• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אלה תולדות

אלה תולדות

מאת אלזה מורנטה

הביקורת של zooey glass

תמונה של zooey glass
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
אלה תולדות

אלה תולדות

מאת אלזה מורנטה

הביקורת של zooey glass

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של zooey glass
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד
שנת הוצאה:1995
סדרה:הספריה החדשה
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
גד
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 9 שנים

“קשה לתאר כמה עומק פילוסופי ורגשי נצור בספר הזה, אלה "עלובי החיים" האמיתיים, ללא סיוע ואפוטרופוס... א”

26/68
ביקורות על אלה תולדות
הבאה
ציפור החוחית
לפני 14 שנים

“לא זה לא ספר היסטוריה לא זה לא ספר שואה זה ספר על עיניים כחולות גדולות זה ספר על אהבה בלתי ניתנת”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•1 דקות קריאה

אל הספר הזה אני עוד אחזור והמילים שצריך להגיד עליו רק מתחילות לקבל איזושהי צורה הגיונית, וכשיגיע הזמן הן יישפכו בשיטפון גדול. אבל בינתיים, ומאחר שבאתר כמו זה ראוי להמליץ או לא-להמליץ, קודם כל אתרום את תרומתי הצנועה:

-מדובר ביצירת מופת שכל איש ואישה צריכים לקרוא. אל תחכו שיזדמן לידכם, אלא קראו בו עוד היום.

ובאותה נשימה:
-אל תתקרבו אל הספר הזה. ואם במקרה יזדמן לידכם, הניחו אותו בצד ושכחו מכל העניין. יש טראומות מסוימות שלפעמים, על אף חיוניותן, כדאי למנוע. בגלל הכאב, כמובן.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של היערנית
היערנית
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של נעמה 38
נעמה 38
תמונה של חלפה עם הרוח
חלפה עם הרוח
תמונה של רץ
רץ
תמונה של חגית
חגית
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של  מיכאל
מיכאל
9קוראים|גיל ממוצע64|67%נשים

על המבקר

תמונה של zooey glass

zooey glass

ותיק
חבר מזה 19 שנים
96 ביקורות•9 נבחרות•1,079 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ילדים 12-9
תמונה של zooey glass
zooey glass
ותיק
חבר באתר מזה 19 שנים
ביקורות96
ביקורות נבחרות9
לייקים שקיבל1,079
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת53ספרות מקורית18ילדים 12-93

דיון על הביקורת

4 תגובות
נעמה 38
נעמה 38•לפני 11 שנים

מסכימה לגמרי , לא יכולתי להתמודד איתו.

 מיכאל
מיכאל •לפני 11 שנים

אני קראתי את הספר הוא באמת אחד הספרים הטובים שקראתי

ספר חובה אבל באמת מכאיב מאד.
מורי
מורי•לפני 11 שנים

אכן, קלסיקה שבקלסיקה. שאר ספריה נהדרים גם, במיוחד האי של ארתורו.

נתי ק.
נתי ק. •לפני 11 שנים

אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. נחרט עמוק בפנים. הפרק האחרון פירק אותי לחתיכות...

4 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של zooey glass

אִמרות משפחה

אִמרות משפחה

נטליה גינצבורג

נטליה גינצבורג הייתה קודם כל סופרת איטלקייה מחוננת, אבל לא פחות מכך היא הייתה אישה מרשימה שחיה חיים מרשימים והכירה לאורך כל חייה אישים איטלקים חשובים הכרות אישית. השילוב הזה – סופרת טובה שחיה חיים מעניינים והכירה אנשים חשובים – הוא הסיבה העיקרית שבגללה "אמרות משפחה"/"לקסיקון משפחתי" הוא לדעתי מהחשובים והטובים שברומנים האוטוביוגרפיים.
עם פרוץ הרשתות החברתיות ותוכניות הריאליטי לחיינו חלה עלייה מרשימה בכתיבה ובפרסום (לעיתים קרובות במימון עצמי) של ספרי אוטוביוגרפיות וספרים המשתייכים לסוגת האוטו-פיקשן הפורחת, שמשלבת בידיון עם סיפורי אישיים של חיים מינוריים. זאת סוגה שחוגגת את האינדיבידואל אבל לעיתים רחוקות הקורא מרוויח מהקריאה משהו לעצמו, וגם אם יש רווח לרוב הוא רווח חינוכי כשאנחנו לומדים משהו על עוני, אונס, הומופוביה, היסטוריה וכיוצא בזה.
באוטוביוגרפיה של נטליה גינצבורג, שפורסמה ב-1963, קורים שני דברים מדהימים: הראשון הוא שנטליה עצמה נעדרת כמעט לגמרי מהאוטוביוגרפיה. היא מספרת את חייה בלי לספר אותם, היא מספרת את חייה באמצעות הזיכרונות שלה מהאנשים שהכירה ואהבה. זאת הפעם הראשונה שאני קורא אוטוביוגרפיה שאיננה מגשימה את המשפט השחוק, "רק על עצמי לספר ידעתי". בעצם, נטליה מוכיחה שאפשר וגם ראוי לנטוש לפעמים את הנבירה העצמית ולהתעכב על האחר.
הדבר השני שהדהים אותי בספר הוא שלמרות שהוא מלווה את הדמויות לאורך מה שנדמה כמו ארבעים השנה המכריעות ביותר בהיסטוריה האיטלקית – שנים שמתחילות בשלטון הפאשיסטי של מוסוליני, דרך חוקי הגזע, שנות המלחמה, השחרור והתהליך הארוך של שיקום המדינה – גינצבורג לא מתעכבת יותר מדי על ההיסטוריה והדמויות שלה נשארות תמיד העניין עצמו. האפקט שנותן המבט הנחוש על האנשים ולא על המהלכים הפוליטיים חזק מאוד: ההיסטוריה הופכת ככה למעין נבל גס, מסורבל ומשני מאוד, שהנפשות הפועלות מנסות להתחמק ממנו בנחישות גם אם לא תמיד מצליחות.
עד כאן מדוע הספר הרשים אותי כאוטוביוגרפיה. אבל מדוע הוא הרשים אותי כספר? ובכן, הסיבה נמצאת בכותרת. "לקסיקון משפחתי" (כך תורגם לראשונה לעברית, כותרת נאמנה מאוד לכותרת המקורית, lessico famigliare) מספר את סיפור משפחתה של נטליה גינצבורג וחבריה דרך השפה הפרטית של הדמויות. אביה, ג'וזפה לוי, היה פרופסור נערץ לביולוגיה, אבל גם אב משפחה אהוב ודומיננטי שהשליט בביתו טרור-רך. האמא, לידיה, הייתה אישה מפונקת אומנם אבל סקרנית ותוססת. כל אחד מארבעת אחיה של גינצבורג זוכה בתורו לאפיון מקורי, משועשע ואוהב, ובעיקר – לכל אחת מהדמויות הללו המשפטים שלה שחוזרים על אינסוף במהלך הסיפור.
באיטלקית, יש לציין, הזמן הסיפורי הוא הזמן הבלתי מושלם, ה-imperfetto, שכאן נעשה בו שימוש בעיקר כדי לתאר פעולות שחזרו על עצמן לעיתים קרובות. כך אל אמרות המשפחה מצטרפים גם כל המנהגים המשפחתיים והאישיים שבתקופות שונות חזרו על עצמן שוב ושוב ונעשו להרגל. אבל הזמן הבלתי מושלם מצניע סוד גלוי די עצוב – כל אותן אמרות וכל אותם הרגלים – כולם נקטעו בשלב זה או אחר. כל מה שקרה אז לא קורה יותר.
לחיות חיים מרשימים ולהכיר אנשים חשובים לא מבטיח שהאוטוביוגרפיה שלך תהיה ראויה לקריאה, הכרחי להיות סופר טוב. הכרחי לדעת על איזה פרט להתעכב ומה להשאיר בחוץ והכרחי לדעת באיזה נטיית זמן לשים את הפועל. רק סופרת טובה יודעת לזקק מתוך חייה את מה שראוי לקריאה ולכתוב ספר אישי מאוד שמצליח לא רק לסקרן את הקורא אלא גם לרגש אותו.
גינצבורג מצליחה לספר את החיים המרשימים שלה כחיים שהיו פשוט חיים, עם קצת מזל ועם הרבה קושי וכאב (שהיא לא מתעכבת עליהם). גם האנשים החשובים שהיא הכירה מתוארים באופן יומיומי, גשמי מאוד, וחסר זוהר. המשפחה היא עולם מופלא, מורכב והפכפך וחברים מרחיבים את הלב כל עוד הם ישנם – אבל בסוף הם נעלמים. הימים חוזרים על עצמם אבל לאט-לאט החיים משתנים, והחיים משתנים שוב ושוב ושוב. הדברים חוזרים על עצמם – אבל לא לנצח. אולי יש פה מידה של נוסטלגיה עצובה אבל זאת נוסטלגיה עצובה שיש בה עצה: תן מבט בחייך, תן מבט באנשים שסביבך. מה הם אומרים? מה הם עושים? תן דעתך על האהבה שיש שם.

(לא קראתי את הספר בעברית ולכן אין לי דעה על התרגומים; בנוסף קראתי ביקורות נורא מתוסכלות שאני יכול להבין, אם אתם חושבים לקרוא קיראו גם שאר הסוקרים)

לפני 3 שנים•
★★★★★
•zooey glass
ספר הקיץ

ספר הקיץ

טוּבֶה יַנְסוֹן (יאנסון)

הקיץ של "ספר הקיץ" הוא לא הקיץ שאנחנו, הים תיכוניים, רגילים אליו. פה מדובר בקיץ פינלנדי. הוא לעולם לא חם מדי ומדי פעם סערות וקור שוברים את שגרת החיים הנעימה והשקטה. אבל עכשיו עלה לי הרעיון שגם עבור דמויות הספר עצמן, לכל אחת קיץ משל עצמה.
סופיה בת השש איבדה את אמה, ואת חודשי הקיץ של ילדותה היא מעבירה על אי קטן במפרץ הפינלנדי יחד עם אביה העסוק תמיד וסבתה, שמניין שנותיה מעל שמונים. הסבתא היא סבתא אמנית ועל כן היא יצירתית מאוד ונערית לפעמים אבל גם חסרת סבלנות ונוטה למלנכוליה. סופיה, לעומתה, עדיין מפתחת לעצמה אופי אבל לעיתים קרובות נדמה שהיא הולכת ונהיית דומה לסבתה ובדיוק בגלל זה לא מעטות ההתנגשויות ביניהן.
הספר בנוי מאפיזודות קצרות מחודשי הקיץ על האי שכמעט עומדות בזכות עצמן כסיפורים קצרים עצמאיים עם אותן דמויות. מי שמכיר את כתיבתה של ינסון (ינסון היא תמיד ינסון) לא יצפה ליותר מאשר התרחשויות קטנות המתוארות במשיחות אלגנטיות של אירוניה ועצבות. בספר הזה אהבתי במיוחד את הפסיעה האטית של הדמויות: הדמויות מתפתחות בתוך הסיפורים עצמם אבל מדובר במיקרו-התפתחויות שכמעט קשה להבחין בהן. ובכל זאת, מסיפור אחד אל משנהו, מצטברת תנועה ומשהו קורה.
באחרית הדבר מתארת המתרגמת מה הוא אותו אירוע סודי שמתרחש בספר וכה קל לפספס: בזמן שסופיה הולכת והופכת לאדם סבתה הולכת וקמלה ונפרדת מן העולם. בטבע, כמו בספר, השינויים קורים כה לאט שבלתי אפשרי להבחין בהן, אבל בסופו של דבר קשה שלא לשים לב אליהם: פה הזרע הפך לעץ, כאן יבש האגם. ובאמת הספר כה מלא בתיאורי טבע שצעידתן הבוטחת של סופי וסבתה לאורך המסלול הביולוגי שנקבע להן אולי נטמעת במחזוריות הכללית של הגאות והשפל, הפריחה והנבילה, תחילת הקיץ וסופו.
מה הוא אם כן הקיץ של "ספר הקיץ"? הקיץ הבראשיתי, הקסום, של סופיה, שמגלה לראשונה את העולם? או שמא הקיץ העצוב והמאוס לפעמים של הסבתא, שכפי שהיא מצהירה יותר מפעם אחת תמות בקרוב? גם זה וגם זה, וגם מכאן הקסם.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•zooey glass
והוא האור

