ספרים שזוכים בפרס ספיר הם עניין מתעתע. לפעמים נדמה שהזכייה היא ניסיון אחרון של הברנז'ה לסמן איכות דווקא כשהיא לא מתקשרת עם הקהל, ופעמים אחרות הפרס מתגלגל לתוך שערורייה פוליטית מהז'אנר המוכר היטב שאין לה כלום עם ספרות וקריאה. אבל הנה ספר שזכייתו בפרס מוצדקת בהחלט (אם כי לא קראתי את האחרים) וגם היה יכול לעורר סקנדל קטן בימי בחירות טרופים אלו, אם מישהו ממחוללי הסערות היה קורא ספרים מפעם לפעם.
מעשה באנדרו כהן, חוקר תרבות נערץ ומצליח, פופולרי בקהל ובאקדמיה, יפה תואר ומוכשר בבישול, עם אישה יפה, גרושה ידידותית ובית יפהפה בעיר הנחשקת בעולם ניו יורק. במשך כמה עשרות עמודים המחבר מהלל את כהן עוד ועוד, מוצא שטחים נוספים בחייו שיש להתפעל מהם ולקנא בהם, ויוצר מתח הולך ומתגבר אצל הקוראת שתוהה למה התכנסנו בעצם. כמו שמלמדת הכריכה האחורית, העילה היא אותם "חזיונות מיסטיים" שנגלים לאנדרו גיבורנו ברגעים בלתי צפויים, הבזקים מתעתעים של עולם רחוק ובלתי ידוע שהוא מתעקש לזהותו עם משהו "טורקי, אולי איראני?" שצפה בו לאחרונה, למרות שמקורו דווקא ב"סדר העבודה" החידתי של יום כיפור. בלי שאנדרו יבין למה ואיך ובלי שיהיה מודע לגמרי למה שקורה לו, עולמו מתחיל להתפורר ולהתפרק מסביבו צעד אחרי צעד, והוא מאבד את האחיזה בכל מה שנראה יציב ומושלם רק לפני רגע. או שאולי לא העולם מתפרק אלא אנדרו עצמו, הצומת המחבר בין עילית האקדמיה הניו יורקית לצליית אנטריקוט ובין תפילות קונסרבטיביות לזמרות אופרה אסייתיות. לאורך עמודים עמוסים בתיאורים מרהיבים ובארמזי פסוקים ומדרשים מתקדמים, אנדרו מתחבט בשאלות של ילדות והורות, אמת ושקר, שפיות ושיגעון. כמו מקצועו המשונה, המתיימר לחשוף את הזרמיים התת-קרקעיים של התרבות סביבו, הוא נאלץ לתהות מה מכל מה שהוא מכיל הוא פרי יצירתו ומה נטוע בעבר אחר לגמרי; וכשהוא מתחיל לדרוך באוויר הוא נופל לאורך עשרות עמודים מופלאים המלווים אותו בקריסה אל יסודו הנפשי והזהותי שנמצא במקום אחר לחלוטין.
אמרתי תיאורים מרהיבים ואמרתי ארמזי פסוקים, וכל זאת לא גורע משטף הקריאה אלא להפך, ועל אף יומרנות פה ושם (שם התואר המוזר "כספיתי" חוזר לא פחות משלוש פעמים) הרי שהספר באמת כתוב נפלא, בשפה ובמבנה. כך למשל על אף שהספר עמוס בפתיחות סמסטרים וימי לימודים, הרי שהסופר נמנע כמעט לגמרי מלהכניס אותנו אל תוך כיתת הלימוד. ומי שפותח את הספר בציון תאריך באלול תש"ס, סמפטבר 2000, ושומר על עדכון התאריכים הכפול לכל האורך, חזקה עליו שהוא רומז לנו על ההתפתחויות כמו שהוא מחזיק אותנו על הקצה המתוח לדעת איפה נהיה כש. וכדי לא לעשות ספוילרים, הפתרון שהוא מציע משתלב היטב עם רוח הספר בלי להיכנע לפתרון הפופולרי הקל.
זה ספר מרתק ורב משמעות מכל כך הרבה בחינות של זהות, זיכרון, היסטוריה פרטית והיסטוריה לאומית. הוא מנגיד בחכמה בין הוויה אמריקאית תלושת שורשים להוויה יהודית תלושת אדמה ובין מי שמחפשים אבות למי שרוצים לברוח מהם. ברוח מייקל שייבון אהובי והסדרה המופלאה "מד מן" יש כאן ספר שלא פלא שאהבתי מאוד ושאין ספק שקריאות נוספות יגלו בו עוד לא מעט.
***
[תוספת מאוחרת, לאחר מחשבה נוספת ולקראת העונה האחרונה של מד מן, על הדמיון בין הסדרה לספר]
כמו גם אנדרו כהן, גם דון דרייפר הוא גבר כריזמטי וכוכב בתחומו, שגר בדירה ניו יורקית יפהפיה עם אשתו הצעירה ומתחזק קשר תקין עם גרושתו, יחסים טובים לכאורה עם בתו הבכורה ובכלל חיים אופנתיים ומעוררי קנאה. כמו דון דרייפר, גם אנדרו כהן מתפרנס (ובשפע) בזכות יכולתו המופלאה להבין ולהשתמש בערכי התרבות שסביבו, תרבותו-שלו כביכול, אלא שגם לדון וגם לאנדרו יש עבר מודחק שמתפרץ וממוטט את אשליית השליטה שלו בחייו הקיימים. דון דרייפר הוא לא יהודי, אבל יוצרו דווקא כן והוא מרבה לדבר על הקשר בין היהודי חסר הבית לדון התלוש והמחופש, והוביל את דון לתקן את חייו לא בבריחה כי אם דרך הודאה כנה בעברו ויצירת הקשרים בינו לבין ההווה. "הבית אשר נחרב" מסתיים בנקודה מוקדמת יותר במסע האישי הזה מאשר זו שהסדרה הגיעה עליה, ועוסקת בבית מיתולוגי ורחוק בהרבה מבית ילדותו של דון, אבל כמו שלימדה אותנו רייצ'ל מנקן (היהודייה) בעונה הראשונה, ציוֹן היא מושא געגועים מופשט לא פחות מאשר מקום ממשי. ואם אנדרו מסיים את הספר באבל על המקדש החרב, מה הולם יותר מדון דומע למשמע שירת "על נהרות בבל" בבר ניו יורקי אפלולי ב-1960.
https://vimeo.com/29164651
כדאי מאוד לצפות, זה אחד הרגעים הכי מרגשים שיצא לי לצפות בהם בטלוויזיה.
















