חסר בסיס, וזה כנראה מה שהיה לי חסר. אבל הספר של סטופל יכול לגעת בהרבה אנשים, במיוחד להציג מצב ותקופה במציאות הישראלית, ואיך זה נשקף בספרות הישראלית. האמונה מתערערת, ואיך זה משפיע על משפחה בכלל, ואיך זה השפיע עליה מבחינה הספרותית, יכול להיות שהסיבה לבלבול הזה נבעה גם מהבלבול ששהה באותה התקופה.

קשה.
כל כך קשה.
קשה עד דמעות.
קשה עד צעקה.
כך אני בוחרת להתחיל את הביקורת שלי על הספר "ואדם אין". כריכה מהורהרת, מסקרנת משהו, ושם כואב שמתאים לכל פינה בסיפור - זה מה שגרם לי לקחת את הספר. מה גרם לי ל-ה-ש-א-י-ר אותו אצלי גם אחרי הקריאה, זאת השאלה...
לחוות על בשרי. המילים האלה נצרבות לי במוח גם כשאני מנסה להיפטר מהם, כי זו הפעם הראשונה שקראתי ספר, וחשתי אותו.
כי זו הפעם הראשונה שסיפור של מישהו אחר צמח לי בתוך הלב. ועכשיו, חסל סדר תיאורים מצויירים, אפשר לומר את זה גם במילים פשוטות: פעם ראשונה שהרגשתי שאני אחת מהדמויות, ולפעמים אני מרגישה כל כך הרבה כאב, ובלבול, ומילים שמרקדות סביבי בסחרור מדהים. כתיבה שיצאה מהרגיל, תיאורים שיכולים להפוך את קצות אצבעותי לעפר. אהבה! כל כך הרבה אהבה! זו אהבה! בין בעל ואישה, בין זקן לזקנה, בין זוג צעירים... כל כך שונה מספרי הנוער הרגילים שאפשר להשתגע. איך בלי חיבוק, כמעט בלי מילים, אפשר לטוות כאלה חוטי קסם סביב ההורים, סביב ענבל ואדם. אהבה! אהבה בין אח ואחות, עד אובדן חושים...
אהבה... מעולם לא חשבתי שמישהו יכול להתאהב באדמה. עכשיו לי זה קורה.
במילים קסומות, חדות, חריפות, פורשת לפנינו הסופרת סיפור רקום היטב של מה שקרה, ומה שקורה. את הטוב בכל כולו - ואת המשבר. את הדמויות המהוססות, המבולבלות, שמבינות בעמצים יותר מאשר בבני אדם. יומן מלווה את דפי הספר, ומכאן לכאן הכתיבה משתנה. פה היא נערית, מקסימה, חריפה ומהדהדת, ובספר עצמו הכתיבה מהוססת אך מלאת קסם. פשוט אפשר להישבות אחרי המילים האלה שכורכות סביבך את מחושיהן ומעוררות את הדמיון שלך,
כי מי יעמוד מול פסקה כזו ולא יחוש איזה כאב?
# "סימתי, המפקד", היה מצדיע בערבו של יום, נשימות עולות ויורדות בו בסיפוק, ועיני הילד שלו צוחקות. באותו היום הוא באמת סיים. כדור קטף אותו אגב נסיעה, שורק מול פניו המבוהלות, ההמומות. הוא הוטח בצד הדרך, דמו נמהל במיץ תפוזים שהותז אל הכביש מכוח הבלימה, כאילו נידבה האדמה דמעות יבול משלה כדי לתבוע את עלבונה. מנחמת, אספה אותו בערב אל חיקה.#
מי יעלה בליבו ש"דווקא קריר היום" כשהוא קורא פסקה כמו זו:
#הוא לוקח לגימה אחרונה מהמזגן, ונפלט מהאוטובוס אל החוץ המצהיב. בבת אחת מתמלא המצח שלו אגלי זיעה, שגולשים בבהירות וצורבים את עיניו. חם. כל כך חם. אשליית הצפון הקר נמסה למול עיניו לשורות שורות של גבעות חום-צהוב-אדום, המתנשאות ביהרות בחוצפתם של איתני הטבע...# לא חם לכם??