והוא האור

לאה גולדברג

"למחרת לא הלכנו ליער": המשפט הזה, העצוב עד מוות, מייצג היטב את הספר המשובח הזה, ספר שלבו לא בהתרחשויות שבסיפור אלא במה שלא מתרחש בסיפור.
נדמה שיש שתי עלילות: העלילה האחת היא סיפור ביקורה של נורה בקובנה בקיץ של שנת 1931. נורה בתחילת שנות העשרים שלה, סטודנטית יהודייה, ציונית, שלומדת ארכיאולוגיה בברלין. בקובנה היא פוגשת את ארין, ידיד המשפחה שעקר לאמריקה ובאותו קיץ מגיע גם הוא לביקור במולדת. נורה, שבאותו ביקור גם מתמודדת עם סלידתה מאביה חולה הרוח, מתאהבת בארין כמעט מיד.
אל העלילה השנייה אנו זוכים להציץ רק מעט והיא כל הסיפור שלא קרה. כל הדברים שהיו אמורים לקרות והכזיבו. ולמרות שזה סיפור שכמעט ולא מסופר ולא מתרחש בכל זאת מדובר בסיפור סוער ומסעיר, שוקק חיים, שוצף כמו נחל שעולה על גדותיו, וזרימתו הבלתי פוסקת נשמעת כל הזמן מבעד למילים שכן נאמרות ומבעד לדברים שכן קורים.
למחרת, למרות שהובטח לה, ארין ונורה לא הלכו ליער לקטוף פטריות. קורים במקום זאת דברים אחרים, עגומים יותר, אבל גם דברים נחמדים מאוד, וגם סתם דברים כמו מפגשים עם חברי ילדות ועם חברות מאורסות.
זה רומן משובח, כאמור, שמזמין לנבור בו. הוא נשאר פתוח לכל אורכו (פתוח כמו פצע) והקורא מוזמן לנבור. זה רומן חניכה שלא מביא לידי חניכה, כמעט הכל נשאר כמו שהיה - ובכל זאת הסיפור, הביוגרפיה של נורה, מתרחבת: כל מה שלא קרה מצטרף לחייה, נטמע בה, מאיר מעט את הלילות וזורק צל על הימים.

(נכתב לפני שנים, נמצא בטלפון)

לפני 3 שנים•
★★★★★
•zooey glass
פעמון הזכוכית - תרגום חדש

פעמון הזכוכית - תרגום חדש

סילביה פלאת

כולם אוהבים לקרוא ולכתוב על טירוף חוץ מהמטורפים. בגלל זה אולי מתפשט השימוש המוצדק במונח "מתמודדים עם מחלות נפש": בדרך לניפוץ הסטריאוטיפים צריך לרצוח את הרומנטיקה. מחלות נפש זה לא רומנטי והדגימה את זה טוב מכולם סילביה פלאת ברומן היחיד שלה, האוטוביוגרפי מאוד, שמדבר על הרבה דברים אבל בעיקר מדבר על דיכאון בגוף ראשון. אני לא זוכר כמה פעמים המילה דיכאון מופיעה בספר ואני בכלל לא בטוח שהיא מופיעה: הדיכאון מסופר והוא מסופר היטב. הוא מסופר בלשון מרהיבה, חדה, צינית, פיגורטבית, ובכל זאת ביובשנות דיווחית, חונקת, שהולמת היטב את תחושת האין מוצא, את חוסר החשק שהוא מסימניו החשובים ביותר של הדיכאון הקליני ורחוק שנות אור מהעצב המתקתק של הדכדוך הנפוץ. אני מתקשה להאמין שהספר הזה קצר כל-כך וכשאני שב ומציץ בו אני מתקשה להאמין שהוא כל-כך אוורירי, כמעט פריך, כתוב בכזאת קלילות. משוררים הם תחמנים, אלופים בטמינת מוקשים, הופכים טיול לשדות פרגים מלבלבים לסכנת נפשות. את נישאת על זרם המילים הפלאתי, הזרם הנעים, ופתאום בא משפט וכמו מערבולת סוחף אותך למעמקים. כמו "פעמון הזכוכית" עצמו: כשפתאום הוא הופיע וגיליתי מה הוא אותו פעמון מפורסם, כשהוא ירד על אסתר ועליי, התקשתי לנשום. ולכן אני גם לא מאמין לה, לפלאת, שבסיום הניחה מה שנראה כרגע אופטימי. כולם אוהבים טירוף חוץ מהמתמודדים עם מחלות הנפש וכשהספר נגמר ואסתר כביכול הבריאה הרגשתי את העמוד רועד תחת חרדת ההתמודדות.

(נכתב לפני שנים, נמצא בטלפון)

לפני 3 שנים•
★★★★★
•zooey glass
סרוטונין

סרוטונין

מישל וולבק

לא חסר תועלת – לעולם לא חסר תועלת! – אבל בהחלט מביך לחוות דעה חובבנית על יצירה אחת, בודדה, של יוצר גדול. תחשבו על אדם שבא אליכם ומספר לכם על ציור מדהים שראה באיזה מוזיאון בפריז, "מונה ליזה" שם הדיוקן, או משהו כזה. "לאן שלא תלך המבט שלה עוקב אחרייך", הוא מספר לכם בנאיביות מקסימה, "והחיוך שלה! בחיים לא ראיתי חיוך כזה! אם תהיה בפריז כדאי לך, אני ממליץ".

אז כדאי לכם לקרוא את וולבק, וכדאי לכם לקרוא את "סרטונין" שלו. ואולי למרות הכל זאת לא המלצה בלתי-נחוצה. אני בעצמי ניגשתי לספר פעמיים. בכלל לא ברור לי ולא זכור לי למה קניתי אותו, שהרי את "כניעה" שאומנם אהבתי מיד אחרי הקריאה הטבתי לשכוח ולגנות ככל שעבר הזמן. לכריכה היפהפייה כתמיד של בבל היה ללא ספק תפקיד ברכישת הספר, אבל כשניגשתי אליו והתחלתי לקרוא אותו אפילו היא לא מנעה ממני להניח אותו בצד על המדף לתקופת צינון עד הודעה חדשה.

עכשיו, כשניגשתי אליו שוב בתקווה לסיים אותו עד שיגיע השליח עם וולבק החדש, מצאתי את אוזן החמור שסימנה את העמוד – 31 – בו נטשתי את הספר בפעם הראשונה והסכמתי עם עצמי-הקורא של לפני שנתיים. למעשה, שוב לא רציתי להמשיך. עד עמוד 31 וולבק הוא מיזוגן שהגזענות שלו ושנאת האדם שלו לא מונעים ממנו להיות חרמן. אבל הפעם המשכתי לעמוד 32, גם שם לא נכבשתי, ובכל זאת המשכתי הלאה. מתי נכבשתי? לא יודע. ואולי אני כן יודע: כשהופיעה האהבה. אז הבנתי מי המספר ועל מה הסיפור, אז הבנתי את מידת המורכבות, אז רציתי להפשיל שרוולים ולצלול אליה.

יש עלילה אבל אני לא בטוח מה היא. אני גם לא בטוח מה שם המספר, פלורן, נדמה לי. פלורנס? זה לא משנה, הוא שונא את השם של עצמו ולכן הוא ישמח לשמוע ששכחתי אותו. נקרא לו פלורן. גבר בן ארבעים ושש, בעליה הגאה של ג'יפ מסוג מרצדס קלאס 350G הלא סביבתי בעליל. אגרונום במקצועו שמאמין בחקלאות בת קיימא אבל מוצא את עצמו בעבודות שנעות בין מזיקות לחסרות תועלת. כשהספר נפתח הוא כלוא בזוגיות עם יוזו, בת זוגתו היפנית שהוא לא סובל. ההשפלה והמחנק שגורם לו הקשר, יחד עם חוסר היכולת לסלק את יוזו מחייו, מביא את פלורן למסע בריחה והתבודדות שיימשך עד העמוד האחרון.

למעשה – וזה לא היה אמור להפתיע אותי בהתחשב בשם הספר, "סרטונין" – זה ספר על דיכאון. או יותר נכון, זה ספר על הדיכאון המודרני (הפוסט-מודרני? הפוסט-פוסט-מודרני? אין לי מושג איך נקרא העידן בו אנחנו חיים, די לי לחיות אותו). דרך תיאורו המכמיר של דיכאונו של פלורן מנתח וולבק בלשון שנונה, בהירה, וכואבת את אותו תופעה שהפכה לאחת מהמגפות הפסיכיאטריות של זממנו ואולי החשובה שבהן. לדיכאון כמובן יש אלמנטים אישיים ואולי אפילו גנטיים (סיפור נישואיהם של הוריו של פלורן רומז לזה) אבל חשובים לא פחות הם הקשרים הזוגיים והחבריים וההקשרים הסוציאליים והתרבותיים שבתוכם חי האדם הנוטה אל הדיכאון.

פלורן מדבר על עצמו בלשונם של המספרים היודעי-כל אבל תודעתו היא תודעתו של אדם דיכאוני. הוא מייחס לחייו אופי טוטליטרי ואת הבחירות והמעשים שלו הוא מתאר במעין פאסיביות, כאילו המעשים שעשה נכפו עליו על ידי המנגנונים הפסיכולוגיים חסרי התקנה שלו. זאת גישה פסימית, רחוקה שנות אור מהשיח של הפסיכולוגיה החיובית של ימנו ומהגישה האמריקאית הנפוצה אל החיים. אם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אתה אמור להיות התסריטאי, הבמאי והמפיק של חייך בספרו של וולבק אתה השחקן שלוהק לשחק תפקיד שמעולם לא התכוון לבצע.

זאת גישה מרעננת – כל סירוב לחלום האמריקאי הוא מרענן – אבל היא לא תמיד עומדת בבוחן המציאות. אחד מהרגעים המכאיבים ביותר בספר הוא הרגע בו פלורן מפנה גב לישועתו ופונה אל האבדון כמי שכפאו שד. האמת היא – ואת זה יש לומר לכל מי שסובל מדיכאון וקורא את הסקירה – שעם תמיכה מקצועית (שפלורן מסרב לה) אפשר לצאת מזה, אפשר לפחות לנסות. אבל ככל שמתקדמת הקריאה נראה שהשקיעה של פלורן בדיכאונו היא לא רק אמצעי הכרחי כדי לבחון את הפתולוגיה אלא גם, גוועלד, סימבולית. הדבר ניכר בעיקר בסיפורם של החקלאים הצרפתיים ששקיעתם מתוארת באותו אופן פסימי ואדיש, כמי שגורלם נחרץ.

