ביקורת ספרותית על הבית אשר נחרב מאת ראובן נמדר

---

הרגע הזה שבו אתה מתבקש לנאום אחרון, אחרי שכל הגאונים לפני כבר קטפו את הקלישאות, העניקו ראשונים את הציונים, ועכשיו תורך. באמת שעדיף להסתלק. אבל איך אפשר. כבר קראו לך, הציגו את התחום שבו אתה מתמחה. נופפת בשמאלך להרגיע וחייכת באידיוטיות כאומר 'לא היית צריכים'. אבל עכשיו אתה ניצב על הפודיום. מכחכח. שוב מכחכח. עכשיו תדבר.
הפיתוי הראשוני שרק בודדים יודעים ליפול לתוכו ולהישאר שלמים, זה להפוך למשבית השמחות. להגיד בדיוק הפוך מכולם. גם אם תתקשה לנמק, ברור שתמשוך תשומת לב. זה עשוי לתרום לקריירה. לפחות לא לראות את האולם מתרוקן. ויש את האפשרות, לומר בכנות את מה שאתה חושב. ויש לזה גם שורת פתיחה: "כמו שהזכירו קודמיי". משעמם, אבל צודק.

אז כמו שהזכירו קודמיי, הספר 'הבית אשר נחרב' הוא פשוט מצוין. וממש כמו שהם אמרו, הכתיבה, פשוט מענגת. לוכדת ניואנסים ומעבירה עולם. העלילה מפליאה לעשות לערבב בין מטריאליזם חילוני, לבין רוחניות פאגנית עתיקה, ולנסות לטעון שממש אין הבדל ביניהן. למי שלא מכיר לפחות את אחד הצדדים, יתאפשר אפילו להשתכנע.

אבל, גבירותיי ורבותיי, יש לי בעיה קטנה עם העלילה. היא משכה אותי, שבתה בקסמיה. עינגה אותי בסביבות חמש מאות עמודיה. ולא שאני מתחרט. אני פשוט מהרהר. היא מספרת על פרופסור נאה, אלגנטי, שנון, מבריק, לוהט, בשלן, חטוב, מצחיק, שובה, ועוד כל מעלה שתמצאו לנכון. הפרופסור, כמה טרוויאלי, נשוי לעוד אחת כזו, נאה, אלגנטית, לוהטת, חמה, אוהבת, תומכת, מגדלת ועוד ועוד, אלא שאז הוא מוצא אחת צעירה יותר, נאה יותר, אלגנטית יותר, לוהטת הרבה יותר ונכונה להתפתות לקסמיו. השניים מתאבים. החיים בתקופה הקרובה, שאובים ישר מרגעי הקיטש של הוליווד. הכל נוצץ, אלגנטי, שנון, מבריק וחכם.

ובהוליווד, בדיוק כמו בהוליווד, יש גם רגעי שפל. גם הם קוהרנטיים. בבת אחת, הפרופסור הדגול מפסיק להיות נאה, אלגנט, שנון, מבריק ופחות ופחות, והופך להוזה, מדוכדך, שמסתכסך עם אהובתו והולך מדחי אל דחי. כל זאת, בזכות כמה קורבנות של בית המקדש. כאלו שהוא רואה בחזונו בדיוק ברגעים שהוא מדגמן שף ברביקיו בחצר הגינה.

התמה, כבר הרבה יותר מתוחכמת, ואפילו מעוררת מחשבה. הדיבור על התת-מודע הכלל-עולמי, או הכלל-ישראלי, מעניין ומחודש. פחות שייך להוליווד יותר למדונה ולניו-אייג' שהיא מסמלת.

אז כמו שהקדימו קודמיי, זה לא 'עוד ספר'. יש בו משהו מיוחד. חוויית קריאה שלא נשכחת במהרה. אבל משהו בקיצוניות הפלקטית, הפריע לי. זכותי.

ועכשיו, גבירותיי ורבותיי, רוצו לקנות את הספר. הוא שווה את זה.

» ביקורות נוספות של מתלמד
» ביקורות נוספות על הבית אשר נחרב