הכתיבה מיוחדת, מתוארת, מרקדת - והסיפור... הסיפור הוא משפחה. משפחה שעברה הרבה, ועם כל מילה שאני ממשיכה לקרוא אני מרגישה שזאת המשפחה שלי!

קשה. כל כך קשה. ומדהים. ועולה, ויורד ומחזק ומחשל.

בכיתי על דמויות שהכרתי במשך ספרים, במשך שנים, על דמויות שתליתי בהם תקוות.
פעם ראשונה שאני בוכה על מוות של מישהו שהכרתי כעמוד וחצי.
ופעם ראשונה שהדמעות שלי מתגלגלות וניתזות על גירוש.

לאחר חפירות רבות רושם אלה אני רק יכולה להבטיח שאם יש לך מעט סבלנות, קצת דמיון והרבה אהבה אתה תתחבר. גם אם לא הכל מונח במקומו במדויק, גם אם העלילה מבלבלת והכתיבה מלאת תיאורים עד תמיהה.
נכון שקטעי היומן רשומים ממש כמו ספר, נכון שהקפיצות מדמות לדמות מבלבלות, ויכול להיות שהעלילה נחשבת בנאלית ויש בה הרבה חורים. אבל זה לא תירוץ.לא תירוץ לא להתאהב בספר הזה.
ואסיים בפסקה שעליה נכתב כל הספר. הפסקה שחותמת, והפסקה שחודרת.

"תסתכלי", דוחק מבשר באיילת, "את רואה את הגבעות שם? בואי נדמיין שמעבר להם נמצא הבית שלנו."
עיניו נעוצות באופק הכהה, וזה מכאיב לה.
"מבשר," היא לוחשת לו, "בוא נדמיין משהו אחר."
"מה?" עיניו עדיין נשואות הרחק.
"בוא נדמיין שהבית שלנו כאן."

ותשעה באב - חמישה דברים אירעו בו: נגזר על ישראל במדבר שלא ייכנסו לארץ; וחרב הבית בראשונה, ובשנייה; ונלכדה עיר גדולה ובית תור היה שמה, והיו בה אלפים ורבבות מישראל, והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גויים ונהרגו כולם, והייתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש; ובו ביום המוכן לפורענות, חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו, לקיים "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ"‏,
כתב הרמב"ם במשנה תורה.

בתשעה באב תשס"ה, 14 באוגוסט 2005, יום המוכן לפורענות, נגזרה גזרה. חרבו בתים. נלכדו ערים. דחפורים שיטחו את הקרקע ואת תלי ההריסות, לקיים את מה שנאמר.

לא הייתי שם. הייתי ילד בן תשע.
לקחו אותי לכמה הפגנות. נסענו לבקר חברים בעצמונה ובשירת הים.
את מראות הפינוי חסכו לי.
בבית שלי, גם הוא מעבר לקו הירוק, מחוץ לגושי ההתיישבות, תחת שלטון צבאי, שם ישבנו גם בכינו.
זו היתה בגידה. אריק שלנו? המדינה שלנו? הכנסת שלנו? ממשלת ימין? הצבא שלנו, החיילים שהייתי נושא אליהם עיניים!
המדים של אבא הסתתרו נבוכים בארון.

עברו שנים. אנחנו לא מדברים על זה הרבה. אם מקלפים גלדים, מוגלה מתפרצת.
המדינה עדיין שלנו. אנחנו מתגייסים בגאווה.
כשאריק הלך היו כאן תחושות מעורבות. לא ידענו מה לזכור לו: את כל השנים היפות או את הסיוט ההוא.