האדישות, למעשה, מתוארת על ידי וולבק כסימפטום העיקרי של הדיכאון בין אם מדובר בדיכאון פרטי או חברתי. כמה יפה – ומכאיב – לשמוע שאחת הסיבות לאותה אדישות היא העובדה שפעם היה טוב: פעם הייתה אהבה, פעם היה אושר, פעם הייתה רווחה כלכלית, פעם העתיד נראה מזהיר, והפעם הזה נחרב בגלל המעשים שלנו. אז בשביל מה להמשיך ולנסות לתקן? אין טעם, וסביר יותר להניח – כפי שקורה גם פה – שניסיונות התיקון האקטיבי יביאו איתם פורענויות מסוג חדש.

את הספר סיימתי בסיפוק רב שעונג ועצב בצידו. משום מה לא האמנתי לפסימיות של וולבק. משום מה גם המיזוגניה והגזענות שלו לא משכנעות אותי. לעומת זאת, בין אם הוא התכוון ובין אם לא, השתכנעתי שהוא אוהב אדם ומאמין בכוחו ליצור יופי בכוחות עצמו, להיות אדון לגורלו, או לפחות להיות שותף. נדמה שהעולם הולך לכיוון לא טוב וככל הנראה על מנת לא להתאבד סיממנו את עצמנו עם כל אותם נוגדי דיכאון המעכבים סלקטיבית ספיגה חוזרת של סרוטונין בסינפסות. אבל במקום להיות מאושרים הפכנו אדישים, והאדישות לא מונעת את הנפילה במדרון אלא רק מאטה אותה. דרושה פעולה, התעוררות.

יכול להיות שהספר הזה הוא קריאת השכמה? אולי. אצטרך לקרוא את ספריו הקודמים של וולבק (אני מצפה לזה מאוד) כדי להבין כמה מההתרשמויות שלי הן באמת מבוססות. אבל אני לא חושב שזה ישנה לי משהו. מי שכותב ככה, בהומור כזה, בחדות אבחנה שכזאת, הוא אדם מאמין. מאמין באדם, כמובן. כשאני קורא ספר כמו זה חווית הקריאה הופכת אצלי רוחנית. שעה אחרי שסיימתי את הספר צלצל הפעמון: ספרו החדש של וולבק, "להכחיד", סוף סוף חצה את הים והגיע אליי. כשפתחתי את החבילה כמעט יכולתי לשמוע את פתיחת הרקוויאם של מוצרט מהדהדת בסלון. משהו גדול קורה לי.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•zooey glass
אנומליה

אנומליה

ארוה לה טלייה

בביקורת שהתפרסמה לספר ב-7 לילות המבקרת הכתירה את הספר "אנומליה" כספר מושלם, ותהתה – "האם אנחנו רוצים ספר מושלם?" זאת תהייה מעניינת, שככל הנראה יוצאת נגד ספרים שמרוב תחכום ומוקפדות נראים כמעט מהונדסים, כיצירות שנכתבו על ידי אינטלגנציות מלאכותיות או לחילופין לא מלאכותיות אבל עם כוונות ציניות, מסחריות. כשקראתי את אותה שאלה עניתי מיד, שכן, אנחנו רוצים ספר מושלם! ואנחנו רוצים אותו מיד.

גם התקציר עצמו נראה מבטיח (ויש להודות שהוא גם מקיים אחוז גדול מההבטחות). במרץ 2021 נוחתת בניו יורק טיסה מפריז שנקלעה לסערה ועליה מעל למאתיים נוסעים. ביוני 2021 שוב נוחתת בניו יורק אותה טיסה, כלומר אותו מטוס, אותם טייסים ואותם נוסעים מופיעים שוב בניו יורק, למרות שהטייסים והנוסעים המקוריים המשיכו לחיות את חייהם בשלושת החודשים שעברו ונפוצו לכל עבר. במילים אחרות: הרומן לא משתייך רק לז'אנר המדע-בדיוני-לייט אלא גם, ובעיקר, לז'אנר הכפילים.

ובכן, ההבטחה של המבקרת של 7 לילות התבדתה: זה לא ספר מושלם. רחוק מזה. גם התחכום שלו לא מהונדס מאוד, ואין תחושה שהכל נופל בול במקום. זה ספר שללא ספק נכתב באופן מחושב אבל לפי כל הסימנים כתב אותו בן אנוש או לכל הפחות תוכנה פגומה. אבל אני לא חזיר ואני מסתפק גם בספרים לא מושלמים. "אנומליה" הוא ספר כייפי לאללה. זורם, מעניין, לעיתים גם מעורר מחשבה, לעיתים מצחיק, לעיתים מאכזב. אם הסתקרנתם – עזבו את הסקירה וגשו אל הספר. כל עוד ציפיותיכם מונחות במקום הנכון אין לי ספק שתהנו.

הספר מחולק לשלושה חלקים. בחלק הראשון נערכת היכרות עם כמה מהדמויות שהיו על המטוס ושדרכן תיבחן אותה אנומליה. כל דמות מקבלת פרק שכמעט-כמעט עומד בזכות עצמו ויכול להיקרא כסיפור קצר, אבל כבר בפרקים הללו עולה ניחוח של תסריטאיות-יתר שתלווה את כל הספר ופוגמת בחוויית הקריאה, בעיקר בגלל שלא מדובר בתסריט טוב מספיק. הדבר ניכר במיוחד בדיאלוגים: לדוגמה, רוב הדמויות מדברות כמצופה מהן, בשבלוניות שמחייב הסגנון של הדמות, וכשהן מדברות האחת עם השנייה נאמרים דברים לצורכי אקספוזיציה באופן מעט מאולץ. יש האומרים שזו פארודיה על התסריטאיות-יתר האמריקאית אבל אני לא מסכים, ומכל מקום אם יש ביקורת היא הולכת לאיבוד.

החלק השני הוא כנראה המקורי ביותר בספר ולדעתי המרתק ביותר ועניינו הטיפול של השלטונות עם האנומליה. האנומליה הרי היא אירוע שלא היה אמור להתרחש אבל קרה בכל זאת ועל כן מציבה הן את המדע הן את כל הממשלות המעורבות בסיטואציה די מביכה. באופן מפתיע החלק הזה מתובל בהמון הומר ולפעמים אפילו גולש למחוזות הפארודיה, הוא מלהטט בין סגנונות כתיבה והמעבר בין הדמויות ונקודות המבט מאוד אפקטיבי. כשזה עובד זה עובד מצוין, ובדרך כלל זה עובד. אם לקחתי משהו מהספר הזה אותו משהו – שאני לא בטוח מה הוא – נמצא פה.

החלק השלישי הוא זה שציפיתי לו ביותר, בו המתח שנבנה בשני החלקים הראשונים נפרק ומתיז ניצוצות. ההתרחשויות העיקריות בו הן העימותים של הדמויות עם הכפילים שלהן. המתח פה הוא מתח עלילתי שמסתיר בתוכו, כמעט בסוד, מתח פסיכולוגי משובח, אבל למרות שרוויתי נחת מהפרקים הראשונים הלכה ההנאה שלה והפכה לאכזבה, גם אם לא הייתה זו אכזבה מרירה במיוחד. הסיבה אליה הייתה סאראמאגו שספרו "האדם המשוכפל" הוא ספר הכפילים הראשון שקראתי שבמקרה ולמרבה הצער הוא כנראה מהמשובחים שבז'אנר הכפילים. כשהאדם ניצב מול הכפיל שלו הוא ניצב למעשה מול עצמו אבל לראשונה רואה את עצמו מבחוץ – מבחוץ באמת – וכל הקונפליקטים הפנימיים הופכים לחיצוניים, בין-אישיים. סאראמאגו הגיע עם המחקר לשיאים מפתיעים ומאוד קשה להתעלות עליו. באופן לא מפתיע גם הסיבוך האחרון בעלילת "האדם המשוכפל" – ואפילו פתרונו של הסיבוך – הופיע כאן לקראת הסוף.

אבל גם אם קשה להתעלות זה לא אומר שאי אפשר לנסות, ובזמן שסאראמאגו הציג מקרה אחד של עימות בין כפילים לה טלייה מציג בערך שישה מקרים, רובם הגדול די מקוריים ונעים בין שעשוע למתח ותדהמה. מצד שני (הסתייגות אחרונה, מבטיח, גם אם בשלב הזה אני מניח שהאמביוולנטיות שלי ביחס לספר לא נעלמה מעינו של איש) שישה מקרים לא מאפשרים התעמקות בתהומות הפסיכולוגיות או העלילתיות שכל מקרה כזה מציע ולכן הפסיפס הסיפורי נותר די שטוח. שטוח ומספק, מעורר מחשבות לא פעם ובעיקר רעב לעוד. ספר לא משביע אבל שפותח לך את התיאבון לעוד ספרים – זה בהחלט לא מושלם אבל זה מצוין.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•zooey glass
אנומליה

אנומליה

ארוה לה טלייה

בביקורת שהתפרסמה לספר ב-7 לילות המבקרת הכתירה את הספר "אנומליה" כספר מושלם, ותהתה – "האם אנחנו רוצים ספר מושלם?" זאת תהייה מעניינת, שככל הנראה יוצאת נגד ספרים שמרוב תחכום ומוקפדות נראים כמעט מהונדסים, כיצירות שנכתבו על ידי אינטלגנציות מלאכותיות או לחילופין לא מלאכותיות אבל עם כוונות ציניות, מסחריות. כשקראתי את אותה שאלה עניתי מיד, שכן, אנחנו רוצים ספר מושלם! ואנחנו רוצים אותו מיד.

גם התקציר עצמו נראה מבטיח (ויש להודות שהוא גם מקיים אחוז גדול מההבטחות). במרץ 2021 נוחתת בניו יורק טיסה מפריז שנקלעה לסערה ועליה מעל למאתיים נוסעים. ביוני 2021 שוב נוחתת בניו יורק אותה טיסה, כלומר אותו מטוס, אותם טייסים ואותם נוסעים מופיעים שוב בניו יורק, למרות שהטייסים והנוסעים המקוריים המשיכו לחיות את חייהם בשלושת החודשים שעברו ונפוצו לכל עבר. במילים אחרות: הרומן לא משתייך רק לז'אנר המדע-בדיוני-לייט אלא גם, ובעיקר, לז'אנר הכפילים.

ובכן, ההבטחה של המבקרת של 7 לילות התבדתה: זה לא ספר מושלם. רחוק מזה. גם התחכום שלו לא מהונדס מאוד, ואין תחושה שהכל נופל בול במקום. זה ספר שללא ספק נכתב באופן מחושב אבל לפי כל הסימנים כתב אותו בן אנוש או לכל הפחות תוכנה פגומה. אבל אני לא חזיר ואני מסתפק גם בספרים לא מושלמים. "אנומליה" הוא ספר כייפי לאללה. זורם, מעניין, לעיתים גם מעורר מחשבה, לעיתים מצחיק, לעיתים מאכזב. אם הסתקרנתם – עזבו את הסקירה וגשו אל הספר. כל עוד ציפיותיכם מונחות במקום הנכון אין לי ספק שתהנו.

