ביקורת ספרותית על ואדם אין מאת שירה סטופל
ספר בסדר

---

"ביום אחד מאבדת משפחת גאולי את ביתה ועולמה מתהפך".
כריכת הספר לא מספרת לנו באילו נסיבות אובד הבית, אבל יחסי הציבור של הספר וההכרות עם עולמה של הסופרת הביאו אותי לספר כשאני כבר יודעת שהוא עוסק בחורבן גוש קטיף ובהשתקמות הכואבת ממנו.
לספר הזה יש שני פנים: הפן של הכתיבה עצמה, והפן של הזכרונות, המחשבות והאסוציאציות שהוא מעלה, והעוצמה של שניהם מנוגדת לחלוטין.

הכתיבה בוסרית מאוד: מהוססת, מפוזרת, צפויה. קווי הסיפור נפתחים לכל עבר בלי להתפתח הצורה נבדלת או להיסגר בצורה משביעת רצון. הדמויות דמויות מדי, הדיאולוגים מאולצים מעט, ואירועים רבים מדי נגועים בבנאליות: מחברת-יומן שמתגלגלת לידים זרות, זקנה בחנות יד שניה, מפגשים כאילו-מקריים בתחנות אוטובוס נטושות. בעיקר הפריע לי שהסאבטקסט זועק לי הוראות- פה תשמחי, פה תתעצבי, כאן תתרגשי וכאן תלמדי לקח. אפשר להבין שהסופרת מתחילה, ויש רגעי מחשבות שכתובים היטב, ובכל זאת התקשיתי להתמיד בו לפרק זמן ארוך מדי.

אבל התוכן, אח התוכן. עמודים לא מעטים בסיפור זרקו אותי לאותו שבוע נורא של קיץ, שאף פעם לא באמת שכחתי. ערבוביה של כתום וירוק וכחול של שמים וכחול של מדים, פסקול של צעקות ותפילות, כאב, בכי, ייאוש ואמונה, חיבוקים מול אנשים נגררים. הריסות, עלבון וגעגוע. זאת היתה תקופה טעונה ציבורית וחדרה גם לחיים הפרטיים שלי, במרחק של קילומטרים ובלי היכרות אישית. המון רגשות, מאמץ, ויכוחים, מחשבות ושבר אחד גדול בסוף. קל כל כך לגרום לי לבכות כשמזכירים את הקיץ הזה, ולכן לא יכולתי להתעלם מהספר. קראתי, נטשתי, חזרתי, התרגשתי מעמוד אחד והשתעממתי מעמוד אחר וכל הזמן תהיתי מה בעצם דעתי עליו.

לא הרגשתי שהוא ליבן אחת מאינסוף הסוגיות שהועלו או תיאר בצורה חדשה את ההתמודדות של האנשים הקשורים בו. הסיפורים כולם יכלו להימצא (וגם נמצאו) במקומות אחרים ולא היה חידוש. באיזה שהוא מקום הרגשתי שיש כאן בגידה בסיפור אנושי שאי אפשר להתעלם ממנו ולעומת זאת אפשר להוציא ממנו כל כך הרבה יצירה לכל כך הרבה כיוונים. אותי הוא ריגש לעיתים, אבל קשה לי להאמין שהוא יגע גם במי שלא זוכר ומחובר לדברים כמוני.
בסיכומו של דבר אפשר לוותר עליו, לחכות בסבלנות שהפצע יגליד מספיק כדי שיהיה אפשר להתייחס אליו כראוי, לעומק, לרוחב ופנימה.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על ואדם אין