הרבה שמות יש לה לטרגדיה: התנתקות (כמו שני מגנטים: פשוט להרחיק. לא כואב, לא מדמם), פינוי (כמו לפנות מהשולחן. כמו לפנות זבל. זה מה שאנחנו?), עקירה (עם השורשים? אפשר לצמוח מחדש?), גירוש (כמו גירוש ספרד? לא הגזמנו?).
לא. גירוש, כמו גירושים.
אהבה גדולה היתה כאן פעם. בין הארץ למדינה.
אבל המדינה בגדה, והתיק מגיע לרבנות (הרב הראשי מצליח לדחות ביום את התאריך, 15 באוגוסט, י' באב).
הילדים נקרעים בין ההורים.

אנחנו עדיין חולמים שאבא ואמא יחזרו אי פעם.


בכל אופן.
הנה משפחה:
בית. חברים. קהילה.
אבא, רב ובעל יקב ורכז נוער.
אמא, מזכירת היישוב.
ינון, עובד אדמה.
מבשר, תלמיד ישיבה.
רוני, עובדת בחממות היישוב.
איילת, תיכוניסטית, ילדת טבע.

גירוש.
הנה משפחה:
דירה שכורה. אין בית.
הקהילה התפרקה.
החברים רחוקים.
אבא, מובטל.
אמא, לא יוצאת מהמיטה כבר חודשים.
ינון, מסתובב בין חוות חקלאיות, האצבעות מחפשות את האדמה שלו.
מבשר, בישיבה כל הזמן, לא חוזר לשבתות. מפחד לראות את אמא.
רוני, נשואה + 1, בביתה שלה. לא מבקרת.
איילת, מטפלת במה שנשאר מאמא שלה.
איפה משפחה?

משפחת גאולי בדויה, וקדם הוא שם קוד לא קשה לפענוח.
רבים מתושבי גוש קטיף לשעבר נמצאים במצב הזה.
המשפחה הזאת מצאה לה בית.
לא כולם זכו לזה.

"תסתכלי", דוחק מבשר באיילת, "את רואה את הגבעות שם? בואי נדמיין שמעבר להם נמצא הבית שלנו."
עיניו נעוצות באופק הכהה, וזה מכאיב לה.
"מבשר," היא לוחשת לו, "בוא נדמיין משהו אחר."
"מה?" עיניו עדיין נשואות הרחק.
"בוא נדמיין שהבית שלנו כאן."
"בואו נדמיין דשא משמאל," אומר ינון בקול, והיא יודעת ששמע והבין. "בואו נדמיין נדנדה וערוגות מימין. בואו כולנו נעצום עיניים וננסה להיזכר. בואו ניזכר בשער עגול ובגדר אבנים. בואו נדמיין את המדרגות בכניסה, ואת השביל המרוצף. בואו נדמיין המון חול, ואותנו, בונים את כל הדברים האלה לאט לאט..."
הרוח הקלה מביאה לאפה של איילת את הריח המדמיע, והיא מרגישה כל כך אהובה, כל כך מוגנת.
"ועכשיו, בואו נפקח עיניים," ממשיך קולו הנעים, והיא מצייתת.

ועכשיו, בואו נפקח עיניים.

דו"ח מבקר המדינה שפורסם ב-8 במרץ 2006 קבע שהטיפול במפונים היה "מחדל גדול" והצביע על מספר רב של ליקויים ומחדלים בטיפול בהם.‏
ביוני 2010 פרסמה הוועדה הממלכתית לבדיקת הטיפול במפוני ההתנתקות דו"ח חריף כנגד ממשלות ישראל וקבעה כי "הממשלה כשלה כישלון שקשה להפריז בחומרתו בטיפולם במפונים". את המפונים הגדירה כ"אזרחים אשר המדינה עצמה הפכה אותם לפליטים במולדתם". בסיכום קראה הוועדה לממשלה להשלים את שיקום המפונים עד 2011.
ביולי 2012, 7 שנים לאחר הפינוי, רק 35% מעקורי גוש קטיף הגיעו לבתי הקבע, אחוזי האבטלה בקרב העקורים עומדים על 14%, ו50 חקלאים (מתוך 400) עדיין מחכים לפתרון לקרקע חקלאית.