הספר מחולק לשלושה חלקים. בחלק הראשון נערכת היכרות עם כמה מהדמויות שהיו על המטוס ושדרכן תיבחן אותה אנומליה. כל דמות מקבלת פרק שכמעט-כמעט עומד בזכות עצמו ויכול להיקרא כסיפור קצר, אבל כבר בפרקים הללו עולה ניחוח של תסריטאיות-יתר שתלווה את כל הספר ופוגמת בחוויית הקריאה, בעיקר בגלל שלא מדובר בתסריט טוב מספיק. הדבר ניכר במיוחד בדיאלוגים: לדוגמה, רוב הדמויות מדברות כמצופה מהן, בשבלוניות שמחייב הסגנון של הדמות, וכשהן מדברות האחת עם השנייה נאמרים דברים לצורכי אקספוזיציה באופן מעט מאולץ. יש האומרים שזו פארודיה על התסריטאיות-יתר האמריקאית אבל אני לא מסכים, ומכל מקום אם יש ביקורת היא הולכת לאיבוד.

החלק השני הוא כנראה המקורי ביותר בספר ולדעתי המרתק ביותר ועניינו הטיפול של השלטונות עם האנומליה. האנומליה הרי היא אירוע שלא היה אמור להתרחש אבל קרה בכל זאת ועל כן מציבה הן את המדע הן את כל הממשלות המעורבות בסיטואציה די מביכה. באופן מפתיע החלק הזה מתובל בהמון הומר ולפעמים אפילו גולש למחוזות הפארודיה, הוא מלהטט בין סגנונות כתיבה והמעבר בין הדמויות ונקודות המבט מאוד אפקטיבי. כשזה עובד זה עובד מצוין, ובדרך כלל זה עובד. אם לקחתי משהו מהספר הזה אותו משהו – שאני לא בטוח מה הוא – נמצא פה.

החלק השלישי הוא זה שציפיתי לו ביותר, בו המתח שנבנה בשני החלקים הראשונים נפרק ומתיז ניצוצות. ההתרחשויות העיקריות בו הן העימותים של הדמויות עם הכפילים שלהן. המתח פה הוא מתח עלילתי שמסתיר בתוכו, כמעט בסוד, מתח פסיכולוגי משובח, אבל למרות שרוויתי נחת מהפרקים הראשונים הלכה ההנאה שלה והפכה לאכזבה, גם אם לא הייתה זו אכזבה מרירה במיוחד. הסיבה אליה הייתה סאראמאגו שספרו "האדם המשוכפל" הוא ספר הכפילים הראשון שקראתי שבמקרה ולמרבה הצער הוא כנראה מהמשובחים שבז'אנר הכפילים. כשהאדם ניצב מול הכפיל שלו הוא ניצב למעשה מול עצמו אבל לראשונה רואה את עצמו מבחוץ – מבחוץ באמת – וכל הקונפליקטים הפנימיים הופכים לחיצוניים, בין-אישיים. סאראמאגו הגיע עם המחקר לשיאים מפתיעים ומאוד קשה להתעלות עליו. באופן לא מפתיע גם הסיבוך האחרון בעלילת "האדם המשוכפל" – ואפילו פתרונו של הסיבוך – הופיע כאן לקראת הסוף.

אבל גם אם קשה להתעלות זה לא אומר שאי אפשר לנסות, ובזמן שסאראמאגו הציג מקרה אחד של עימות בין כפילים לה טלייה מציג בערך שישה מקרים, רובם הגדול די מקוריים ונעים בין שעשוע למתח ותדהמה. מצד שני (הסתייגות אחרונה, מבטיח, גם אם בשלב הזה אני מניח שהאמביוולנטיות שלי ביחס לספר לא נעלמה מעינו של איש) שישה מקרים לא מאפשרים התעמקות בתהומות הפסיכולוגיות או העלילתיות שכל מקרה כזה מציע ולכן הפסיפס הסיפורי נותר די שטוח. שטוח ומספק, מעורר מחשבות לא פעם ובעיקר רעב לעוד. ספר לא משביע אבל שפותח לך את התיאבון לעוד ספרים – זה בהחלט לא מושלם אבל זה מצוין.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•zooey glass
המקום הריק

המקום הריק

יהודית הנדל

ספוילרים (?)

"המקום הריק", מחזור הסיפורים האחרון שכתבה ופירסמה יהודית הנדל, עוסק במוות וכמו שמבטיחה הכריכה האחורית הוא עושה את זה בישירות שקשה למצוא, נקייה מפואטיות אבל לא מיופי: אומנם זה רק הספר השני שאני קורא של הנדל אבל אני מאמין פחות ופחות שיש ביכולתה לכתוב דבר מה לא יפה. עוד לפני שהיא פורשת סיפור או התבוננות אני נהנה מהכתיבה עצמה, מכל משפט ומשפט, שעושה חשק לפתוח את הפה ולקרוא את הכתוב בקול כדי לשמוע באוזן את המצלול, את תנועת המשפט האחד שמביאה אחריה את תנועת המשפט הבא. אבל גם אם הכתיבה מוזיקלית לעילא מדובר במוזיקה קודרת. את הספר הנדל כתבה אחרי שהחלימה בדרך נס ממחלה קשה אבל גם הספר השני שלה שקראתי, שנכתב עשרים וחמש שנים לפני כן, קודר מאוד ועל כן אני מאמין שהקדרות, כמו המוזיקליות, היא חלק מסוד היופי של כתיבתה.

הסיפורים עצמם, יש להבהיר, יפים מאוד, גם אם רובם הם לא דוגמה טובה לאומנות הסיפור הקצר. ההתרחשויות בהן דלות מאוד – ולעיתים מוגזמות מאוד – ומלאים במחשבות וזיכרונות. רובם מתרחשים ברגע זה או אחר בגן דובנוב והמספרת פוגשת אנשים ומביטה בהם או מנהלת איתם שיחה קלה. דרמות גדולות כמעט ואין, אבל כשהמוות כה נוכח אין צורך בדרמות, ההפך: הדרמה היא השלווה שלפני או אחרי המוות. הדרמה היא המקום הריק.

הסיפור האחרון, "אגדת הכינור האבוד", הוא הארוך מכולם וגם המורכב מכולם, ומתכתב לדעתי עם "כינורו של רוטשילד" של צ'כוב, ואולי יותר משהוא מתכתב איתו הוא מבצע אותו מחדש בגירסא פסימית. "כינורו של רוטשילד" מספר את סיפורו של יעקוב בונה ארונות הקבורה שבעקבות מותה של אשתו מארפה וגסיסתו שלו מביט מחדש בחייו שהעביר במרירות ונרגנות ונזכר כמה יפים היה החיים לפני שנרקבו וכמה עודנו יפה העולם הזה. על ערש דווי, כדי להתפייס עם רוטשילד החלילן שנוא נפשו, הוא מוריש לו את הכינור שאחרי מותו של יעקוב מעלה ממנו רוטשילד ניגון עגום שכל הכפר מתאהב בו.

אצל הנדל הכנר הוא אהוב ליבה של דודתה נלה, שחפן מומחה לבאך, שבביקוריה של המספרת – אז נערה ההולכת ומתאהבת בו – מספר לה עוד ועוד על באך אהוב ליבו אגב שיעולים ויריקות דם אל ממחטה. כשמותו מתקרב הוא מתחפר בתוך עצמו, מסתגר, ועם מותו הכינור נעלם. באותו זמן פורצת מלחמת השחרור וערביי חיפה, שבה מתרחש הסיפור, בורחים. המספרת חושדת שאת הכינור הוא הוריש לילד הערבי עם העיניים הגדולות שהיה מאזין מהחלון לנגינתו של אהוב ליבה של דודתה, אבל כשהוא נשאל אם הכינור אצלו הוא אומר "תחפשי אותו בים, גברת, הוא נפל במים, אבוד בים, גברת, וכשאמר זאת צחק ומיד נמלט".

מההבדל בין שני הסיפורים ברורה עמדתה של הנדל לגבי המוות: מדובר באירוע מכוער שגוזר בדידות עד כדי שגעון על אהובי המת ושקשה לחלץ ממנו גאולה אמתית אלא רק כאוס נוסף, סיבוך של האירועים שלא ייתכן לו פיתרון. העמדה הזאת, הקשוחה מאוד, ניכרת בכל שאר סיפורי הספר. ב-"כשעשינו אהבה" הנהדר, למשל, אהובה של רימונה, חברתה של המספרת, נפטר בזמן המשגל. האירוע הזה מטיל עליה אימה ובעקבות שיתוף הפעולה של הרופא קובע המוות, אשתו של הנפטר לא מגלה על הרומן שהיה לו עם רימונה מזכירתו שנותרת בצללים, בודדה בתוך הסוד ובזיכרון המוות שאירוע כשעשתה אהבה.

אבל הפסימיות של הנדל היא פסימיות שקרנית, או לפחות היא רק צד אחד של המטבע, של ההתמודדות האנושית עם המוות. בסיפור הראשון, "המקום הריק", המספרת מבקשת רשות מברנש זקן שאיננה מכירה לשבת לצידו על המקום הריק שבספסל. הזקן מסרב ואומר שהוא ממתין לאשתו שתגיע והמספרת אומרת שכשהאישה תגיע היא תקום. אז הזקן נשבר ומספר שאשתו נפטרה אבל "בשבילי היא עדיין יושבת כאן, אני מקווה שאת מבינה". המספרת אומרת שהיא מבינה ונקשרת ביניהם שיחה שבמהלכה, כדרך אגב ובלי שהזקן שם לב המספרת מתיישבת במקום הריק.

זה רגע חשוב שקל לא לשים לב אליו אבל הוא מספר סוד שהנדל מסרבת לספר בדיוק כמו שאהוב ליבה של דודתה מסרב לספר איפה החביא את הכינור: המקום הריק הוא הזדמנות לשיחה, להתוודעות אל צערו של האחר, לניחומים. המספרת כותבת על כל אותם אנשים בודדים ואומללים שפגשה בגן דובנוב או שראתה מחלון ביתה או שהכירה בימי חייה, ובשיחות עצמן שהיא מנהלת איתם, במבט עצמו, בעדות, בנועם שבו היא נוהגת עם כל אותם אנשים – בדרכיה מלאות החמלה – היא מעניקה לכל אותם אנשים גאולה מהמוות. היא מתיישבת במקום הריק ומאפשרת שיתוף ואפילו שחרור מן המועקה, גם אם רגעי. זהו שיעור יפה, יפה כמו הכתיבה עצמה שנובע בין היתר גם הוא מהיופי שלה, שמלמד איך לנהוג במי שקרס עליהם עולמם: להביט מבלי להסב את המבט, פשוט להיות שם, להקשיב, לחמול - זה עולם ומלואו. מומלץ לכל.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•zooey glass
לא תאהב

לא תאהב

איתן דרור-פריאר

ארוך ועלול להכיל ספוילרים (שכידוע הם משהו סובייקטיבי, לדעתי אין, אבל ראו הוזהרתם)

כשיצא ספר הביכורים של ג'ייסון דנינו הולט "צילום מסך" עומרי הרצוג, שתיאר אותו כספר "מהפנט ומזהם", אמר כי הספר תופס מקום על המדף הדליל של הספרות הרדיקלית בעברית. נזכרתי בהכתרה הזאת כי ספרו השלישי של איתן דרור-פריאר, הנורמטיבי לחלוטין, חונך מדף חדש בספרייה העברית: ספרות הסחים הגאה. בזמן שספרו של דנינו הולט הצטרף אל מסורת עולמית של ספרות הביבים הלהט"בית, הספר "לא תאהב" מצטרף אל מסורת מקומית מאוד של ספרות קונפורמיסטית וסטרייטית למהדרין.

