את הספר הזה סיימתי לפני שבועיים אבל לא התפניתי נפשית לכתוב עליו כמה מילים. והאמת היא שגם לא הייתי בטוח שיש לי את היכולת לעשות זאת, אלא שמאחר ומדובר בספר הכתוב בכשרון נדיר ושנכון לעכשיו זה נראה שאני היחיד שקרא אותו בסימניה, אז בכל זאת אנסה לכתוב כמה מילים.
הרקע, ניו-יורק שנת 2000 ערב אסון התאומים. הדמות, אנדרו כהן, יהודי, פרופסור לספרות השוואתית, גבר מצליח, אינטלקטואל, אמיד, אריסטוקרט, רהוט ומרשים. לפני כמה שנים התגרש מאשתו וכעת מתגורר בדירה ניו-יורקית מעוצבת ומסוגננת באחד ממגדלי היוקרה המשקיפים על ההדסון. מאז גירושיו בנה לו עולם מוקפד, אסתטי, מתוחכם, ומבודד במובן היוקרתי של המילה, ולאחרונה הוא מקיים מערכת יחסים חושנית-אינטלקטואלית עם בת זוג הצעירה ממנו בשני עשורים.
הסיפור עוקב אחרי אנדרו כהן במשך שנה אחת פחות או יותר ומהווה מסמך מתועד מרשים ביותר של החוגים האינטלקטואלים, של הממסד האקדמי ושל החברה הגבוהה בניו יורק על שלל מסעדותיה היוקרתיות ואירועי התרבות מלאי החשיבות העצמית והשקועים בעצמם. הכתיבה של נמדר היא מרשימה ביותר, ובעזרת עושר תיאורי נדיר, שאינו מתדרדר לידי מאיסות, הוא מצליח להמחיש את הסיטואציות בצורה ויזואלית חושנית מטרידה ומסחררת. הכתיבה היא איכותית עם גוונים אליטיסטיים המעלים על נס את התרבות ובה בעת מגלים את מאיסותה ושפלותה. לשם דוגמא, כשנמדר מעוניין לחבוט בממסד האקדמי הנקדני והממחזר את עצמו לדעת הוא מתאר את עבודות הסטודנטים "הממחזרות שוב ושוב את קלישאות היסוד של החשיבה הביקורתית נוסח וולף, סעיד, דרידה ופוקו. כמעט כל הנשים הרגישו חובה להיצמד לביקורת פמיניסטית, בני המיעוטים מחו ברוח הביקורת הפוסט־קולוניאלית כנגד ההגמוניה הגלובלית של האדם הלבן ואילו ההומואים והלסביות יישמו קריאות קוויריות על טקסטים קאנוניים".
אלא שהסיפור לא כל כך פשוט, ואנדרו כהן היציב והרציונאלי נחשף לחזיונות מיסטיים מטרידים הקשורים באופן תמוה לתיאורי המקדש השני שעמד בירושלים, ולעבודת יום הכיפורים העלומה שהתרחשה בו, ותודעתו האיתנה מתחילה להתערער, ומכאן ועד כמעט סוף הרומן התיאורים הולכים ונעשים דחוסים, תודעתיים, מטרידים, חושניים ושואבים את הקורא לתוך תודעתו המסוכסת והולכת של אנדרו כהן. התיאור של אנדרו כהן, שבימים כתקנם מפרסם מאמרים בקלילות וירטואוזית לכתבי עת יוקרתיים, מתקשה לסיים משפט במאמר שהוא שוקד על כתיבתו, הוא תיאור שמתפרס על עשרות עמודים, והוא מרשים בכל קנה מידה. אנדרו כהן יוצא למסע אל התודעה ואל הקיום הבסיסי שלו, ואולי זהו תיאור של החברה והתרבות המודרנית ובעיקר הפוסט-מודרנית הנהנתנית והבוטחת בעצמה בשקיעתה במדמנה המאוסה של היהירות והחשיבות העצמית.
מה אומר ומה אדבר, מדובר ביצירה מרשימה ביותר, גדושה בעומקים פסיכולוגיים ובביקורת תרבותית שאני מרגיש שאני רחוק מלעמוד על מלוא היקפה. הקריאה בספר עשויה להיות מטרידה ואף מסחחרת לעיתים בויזואליות התיאורית החריפה, ואולי אינה שווה לכל נפש. אבל מי שהדברים מדברים אליו, אני משוכנע שייהנה מיצירה ספרותית נדירה ייחודית ומתגמלת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