הספר הזה הוא קשה, אבל אופטימי.
הוא לא מספר לכם על נוער אידאליסטי שאיבד את עצמו, שהתמכר לסמים, לאלכוהול, לשכחה.
הוא לא מספר לכם על נערי הגבעות והתג מחיר, שהעריצו פעם את צה"ל, אבל הגירוש הוכיח להם שאין על מי לסמוך.
הוא לא מספר לכם על ילדים שחזרו להרטיב במיטה.
על אנשים עובדים ומצליחים שאיבדו באחת את העבודה ואת ההערכה העצמית.
על קברים שהועתקו ממקומם. על חלקה בהר הזיתים, ובה מצבות ממקום אחר.
על בתי כנסת שמולאו בטון לבל יחוללו ביד תושבי עזה.
על אנשים שעד היום לא השתקמו.
על חפצים שהלכו לאיבוד.
על בית שבונה אדם במו ידיו - והיו שם כאלה - ואז נאלץ לראות בהריסתו.
על שעות של בכי ודמעות והתפרקות.
על ערכים שהתרסקו, וכבר עשור אנחנו בונים אותם לאט לאט מחדש.
על אמון שאבד.
על ילדים שיגדלו על זכרונות מבית שלא יראו לעולם.
על שמות שבעוד חמישים שנה אף אחד לא יזכור: תל קטיפא, דוגית, פאת שדה, מורג, ניסנית, בדולח.
על כל מה שנשבר ואי אפשר לתקן.

הוא לא מספר לכם שאין סוף טוב.
הוא לא מספר לכם שעדיין אין סוף.


ביום ההוא קרע אבא שלי קריעה בבגדו לאות אבלות.
הוא בכה בכי נורא, שלא שמעתי כמוהו עד אז. ואני מקווה שלא אשמע.
ואמא לקחה לוח קלקר גדול.
היא ציירה עליו את תוואי החוף של גוש קטיף.
צבענו את הים בכחול.
פיזרנו חול על החוף.
הדבקנו בתי פוליגל - בתים לבנים, גגות אדומים.
הוספנו עצים.
ואמא כתבה בטוליפ כתום, באותיות המורה היפות שלה, את מילות הנצח של ירמיהו הנביא:

מֵרָחוֹק
ה' נִרְאָה לִי
וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ
עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד.
עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל
עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ
וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים.

בסלון שלנו, מול נרות השבת, מתוך לוח קלקר גדול, מסתכלת בנו הבטחה.
אנחנו מחכים.



נ.ב. אני לא יודע איפה הייתם אז. אני לא יודע איפה אתם היום.
המידע על מצב המתיישבים כיום לקוח מויקיפדיה.
אני חושב שכולנו, ובייחוד אלה מאיתנו שתמכו, צריכים לקרוא את זה:
שיקום מפוני גוש קטיף

ואני גם ממליץ בחום על הספר הזה:
http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=690908
שמצליח להעביר מעט שבמעט מהכאב, מנסיונות השיקום ומהתקווה.

מי שמכיר יודע שאני מעדיף טוקבקים על פני לייקים.
הרקע לביקורת הזאת עדיין קשה לי, ותמונות מהתקופה ההיא עדיין מעלות דמעות.
אני רוצה לדעת מה אתם חושבים.
אני צריך תגובות.
בבקשה תכתבו.

"ביום אחד מאבדת משפחת גאולי את ביתה ועולמה מתהפך".
כריכת הספר לא מספרת לנו באילו נסיבות אובד הבית, אבל יחסי הציבור של הספר וההכרות עם עולמה של הסופרת הביאו אותי לספר כשאני כבר יודעת שהוא עוסק בחורבן גוש קטיף ובהשתקמות הכואבת ממנו.
לספר הזה יש שני פנים: הפן של הכתיבה עצמה, והפן של הזכרונות, המחשבות והאסוציאציות שהוא מעלה, והעוצמה של שניהם מנוגדת לחלוטין.