קשה להגדיר מהו סחי, מילה שפירושה המקורי היה אדם שנמנע משתייה וסמים. כפי שמדגים יפה עמוד הפייסבוק הנהדר "תייר שאל אותי מה זה סחי", מדובר באדם שמחזיק בסל תכונות של ישראליות נורמטיבית לחלוטין. הספרות הסחית אומנם מתארת בדרך כל את חייהם הסחיים של גיבורים סחים – או שמיטלטלים בין מודלי חיקוי סחים שאינם מצליחים לחקות מרוב חריגות – אבל היא מובחנת גם על ידי סגנון הכתיבה עצמו. מדובר בסגנון שלדעתי החובבנית דויד גרוסמן בישר אבל אשכול נבו, המלך של ספרות הסחים, הביא אל שיאים חדשים.

מדובר בכתיבה שמאמצת את המשלב הדיבורי אבל כדי להפגין דיבוריות היא משתמשת במונחים מקומיים מאוד ("בודקה", "ברדק"). בנוסף, ככלל ובעיקר במופעיה הקלישאתיים ביותר, הכתיבה הסחית מפריזה במילות הסיפור הרטוריות, וביניהן, רק אז ("רק אז הבנתי שבכל התקופה שלנו יחד עצרתי את הנשימה"), עוד, ("לענות את התשובות הנכונות הוא עוד זוכר"), בן הכלאיים אז עוד ("אז עוד ספרתי נצחנות"), כבר, כמה ואפילו (ופה שלושתן בפיסקה אחת: "וכבר נזכרה בבדיחה על מינה, זינה ואדרבה, וכמה כעסה על מולי שהחליט לספר את הבדיחה הגסה הזאת בנוכחות הילדים, כשדודה חווה ושאולי ביקרו אצלם, וכמה הביך אותה אז מול חווה, אפילו ששאולי צחק בקול גדול ומיד סיפר בדיחה גסה ופרועה לא פחות").

אי אפשר לכתוב סיפור בלי המילים הללו אבל פה, בז'אנר, הן נפוצות יותר מהמקובל, בדרך כלל כדי לנסות להדגיש איזשהו מתח, גורליות או ארעיות גורלית שיש באירועים המתוארים – ובדרך כלל בכל האירועים המתוארים. אם זאת שפה דיבורית באמת אני לא יודע מי מדבר בה. אולי קיבוצניקים? בנות אולפנא? יוצאי סיירת בערב מפגש של הגדוד? ירושלמים? לא ברור.

מהציטוטים למעלה אולי בולטת עוד תכונה של הספרות הסחית: האובססיה היא לא רק לשפה הישראלית הסיפורית עצמה אלא גם לרגעים הישראליים ביותר, אותם רגעים שאנשים מציינים כששואלים אותם, "מה ישראלי בעיניך?" (ה-שאלה של הסחיות), ובדרך כלל זה ייעשה תוך התעכבות על הדינמיקות המשפחתיות או הרומנטיות, דיאלוגי יומיומיים שנונים והבלטתם של ילדים חכמולוגים. "לא תאהב", למשל, מתחיל בטיול של המספר ואחיו לנחל אל על, בנחל הם פוגשים דתיים לאומיים וקושרים איתם שיחה, ולסיום הולכים לאכול את הפלאפל-הכי-טוב-בארץ (כך במקור, בהמשך אומר המספר לאחיו, "הפלאפל העולמי של כבר נסגר" כדי לסמן את הארעיות של אותו יום רחוק וגורלי). בהמשך האח נוסע למזרח וחוזר מהמזרח, ותיאור המפגש מתעכב על כל סממן מוכר: "ניערת את מכנסי השרוואל הלבנים ואת החולצה חסרת השרוולים, צו האופנה של החוזרים מהמזרח, ואיך אפשר בלי זקן".

"לא תאהב" הוא ברובו מונולוג בגוף שני שנושא מיכאל, גבר בן ארבעים הסובל מתסמונת טורט, אל אחיו שעקר לאוסטרלי והשאיר אותו לבדו עם שני הוריו הקשים. חלקים אחרים, המובאים מפיו של מספר יודע כל, מביאים פרקים נבחרים מחייהם של בני המשפחה, ובעיקר מחייה של אליזבט, אמו ההולנדית והיפה ניצולת השואה (נדמה לי) של המספר. כבר בתקציר בולטת הסחיות, אבל פה מגיעה הבשורה הגדולה: בנוסף למחלתו הנוירולוגית מיכאל הוא גם גבר גיי. מדובר במאורע כמעט מהפכני, בשיא הרצינות. בספרות הסחית כמעט כולם סטרייטים והסיבה היא שהישראליות בה"א הידיעה, הישראליות של ימי העצמאות, היא נורמטיביות לשמה והנורמטיביות הישראלית היא הטרונורמטיבית. אין משמעות הדבר שגיבוריה של הספרות הסחית הם יפי הבלורית והתואר – ההפך. הגיבורים של הספרות הסחית מתעמתים עם דימויי הגבריות המדכאים של הישראלים וסובלים מהן – אבל בו בזמן גם יונקים ממנה ומתפלשים בה.

אם כן, ספר סחי להט"בי ראשון הוא לא פחות מציון דרך בהיסטוריה של הקהילה הגאה בישראל והוא משקף את המעבר של הקהילה מהשוליים אל המרכז. בהקשר הזה הספר של ג'ייסון דנינו הולט (שטרם קראתי אבל הוא נשמע נהדר) משתייך למסורת ספרותית שאבד עליה הכלח, התיישנה, יצאה משימוש, וממש כמו המפגשים בגן העצמאות חזרה גם היא לחיים חדשים כז'אנר וינטג'י, בו ההתמכרות למין היא תוצר של שפע ולא של מחסור. "לא תאהב" לעומת זאת הוא חידוש שלא היה אפשרי עד כה, כלומר עד שהקהילה הלהט"בית התחילה להשתלב בישראליות ולהפוך חלק ממנה. כמה חבל – ולא מפתיע, בהתחשב בנסיבות, בכל זאת מדובר בעונת מעבר – שהספר הסחי הלהט"בי הראשון בישראל הוא לא ספר טוב, שנופל הן במלכודות של הספרות הסחית והן באלה של הספרות הלהט"בית.

נתחיל בסחית. מה עושה ספר סחי לספר סחי טוב? מה שעושה כל ספר לספר טוב: המבנה והקצב. אשכול נבו הוא מאסטר של מבנה וקצב אבל פה הם אינם ואם הם ישנם הם לא מותאמים זה לזה וקורסים. מלכתחילה מונולוג פנימי דחוף ודרמטי, נואש, מתרפק ומתגעגע לאח שעדיין נמצא בין החיים הוא בעייתי. ובכל זאת זה היה יכול להצליח – מיכאל יושב בחדרו של האח בבית ההורים ומדבר אל הכלבים ואדים ונטשה ששוכבים על מיטת האח ומספר לו על האהבה הגדולה שהייתה לו ונגמרה. הדחיפות פה מובנת – הוא נמצא במצוקה ורוצה לשתף את האח פנים מול פנים בסיפור האהבה שהרגע נגמר. אלא שהאהבה מופיעה רק בעמוד מאה, והספר כולו הוא בן מאתיים ועשרים עמודים. יותר ממחצית מהספר לא נוגע באהבה עצמה אלא ברגעים המכוננים של הקשר בין האחים ובין האחים להוריהם.

ורגעים מכוננים, ברוך השם, לא חסר. ספרתי שנת אפס אחת, קו פרשת המים אחד, ועוד לא מעט רגעים ששינו את הכל. ההפרזה במילות הסיפור הרטוריות נותנות תחושה מתישה של מהפכים בלתי נגמרים ומקשה למעקב אחרי חוט הסיפור. עוד ועוד אפיזודות ואנקדוטות נערמות ללא סדר מסוים, באסוציאטיביות כאוטית, ולא מעט פעמים שיאים רגשיים נהרסים על ידי ספויילרים עצמיים. כשנדמה שמשהו נבנה מגדל הקלפים קורס או נשכח. ולא פעם יש סתירות או הצהרות שלא מוכיחות את עצמן בהמשך הסיפור. אני לא חושב שמדובר בחוסר כשרון של דרור-פריאר אלא ההפך – הכתיבה הזאת, הכאוטית אולי במכוון, היא מאוד נפוצה ולא פעם תהיתי אם גם הספר הזה הוא אוטופיקשן (הוא לא) בניסיון להסביר לעצמי מדוע אפיזודות כה שוליות ודיאלוגים כה חביבים-וזהו נמסרים בכזאת קנאות.

מבחינת הספרות הלהט"בית – וכנראה בגלל הסחיות, שאומנם אימצה את גאי הארץ אבל לא בלי הומופוביה – לא נעשה פה חידוש גדול, ההפך: הספר צועד אחורה ובזמן שבעולם יוצאים ספרים גאים שמעניקים כל הזמן תובנות חדשות על החוויה הלהט"בית ומעדכנים אותה פה התובנות מיושנות ורובן נזנחו כבר לפני לא מעט זמן מחמת מיאוס וחוסר רלוונטיות. יש לציין שהסופר – אם הוא גיי בעצמו – והמספר משתייכים לדור אחר, דור המדבר של הקהילה הלהט"בית שחזו במעבר מזהות מינית מדוכאת אל זהות מינית שמחה ומלאת גאווה.

אם כן השנאה העצמית ברורה לי, וגם הבושה. אבל לא מדובר רק בתיאור של החוויה הפרטית אלא בנראטיבים שמשתייכים למאה הקודמת וכבר קשה למצוא: אישה שרוצה להקיא מול גברים מתנשקים, התייחסות לנטייה המינית כמחלה, הומואים מתבודדים, הומואים ילדותיים ולא מתפקדים (גם עכשיו יש הומואים ילדותיים אבל מדובר בעיקר בילדותיות נרקיסיסטית, שונה שמיים וארץ מהילדותיות של ולנטינו, למשל, שכתבה נטליה גינצבורג בשנות השישים) והכי חמור: הומואים שמתים מסרטן. אולי מדובר בחבלי לידה של הז'אנר החדש. אולי בספר הסחי הגאה הבא של איתן דרור-פריאר (שאקרא) הציווי "לא תאהב" ייהפך ל-"תאהב כמה שבא לך, יא הומו". נחיה ונראה. לדואגים, כמובן שאין תיאורי מין בספר הזה, ועם הבוטות הסטרילית שבה המין הסטרייטי מתואר בספרות הסחית – ככל הנראה לא מדובר בהפסד גדול.

ובכל זאת היו כמה רגעים יפים, והבחנות קטנות מרנינות על חיי משפחה וחיים גאים וחריגות (שהלוואי שלא הייתה כפולה, חריגות אחת זה די והותר). איתן דרור-פריאר התפרסם בזכות הנובלות שלו וגם הספר הזה היה צריך להיות נובלה. כדי לשמור על עניין במשך מאתיים עמודים צריך לשלוט במלאכת הרומן, שזה קצת יותר קשה מכתיבת סיפור קצר משובח והרבה יותר קשה מכתיבת נובלה. אני מקווה שדרור-פריאר ישתפר. אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה אגרסיבית במיוחד נגד נטפליקס ולסחים הגאים נכונו עוד קרבות גדולים בהמשך.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•zooey glass

ביקורות נוספות על "אלה תולדות"

אלה תולדות

אלה תולדות

אלזה מורנטה

כבר בקריאת העמוד הראשון הבנתי שאני מחזיקה בידי ספר חשוב. אוצר תרבותי כך אומרים עליו. או במילים אחרות - יצירת מופת.

מורנטה הסופרת נהגה לומר שאנשים נחלקים לשלושה זנים : -

אכילס - מי שמקבל את המציאות ומממש את תשוקותיו ;
המלט - המפקפק, סרבן-המציאות ;
ודון קיחוטה - זה שממציא לעצמו מציאות משלו וחי את חלומותיו ...

היא עצמה השתייכה לזן ה"דון קיחוטי" וכך גם דמויותיה.

היא נודעה גם כמי שדיברה תמיד בגילוי לב - היה לה שיגעון לאמירת אמת, מכאיבה ואיומה ככל שתהיה, מן הסוג הנדיב והאכזר כאחד, הייתה שנונה ומצחיקה וכל התכונות האלו נתנו את ביטויין בכתיבה שלה .

וגם...הייתה בת מזל אריה (כמוה כמוני- יומיים אחרי, נולדה בחודש אוגוסט לפני 108 שנים ) בעלת אישיות עצמאית, דעתנית מאוד וחופשיה, ואולי זו הסיבה שכבר בהתחלה עוד לפני שקראתי מילה אחת שלה - אימצתי אותה ללבי, שטויות ? ייתכן !... אבל כידוע אנחנו נוהגים לנכס ולקרב לליבנו את הדומים לנו, זה בטבע שלנו- (דבר קטן שיכול להיות שולי אבל בהחלט מטה את הכף, תשאלו את פרופ' דן אריאלי - "לא רציונלי ולא במקרה- הכוחות הסמויים שמעצבים את ההחלטות שלנו " כך שאני בלב חפץ מוכנה לגחך על עצמי... )

אימא הייתה יהודייה, ואת השיעור החשוב על אימה מורנטה למדה על בשרה כשהגרמנים השתלטו על רומא ב- 1943, ובתקופת המלחמה הנוראה ההיא, היא ובעלה הסופר אלברטו מורבייה, נאלצו לברוח להרים שבדרום איטליה ושם מצאו מפלט בחדרון קטן במבנה מרוצף בבוץ אצל משפחה של איכרים... והרקע האישי שלה, היווה את הבסיס לכתיבת הרומן המפורסם והמוערך הזה .

"אין שום דרך לשקף את חווית הקריאה של הרומן, מלבד לצלול אל תוכו"...
"הוא קודר, מפחיד, ועם זאת מצליח להיות שמח מותח ומשחרר "...
אלו רק חלק מההדים שנשמעו לאחר שהרומן יצא לאור.
ואוז'פה של מורנטה, הילד שנולד לאידה מאונס חייל גרמני, ירתק, יכבוש, ירעיד בנו כל נים אפשרי, יכמיר ויעורר, יצער, יטריד, יסעיר, יגעיש יכאיב בקיצור יישאר אתנו עד סוף החיים.
איך היא הצליחה בזה ? מתת אלוהים.
"הכישרון טמון (ניכר) בדבר האחד שמצליח לשרוד עוד הרבה אחרי העמוד האחרון..." אמר מי שאמר...

מודה שרבים היו הדפים שוויתרתי עליהם- עודף אינפורמציה היסטורית שהכבידה על העלילה. הייתי מקצרת או משמיטה... וכדי לתאר את הרגשתי אצטט את עמוס עוז שסיפר באחד מהראיונות אתו "שבכל פעם שהוא חוזר לספרים שהוא כתב, הוא מוצא בהם את המיותר... וחושב שהיה צריך לכתוב אותם קצת אחרת, בעיקר לצמצם, ורק לעיתים רחוקות להרחיב..."

אז זהו. הכותר הזה הוא אחד מתוך 100 הספרים של המאה העשרים- שהם בבחינת חובה.

ירצו - יאכלו , לא ירצו – לא יאכלו ... (כבר חוויתי על בשרי ספרים חשובים שלא התחברתי אליהם...) אז הרשות נתונה...

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אירית פריד
אלה תולדות

אלה תולדות

אלזה מורנטה

ישנם ספרים שאני מרגישה שהם חייבים לי התנצלות אחרי שקראתי אותם.. התנצלות על שביזבזו לי את הזמן.
לספר הזה אני מרגישה שאני חייבת לו התנצלות.
התנצלות על שלא הצלחתי להיסחף לתוכו עד הסוף כמו שמגיע לו. התנצלות שלא הייתי איתו ורק איתו אלא חשבתי על ספרים אחרים תוך כדי קריאה.
ולמה זה? למה לא הצלחתי להישאב?
לדעתי אם הייתי קוראת את הספר לפני 15 שנה הייתי נהנית מכל רגע. לפני 15 שנה הייתי תלמידת תיכון במגמת ספרותית נהנית מכל רגע של קריאה. כל רגע של קריאה שהמורה ציונה אמרה לקרוא. לא היו לי עוד 5 ספרים על המדף שאני מתה כבר להתחיל, לא היה לי אתר סימניה שצועק לי: "נו! יאללה... תראי כמה ספרים עוד לא קראת!!" , לא היו לי 2 ילדים ובית להחזיק. היה לי רק את הספר שהמורה אמרה לקרוא וזהו. אז צללתי לתוכו בלי לחשוב על כלום וככה יצא שאת הספרים הכי יפים לדעתי קראתי דווקא בשנים הללו כמו "העבד", "המאהב", "אנה קרנינה" (לא, לא "אבא גוריו"!!).
אני מרגישה שלספר כמו "אלה תולדות" צריך לתת כבוד כמו שידעתי לתת אז. עכשיו עשיתי לו עוול כי לא הצלחתי לקרוא אותו במחשבה שאין ספר אחר יותר טוב שאני יכולה לקרוא...
אבל הספר כן טוב. אני יודעת להגיד את זה למרות כל החטאים שהיו לי בדרך.

לכאורה הספר כמעט נטול עלילה מלבד העלילה הכי גדולה של המאה הקודמת ושל כל מי שהיה שם: מלחמת העולם השניה והשואה.
לכאורה הספר כמעט נטול מתח מלבד המתח הכי גדול שיש בחיים: האם נשרוד את היום הזה ונגיע למחר?
לכאורה הספר כמעט נטול דמויות מלבד הדמויות הכי חשובות שיש לכולנו בעולם הזה: אמא וילד...
אז זה מה שיפה בספר: אמא במלחמה נוראית כמעט בלתי אפשרית על השפיות שלה והחיים של הבן שלה שקשורים אחד לשני לאורך כל הספר.

כמעט לאורך כל הספר היו מחשבות שהוא ארוך מידי, שהוא מושך מידי את הכלום שכאילו קורה בו וידעתי שזה בגללי ולא באמת בגלל הספר.
ואחרי שסיימתי לקרוא 500 עמודים ואמרתי לעצמי בייאוש: "זהו, אוזפה הקטן כנראה כבר לא יעשה לך את זה"
בא הסוף של הספר וכבש אותי ובלי לספר למה ואם זה משמחה או מעצב אני רק אגיד שקרה לי משהו דווקא עם הספר הזה שגם לא קרה לי מאז ימי הקריאה שלי בתיכון: בכיתי. בכיתי בעמודים האחרונים ושוב הוכחתי לעצמי שההחלטה שלי לסיים ספר ויהי מה היא נכונה.
ממליצה לכל מי שחושב שיעמוד בזה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אוהבת לקרוא
אלה תולדות