הכתיבה בוסרית מאוד: מהוססת, מפוזרת, צפויה. קווי הסיפור נפתחים לכל עבר בלי להתפתח הצורה נבדלת או להיסגר בצורה משביעת רצון. הדמויות דמויות מדי, הדיאולוגים מאולצים מעט, ואירועים רבים מדי נגועים בבנאליות: מחברת-יומן שמתגלגלת לידים זרות, זקנה בחנות יד שניה, מפגשים כאילו-מקריים בתחנות אוטובוס נטושות. בעיקר הפריע לי שהסאבטקסט זועק לי הוראות- פה תשמחי, פה תתעצבי, כאן תתרגשי וכאן תלמדי לקח. אפשר להבין שהסופרת מתחילה, ויש רגעי מחשבות שכתובים היטב, ובכל זאת התקשיתי להתמיד בו לפרק זמן ארוך מדי.

אבל התוכן, אח התוכן. עמודים לא מעטים בסיפור זרקו אותי לאותו שבוע נורא של קיץ, שאף פעם לא באמת שכחתי. ערבוביה של כתום וירוק וכחול של שמים וכחול של מדים, פסקול של צעקות ותפילות, כאב, בכי, ייאוש ואמונה, חיבוקים מול אנשים נגררים. הריסות, עלבון וגעגוע. זאת היתה תקופה טעונה ציבורית וחדרה גם לחיים הפרטיים שלי, במרחק של קילומטרים ובלי היכרות אישית. המון רגשות, מאמץ, ויכוחים, מחשבות ושבר אחד גדול בסוף. קל כל כך לגרום לי לבכות כשמזכירים את הקיץ הזה, ולכן לא יכולתי להתעלם מהספר. קראתי, נטשתי, חזרתי, התרגשתי מעמוד אחד והשתעממתי מעמוד אחר וכל הזמן תהיתי מה בעצם דעתי עליו.

לא הרגשתי שהוא ליבן אחת מאינסוף הסוגיות שהועלו או תיאר בצורה חדשה את ההתמודדות של האנשים הקשורים בו. הסיפורים כולם יכלו להימצא (וגם נמצאו) במקומות אחרים ולא היה חידוש. באיזה שהוא מקום הרגשתי שיש כאן בגידה בסיפור אנושי שאי אפשר להתעלם ממנו ולעומת זאת אפשר להוציא ממנו כל כך הרבה יצירה לכל כך הרבה כיוונים. אותי הוא ריגש לעיתים, אבל קשה לי להאמין שהוא יגע גם במי שלא זוכר ומחובר לדברים כמוני.
בסיכומו של דבר אפשר לוותר עליו, לחכות בסבלנות שהפצע יגליד מספיק כדי שיהיה אפשר להתייחס אליו כראוי, לעומק, לרוחב ופנימה.

זהו ספרה השני של המחברת הצעירה, ומשמח לראות שהיא ממשיכה בכתיבה. הספר מתאר את חייהם של אנשים שלוש שנים לאחר הגירוש מגוש קטיף (כפי שרואה זאת משפחת גאולי) או הפינוי מגוש קטיף (כפי שרואים אותו החיילים אדם וענבל). הראשונים נעקרו מביתם ומאדמתם במושב והאחרונים היו אז חיילים מן הכוחות המפנים.
לפי תיאורה של סטופל חייהם של כל הנוגעים בדבר מלווים בכאב וביאוש. איש איש מנסה להתמודד עם העבר בדרכו ולא בהצלחה יתרה. לפי הספר, גם החיילים אינם מצליחים להתאושש מהחוויה שחוו.
הספר כתוב בשפה קולחת והדמויות מעניינות. עם זאת, "הספר" על מה שאירע עדיין לא נכתב, ואולי מוקדם מדי שייכתב, והניסיון של סטופל ראוי לציון.
אחכה גם לספרה הבא.