אלה תולדות

אלזה מורנטה

חווית הקריאה הטוטלית- אם קיים דבר כזה אזי סיפרה של הסופרת האיטלקיה אלזה מורנטה (Elsa Morante) ראוי להתכבד בסופרלטיב הנ"ל.
הספר נקרא במקור האיטלקי La Storia -ההיסטוריה, השם המקיף כ"כ כמו תארים כאלה ואחרים לא פוגעים במטרה, דומה כי אין דרך לרדת לעומקה של חווית הקריאה בספר זה ללא צלילה אל תוכו. לעתים קשה לתמצת חוויה במלים, התאור המילולי הופך לחד מימדי ומצומצם ביחס למה שחשתי ומה שברצוני להעביר לאחרים, אך זה מה שבנמצא ועם זה אשתדל לתאר משהו מתוכנו ומרוחו של הרומן הנ"ל.
7 שנות ההתרחשות המתוארות בספר מתחילות ברומא הפשיסטית תחת משטרו של ה"דוצ'ה" בניטו מוסוליני בשנת 1941 וגולשות עד אחרי המלחמה עת ליקקה איטליה את פצעי המלחמה תוך שיקום, ותוך התמודדות עם הזהות הלאומית הבעייתית לאחר שנות המלחמה, והיותה חלק ממדינות "הציר", לפחות עד להתמוטטות השלטון הפשיסטי.
אידה (אידוצה) אלמנה חצי יהודיה ללא שום מודעות למוצאה, מעבר לפחד קמאי שמישהו יתפוס אותה על רקע זה, מורה ביסודי, צנומה וקטנה המגדלת לבדה את נינו- נער מתבגר פורק עול ופוחח שלא מסוגל להתמיד בקשר עם האוהבים אותו מתוך שיעמום אגוצנטרי.
אידה זו נאנסת במר גורלה ע"י חייל גרמני כמעט באקראי, וכתוצאה מכך נולד אוזפה הילד מלאך, תינוק פעוט וילד קורן אושר כאילו לא שייך למציאות אליה נולד. הוא גם מלאך כי אכן הוא הולך ומתנתק עם אימו מהחבלים הקושרים אותו למציאות. הילד קשור לסובב אותו ע"י מספר חפצים דמויות וחיות הנעלמים מחייו אחד לאחד. הפעוט גדל ללא צעצועים, וכשאחיו נותן לו במתנה כדור בשם "רומא" זה צעצוע נוסף לאגוז שהיה לו, הכדור נעלם בזמן הפצצה אוירית בה נקבר גם ביתם תחת חורבות, גורל האגוז והכלב של אחיו דומה. אחיו הגדול המופיע לפרקים מלאי שמחה בחייו של הילד לאחר ציפייה שממלאת את כל ישותו נעלם כשם שהופיע, כל מה שקשור לאח הגדול, חבריו, תחביביו, כלביו, צחוקו, קולו ודרך הילוכו כל אלו מהווים עבור אוזפה משאת נפש שהקורא ממש מתחנן שתתממש אפילו בחלקה למענו, ולא כך.
אוזפה בעל עיני התכלת שירש מאביו האלמוני, מתחיל את חייו כפעוט פעלתן מלא סקרנות, ניגוד מעורר חמלה למציאות העגומה בה הוא חי, לאורך חייו הקצרים הוא הולך ומאבד את חדוות החיים בקשר עם הסובב אותו, הוא הולך ומסתגר בקונכייה כששמחת חייו הכבושה גם היא מצטמצמת לדברים שעדיין לא נטשו אותו, מתוך עולמו הוא מנסה בתמימות להבין את העולם הבלתי אפשרי שסביבו, חומת הניתוק המתגבהת הינה נסיון נואל ומעורר רחמים לא להיפגע יותר מנטישות, ואכזבה גוררת אכזבה ואיתה צומחת המחלה האיומה של התקפי אפילפסיה מחרידים שלבסוף מכריעים את גופו הקטן. המחלה מקבילה לאבדן הקשר עם העולם, שניהם מופיעים במלא עצמתם עם תום המלחמה ונוראותיה, הם ההשתקפות לזוועות אותם חווה.
מי ידע מה עוצר בזכרונו הפעוט הזה, מה היא ההיסטוריה עבורו? איך השפיע עליו שילוח יהודי רומא אותו ראה בהיותו בן 3, עת נילקח לשם כעד, קשור לאימו שנמשכה לזוועת הקרונות החתומים, זעקות השבר וריח המוות הוודאי- בכח לא רצוני. איך השפיע על אוזפה הפצצת ביתו, הפיכתו לפליט חסר כל עם אם מסכנה, שהייה רבת חודשים באולם עם פליטים נוספים ערב רב של כיעור אנושי, יציאותיו הלא סדירות עם אהבת חייו- אחיו להתהוללויותיו או לקבוצת הפרטיזנים אליה השתייך? זו ההסטוריה הפרטית של אוזפה הילד הלא שייך, חסר הזהות המנותק והמאושר בחלקת האלהים הקטנה שלו.
עם התגברות המחלה הוא נדחה מחברת הילדים מרצון מתוך פחד, הוא נדחה ממסגרת חינוכית כלא מתאים, והוא ניקשר בכל מאודו לכלבת רועים ענקית שארית זיכרון מאחיו שאיננו עוד. הכלבה מגוננת עליו ולמעשה מהווה תחליף לאם. הכלבה משוחחת איתו, מאיצה בו לחזור בזמן לארוחת הערב, מתווכחת ומביע את דעתה, עם זאת אין הסיפור מאבד לרגע את חיוניותו הריאליסטית הכואבת.
הדמות של אוזפה כ"כ נוגעת ללב, הקורא רואה באוזפה הקטן את ילדו שלו, עצם הישרדותו בשעה שהוא כ"כ פגיע היא נס שעלול להסתיים כל רגע, ולבסוף אכן בא לקיצו.
דומה שמאבקו של אוזפה במחלה ומלחמת ההישרדות של אימו- שניהם משקפים חוסר תקווה מייאש, זהו משל למאבק של המין האנושי השלישי הלא שייך- במציאות, בהיסטוריה, באיוולת של המלחמה, בשכול, ברצח, בתועבה של המדמנה האנושית.



אלזה מורנטה משכילה לשזור בסיפרה סקירה מתומצתת ושכלתנית של קורות המאה ה- 20 העשירה בקונפליקטים אלימים, טלטלות רוויות אסונות ואיוולת נוראית של שולט בנשלט. הפרקים בספר קרויים על שם שנה, שנה בה מתרחשים האירועים. בתחילת כל פרק נמסר תקציר המאורעות. ברקע, משק ההיסטוריה האדירה האלימה והדורסנית, ומייד אח"כ חזרה למיקרוקוסמוס של אידה ובנה, זוג נשמות שורדות ולא שייכות, תמצית המין השלישי.

הסופרת יוצאת כנגד ההיסטוריה הגדולה במין זעם לועג (עמ' 380), אין אונים מול המוליכים את ההיסטוריה שלנו, מול הצדק שלכאורה מתרחש בסדר עולמי חדש, במשפטי פושעי המלחמה, ובמשטרים החדשים שלאחרי המלחמה.
כך היא כותבת: " העשירים (בעלי הקרקעות, הבישופים, התעשיינים, קציני הצבא- הערה א.ב) ניזונו על חשבון העניים, ואלה מצידם ניסו לתפוס את מקום העשירים, אבל לאידוצה רמונדו (אידה אימו של אוזפה, א.ב) לא היה מקום, לא בין אלה ולא בין אלה כי השתייכה בעצם למין אנושי שלישי, זהו מין שחי (ואולי נשקפת לו סכנת הכחדה ? [ כך סוגריים במקור, א.ב]) ומת, ואינו מופיע..."
הספר נושא מסר פסימי עד זרא, קשה לקריאה רציפה, הקורא נאלץ לבלוע אותו טיפין טיפין ולהתרגש כל פעם מחדש. מאידך א"א שלא לצאת מקריאה בספר ללא תחושה שאתה רוצה להגן על הילד הזה אימו ושכמותו, יש לילד זכות קיום כי הוא בקירבך, פה ברחוב , בשכונה, בעיר במדינה. כל חיוך של פעוט הופך לחיוכו של אוזפה. זה כוחו של הספר זה כוחה של הסופרת הנפלאה הזו.
אלזה מורנטה מסיימת את סיפרה בסקירה הסטורית של השנים 61- 1948, סקירה מכאיבה ומעוררת מחשבות. ציטוט קצר: "... בארצות המתקדמות מתרחב הפיתוח אדיר המימדים.... המכונות משעבדות את האדם במקום לשרתו. העבודה בשירות התעשיות ורכישת מוצריהן הופכים להיות התיפקודים העיקריים של הקהילה האנושית. לריבוי הבלתי מבוקר של אמצעי המלחמה מתלווה ריבוי של מוצרי צריכה נלעגים, המתיישנים עד מהרה בגלל דרישות השוק. מוצרים פלסטיים זרים לטבע הופכים את האדמה ואת הים למזבלה...סרטן התיעוש מתפשט...מרעיל את האווירה... אמצעי התקשורת ההמוניים מבצעים שטיפת מוח שיטתית....ומפיצים תת תרבות מנוונת המשחיתה את כושר השיפוט....." וכן הלאה. כך היא רואה את ההיסטוריה הנלעגת שמובלת ע"י המין האנושי המקבר עצמו.
מול ההיסטוריה הדורסנית ושני המינים האנושיים הנוטלים בה חלק בתפקידים ראשיים, יש את המין השלישי החי בשולי המאורעות, אידה ואוזפה, המין האנושי השורד.
ספר מרגש, מסר קשה אבל ספר מופת מנצח. "אלה תולדות", ספר השורדים.


אבי בזיז
בית- יתיר

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אבי
אלה תולדות

אלה תולדות

אלזה מורנטה

בראש וראשונה אציין שהספר מצויין: העלילה.התקופה בלי ספק
מעניינת. הדמויות בלתי נשכחות.אבל יותר מכל שבתה את ליבי
הסופרת אלזה מורנטה. ומה מייחד אותה משאר הסופרים שקראתי את ספריהם בשנים האחרונות?
התשובה היא: האמפטיה, החמלה והאנושיות שהרעיפה בכתיבתה
ובבנייתה את הדמויות.
לא רק גיבורי הספר האנושיים זכו להתייחסותה האוהבת, גם להולכי על ארבע, בעלי כנף למיניהם שמופיעים בסיפור הנ"ל יש מקום בליבה.
העלילה עצמה עצובה טרגית (לא הולכת לפרט -ספוילר)הדמויות כורעות וקורסות תחת כובד משקל הארועים הפוקדים
אותם לפני,תוך כדי ולאחר המלחמה ההיא (מלחמת העולם השניה).אבל אין שום עצב או משקע כבד בלבי עם הקריאה.
משום שהסופרת תיבלה את העלילה והדמויות בהרבה הומור דק מן הדק ואירוניה.
התכוונתי לכתוב חוות דעת קצרה,יצא לי סיפור. וגם הוא לא מבטא את כל הערכה לסופרת הגדולה וההנאה שחויתי בקריאתו
של ספר מופלא זה.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אנקה
אלה תולדות

אלה תולדות

אלזה מורנטה

על אלזה מורנטה נהגו לומר שהיא "דוסטויבסקי מודרנית". ומאחר ויצא לי לקרוא לגמרי במקרה (כן, ממש...) את "אלה תולדות" מיד אחרי שסיימתי את "החטא ועונשו", אני יכול לומר במידה מסוימת של ביטחון, שאני בהחלט מבין מהיכן הגיעה המחמאה... כי כמו המאסטר הרוסי, גם מורנטה התגלתה לי קודם כל כאשפית של דימויים; ככותבת המתייחסת לכתיבתה כפי שצייר מתייחס לציורו : חושב על הקומפוזיציה, עורך סקיצות בעיפרון או בפחם, בוחר צבעים, בורר גוונים ורואה בפרי עמלו יצירה רב-ממדית, עמוסת רבדים, אפילו שלעיתים הוא-הוא היחיד המסוגל לתפוס את 'התמונה המלאה' (תרתי-משמע).

מורנטה בספרה זה, שוזרת עלילת-קסם מיסודות לכאורה לא מבטיחים במיוחד : אלמנה חצי-יהודיה, יתומה, מורה בבית ספר, ללא בן משפחה בעולם מלבד בן סורר, יולדת את תינוקו של החייל הנאצי שאנס אותה - וכל זה על רקע תחושת המצור (הפיסי והרוחני) שחוו אזרחי איטליה (בפרט היהודים כמובן), ככל שזלגה לה מלחמת העולם השנייה אל סופה הוודאי והקודר מבחינתם. אלא שהיא עושה זאת באהבה רבה ובתשומת לב אין-סוף לדמויותיה, לחייהן, למחשבותיהן ולתלאותיהן. חשוב לה לספר לנו מה הן לבשו בבוקר ומה הן אכלו לארוחת הצהרים. הגיבורים של מורנטה הם לא יפים ולא אמיצים – הם בני אדם. כמונו. ובין השורות קראתי גם כמה תובנות שעמן קל לי להזדהות, למשל – חוסר ההיגיון שבמלחמה, לפחות בעיניהם של פשוטי העם, האנשים הצנועים, אלה שקמים השכם בבוקר לעבודת הבורא וציפיותיהם מחייהם הן הבסיסיות ביותר – בריאות ואושר... ובעתות משבר – הישרדות. ומה איכפת להם מכל הגנרלים האלה, שהיום מכריזים מלחמה על הזה ומחר כורתים ברית עם ההוא ?!

נקודת השקה נוספת בין דוסטויבסקי ובין מורנטה, חשובה לא פחות, נעוצה בפטליזם של יצירתם, מעין השלמה כדבר המובן מאליו עם העושר של העשירים ובעיקר עם העוני של העניים. אצל שני אלה, 'מסכנות' חייבת להיות מוחלטת, אין הקלות וגם לא דילוגים על היררכיות. גיבורת הסיפור של מורנטה – מה יש לה בחייה החומריים ? דירה עלובה שכבר בראשית הסיפור נחרבת בהפצצות בעלות הברית, שמלה מרופטת אחת ומחוך ישן שלגופה, בו היא מסתירה את מעט חסכונותיה, לכל צרה שלא תבוא. סופו של דבר, הקורא השפוי אינו יכול שלא לחוש מחנק באם-במקרה הפנה לרגע מבטו מהספר והפנים את הדיסוננס של נוחות חייו בהשוואה לעליבות חייהן של הדמויות שאל חוויותיהן הוא מתוודע.

בז'אנר "ספרי שואה" קראתי כבר לא מעט. בזמנו קראתי יצירות מאת אלי ויזל, יורם קניוק ופרימו לוי ובשנה האחרונה הוספתי גם את ספריהם בנושא של ג'ודית בלום, סטיבן אמברוז, סקוט טורו ואמיר גוטפרוינד. "אלה תולדות" אולי אינו הספר הנגיש ביותר לקהל הרחב בקטגוריה זו (אף כי הוא חף כמעט לחלוטין מתיאורי זוועות), אבל הוא, ללא צל של ספק, פשוט ספר חובה.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•הלל הזקן
אלה תולדות

אלה תולדות

אלזה מורנטה

לפני כחודש הייתי צריכה להעביר איזו חצי שעה במרכז העיר, ובאופן טבעי נכנסתי לחנות הספרים הקרובה. החנות המדוברת הייתה למעשה חנות ספרים משומשים קטנטנה ונהדרת, עם מדפים עד התקרה, עליית גג חורקת ואפילו כלבה שרבצה באמצע. חיפשתי את "והיום איננו כלה" שקראתי באדיבות הספרייה אבל הוא לא היה. במקומו המליץ לי המוכר על "אלה תולדות".

אלה תולדות עוקב אחרי קורותיה של אידה, אישה באיטליה של מלחמת העולם השנייה והשנים שאחריה, דרך שני בניה ומכרים אחרים ברומא הנאבקת. הבנים שונים מזה בתכלית: האחד מתבגר עצמאי, משולח רסן, מלא התלהבות נעורים ונטיות פוליטיות סוערות ומתחלפות; הקטן הוא אוזפה, פעוט שנולד בטעות, ילד קסם שמאיר את הספר עמוד אחרי עמוד.
מלחמת העולם השנייה כבר מוכרת לנו היטב, על כל מהלכיה וזוועותיה. הזווית של איטליה אמנם שונה מעט, בשל העובדה שהיא שיתפה פעולה עם הנאצים כבר מתחילתה, אבל כרוניקת המלחמה דומה. מחסור, רדיפה, הפחד ברחובות, היהודים שיום אחד הם שם ויום אחר כבר לא. ובכל זאת המלחמה היא רקע להתרחשויות אנושיות דרמטיות שהתנגשות הצבאות היא רק רקע בשבילן. אידה למשל היא אישה ילדותית, תמימה ומבוהלת, שכל מה שהיא יודעת זה לנסות להגן על אוזפה מהקשיים שהעולם זימן לו מרגע היווצרו. היא חיה בחרדה תמידית, בקיום מטושטש שלא מבין הרבה יותר מצרכיו הקיומים, והצורך לתכנן ולהתגבר על מחסומים מופשטים קשה לה מנשוא. לעומת התמימות חסרת האונים שלה עומדת תמימותו הפשוטה של אוזפה, שרואה את העולם כפי שהוא, כשכל מנורה היא כוכב ודירת שיכון זערורית היא כל העולם. בין כל המעברים, הבריחות והתהפוכות ניצב אוזפה כשריד אחרון לדברים כמו שהם צריכים להיות, ומצליח לעיתים להוציא מקליפתם המיואשת גם את הדמויות הטרגיות ביותר. רגעי הקשר בין אוזפה לנינו אחיו הגדול, למשל, הם מהמרגשים ומכמירי הלב ביותר בספר ובכלל.

הספר לא נגמר עם תום המלחמה וממשיך כדי לגלות לנו את האמת הכואבת שגם אוזפה לא חסין מהזוועות וה"שד השחור" בפנים תפס גם אותו. אבל איכשהו, כשהדמויות האחרות עסוקות בדיונים פילוסופיים ארוכים ובניסיונות שיקום כושלים הספר מעניק לנו עוד רגעים של ילדות זוהרת עם אוזפה המשוטט בעיר בחסות בלה, כלבת הרועים הנהדרת. הסוף עגום והמסקנות קשות, אבל הספר הוא סיפור אנושי עצמתי ויוצא דופן, שבורא עולם חי כל כך שכואב להניח לו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מירב
אלה תולדות

אלה תולדות

אלזה מורנטה

קראתי לפני שנולדו נכדי ספר נפלא.
ללא ספק אחד הספרים הטובים ביותר של המאה ה-20.
מאז שנולד נכדי
איני מסוגל לחזור אליו אפילו לא לדפדף בו.
כי כסב לנכדים כשאני נזכר באיזופה ובאמו איני יכול לסבול את הרוע את והטימטום האנושי.
כפי שמשתקף בספר הזה שהוא כל כך אמיתי!.
יש בספר גם הרבה מאד תום ויופי ואנושיות.
דווקא השילוב הזה הוא שמכביד עלי.
ספר מעולה.

לפני 13 שנים•מיכאל
אלה תולדות

אלה תולדות

אלזה מורנטה

לא מצליחה להתחיל, ויסלחו לי כולם. בינתיים יש לי רק להגיד שנימצא על השולחן וממתין בסבלנות, וניראה לי שמכיוון שתמיד ויתרתי על סיפרי שואה אוותר הפעם, בעיקר מה שאני יודעת עליה היום. בהצלחה לכולנו עם הכול. 12-12-2021 אחלה תאריך לספר שמצאתי אותו פה בדירה שכרגע אכן בית השבח וחשבתי הנה ספר נחשב וטוב לקרוא מזל שהתחלתי לסייר בארונות ספרים בשכונות ובמתנ"סים לא באמת לאסוף ספרים קריאים.

לפני 4 שנים•איור וודה
אלה תולדות

אלה תולדות

אלזה מורנטה

ההיסטוריה של חייו הקצרים של אוזפה, שנולד ברומא ב-1941 כתוצאה מאונס, מגוללת פיסת חיים טרגית שמצד אחד נבלעת ומתבטלת בהיסטוריה הגדולה, ומצד שני, בהיותה דגימה של נפש אחת מתוך נהר נפשות על־זמני, מציבה מול ההיסטוריה הגדולה אלטרנטיבה קורעת לב לסיפור הדרמה האנושית.

אוזפה (שיבוש של ג'וזפה) נולד למציאות מעוותת באופן קיצוני. אידה, אמו, אלמנה שמתפרנסת בדוחק מהוראה, נאבקת על קיומו של התא המשפחתי המצומצם, שכולל מלבדם רק את נינו (האח למחצה החוקי של אוזפה), תוך התמודדות עם מחסור קשה וחרדה (בעיקר על רקע הסתרת המוצא היהודי). נינו, מצידו, מתנכר לאידה ומתכוון לחגוג כל רגע בחייו, להוט אחר פרובקציות וסכנות. את אחיו הקטן שהגיח לעולם באופן לא צפוי, הוא מטפח בדרכו, מתווך לו את הסביבה העלובה (שנראית דרכו הרבה יותר מלהיבה ממה שהיא), נוטש שוב ושוב, מפזר הבטחות ומקיים את חלקן לפי גחמותיו. אידה ואוזפה, בנדודיהם מקורת גג אחת לאחרת בימי המלחמה, נחשפים לגלריה של אנשים שבורים. באופן זה, מושפע אוזפה בחייו הקצרים מחוויותיהם של פליטים, מחוסרי בית, פרטיזנים ואנרכיסטים. עם זאת, בתוך המגבלות שנכפו עליו, האינטרקציה של אוזפה עם העולם מלאה באושר, נאמנות, ידידות וקשב. בהיותו כמעט שקוף לנקרים בדרכו, הוא טורח באופן נוגע ללב לטפח קשרים עם מכרים שלמעשה נזרקו לשולי החברה, כמו דאווידה ושימו. מלווה בבלה, כלבה שמגוננת עליו כמו אם (ואף משוחחת איתו), הוא מזהה בטבע מעין פתרונות לחידת הכאוס בעולם: לפעמים זו הארה שמעניקה הגיון ואחדות לבליל הקולות המקיף אותו, ולפעמים מסר שהוא מדמה למצוא בשירתן של חוחיות, שהכל רק הלצה.

חלקי העלילה הכרונולוגית מופרדים בדיווחים לקוניים על האירועים ההיסטוריים הבולטים המתאימים לזמן ההתרחשות, כשבמוקד, כמובן, מלחמת העולם השנייה. רעיון בולט שמופיע מיד בהתחלה וחוזר שוב ושוב, הוא ההסבר שתהליכים גדולים וקטנים בעולם מונעים ע"י התאווה לכח ודיכוי מחוסרי ההגנה. הפאשיזם, כפי שנואם דאווידה בפאב (עמ' 446), הוא רק מקרה פרטי של אותה שיטה יחידה הקיימת מאז ומתמיד. וכך נפתח הספר:

"בעולם הגדול אין הרבה חדש. גם מאה נכנסת זו, ככל מאות ואלפי השנים שקדמו לה עלי אדמות, מתנהלת על־פי העקרון הנודע והבלתי־משתנה של הדינמיקה ההיסטורית: לאחדים השררה, לאחרים השעבוד."

רעיון בולט אחר הוא המטען האינסופי שנושא איתו כל פרט. מורנטה מגדירה אינטואיציה שמשותפת גם לחיות, לדעת בחוש על תחילתו וסופו של כל גורל, כ"חוש הקדושה". "וקדושה היא בשבילם העוצמה האוניברסלית, זו שבכוחה לטרוף אותם ולהכחידם בעוון היוולדם" – אומרת בעמ' 24 על בעלי החיים. אותה אינטואציה מקבלת ביטוי גם בזכרון בן אלף השנה של בלה הכלבה ש"הייתה מריחה לפתע בנהר כלשהו את האוקיינוס ההודי, ובשלוליות מי־גשם את אדמת הביצות; היה בכוחה לרחרח עגלה טאטארית באופניים, וספינה פיניקית בחשמלית" (עמ' 401). אצל אידה, המטען האינסופי מקבל ביטוי בולט בשתי תמונות כואבות במיוחד – פעם אחת כשהיא רואה (ושומעת) ברציף את קרונות הבקר המלאים המיועדים לאושוויץ, והזעזוע מתמזג אצלה במין זכרון קולקטיבי שמושך אותה "מטה־מטה אל תוך מאורה משותפת של משפחה אחת ויחידה, אינסופית" (עמ' 200); ופעם נוספת בסיום העצוב והבלתי נמנע, כאשר נגלות לעיניה "סצינות של תולדות האנושות, שנתפסו בדעתה כפיתולים רבים של רצח אינסופי" (עמ' 505).

"Celeste Aida, forma divina" (אאידה השמימית, חזות אלוהית) - שר ג'וזפה, אביה של אידה, לבתו בילדותה, מתוך "אאידה" של ורדי. ומאז, הלך היקום והתכווץ מסביבה עוד ועוד (עמ' 501). "להניח זר מלכותי על שערך, להקים לך כס מלכות ליד השמש" – כמה אירוני ונוגע ללב.


Celeste Aida - Pavarotti

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אלעד