ספר מרגש!!!
הספר על גירוש גוש קטיף- משפחת גאולי המגורשת. אדם וענבל- החיילים המגרשים.
האם בדיכאון מאז הגירוש. אדם מלא רגשות אשמה והוא אינו יכול להמשיך את חייו ואת הקשר עם ענבל שכדבריו נבנה על הריסות גוש קטיף, לכן בורח לצפון.
בספר יש יותר מידי "מקרים" של פגישות וכו' בדרכים לא ממש הגיוניות. (אבל מצד שני קראתי ספר אמיתי שבו האדם המספר נפגש עם אשתו לעתיד כמה פעמים במשך חייו- למרות שלא היו קשורים כלל) השיחות בין בני משפחת גאולי מתארות היטב את סגנון משפחתם והווי חייהם- רואים מהמילים את השמחה והשלוה שלפני הגירוש והשבר שלאחריו. לדמיות יש תכונות אנושיות- כלומר, רואים שגם להן יש מצבי רוח ומשברים ולא כולם מלאכים או מפלצות. (איילת ואדם)
הספר ממש נותן הבנה והרבה הרגשה מה היה שם- בכך שמסופר על משפחה, ולא כללי.
ממולץ!!!!
(ולכל החוששים: נקי.)

פשוט נשבר הלב..
הספר סוחף. כתוב מצויין. מעורר מחשבה ונוגע מאוד.
ההקבלה שעשתה שירה סטופל עם הסיפור התנ"כי של גירוש אדם וחווה מגן עדן מהדהד לכל אורך הספר. מעורר מחשבה ומוסיף.
ממליצה בחום!
ובכלל, תקראו, תלמדו את מה שהיה שם בגירוש את כל הלמה והאיך.. תעבירו את זה הלאה..
נכון לשנת 2018 ל161 משפחות עדיין אין בית קבע.
כנסו ותקראו, זה כ"כ חשוב.
https://www.jdn.co.il/news/israel/952871
http://www.mkatif.org/Web/He/Katif/GushkatifSettlement/Default.aspx
מקווה שבע"ה עוד אזכה להגיע שם. לחיות שם ולהקים שם בית.

ספר מעולה!!!

הגעתי לספר בעקבות ספרה הראשון של המחברת, בלי ידע מוקדם ובלי מושג על מה הוא מספר.
גם התקציר בכריכה האחורית לא מגלה או מסביר את נסיבות הספר וכך התחלתי את הקריאה.
בלי לקלקל ("ספויילר") ולחשוף את הרקע והסיפור שבספר, מדובר בספר עוצמתי, חזק ונוגע, שמאיר תקופה קצרה וכואבת בתולדות עם ישראל בעת החדשה במדינת ישראל.

אצרף רק ציטוט (חלקי) מגב הכריכה של הספר:

"יום אחד מאבדת משפחת גאולי את ביתה ועולמה מתהפך.

אילת, הבת הצעירה, נדרשת לתמוך באמה השוקעת בדיכאון. ... להדחיק את ההתמודדות עם רעידת האדמה שזעזעה את חייה.

ענבל ואדם, צעירים שבעל כורחם נקשר גורלם באותה טלטלה, חשים כאילו קללה רובצת עליהם ... "

ולסיכום - מדהים איך כותבת צעירה, "ילדה טובה פתח תקווה", מתארת בעוצמה ורגשות סיפור שכזה. פשוט ספר מדהים, ספר שחובה לקרוא.

ספר מקסים. כתוב נפלא, נושא מעניין ועלילה מפתיעה ומרגשת. קל מאד להתחבר אליו בגלל הכנות של הכתיבה. הסופרת מצליחה לגעת בנושא טעון כל כך ברגישות מדהימה, היא משרטטת מקרוב פיסת חיים של האנשים משני צידי המתרס, וגורמת לך לחשוב גם על אלה שנראים נגדך. לגלות שגם להם יש רגשות, יש חיים. ספר מלא בתובנות שחבל לפספס. מומלץ בחום.