ביקורת ספרותית על חרפה - ספריה לעם #469 מאת ג'ון מקסוול קוטזי
ספר מעולה

---

משהו יש בהם בספרים של קוטזי שמשאיר אותם מעניינים גם בקריאה שנייה או שלישית. הם בטח לא מתכון להרגשה טובה. הם מטרידים, משביעים אותך אי נחת. קוטזי כותב בדרום אפריקה של טרום האפרטהייד וימי האפרטהייד ובמקרה של הספר הזה, דרום אפריקה של אחרי האפרטהייד, ויש לו היכולת להביא את המורכבות של החיים באזור מסוכסך אל המרחב האישי ולהציג תוך כדי כך את הפנים הרבות והנרטיבים המשתנים של סכסוכים גזעיים ולאומיים תוך שהוא מביע עמדה אבל לא מתעלם ממה שלא עולה בקנה אחד איתה.
חרפה הוא סיפור על מעשים שממיתים קלון. קלון על אלה שעושים אותם אבל גם קלון על הקורבנות שלהם. יש כאלה שמוכנים לשאת אותו בהכנעה ויש מי שמתכחשים לו, התכחשות כמעט עיוורת שמה שמניע אותה הוא אנוכיות גמורה.

דיוויד לורי הוא פרופסור בקולג' בקייפטאון, מרצה על שירה רומנטית לסטודנטים שרחוקים ממנו שנות דור. שנות אור. הוא גרוש פעמיים ויש לו בת אחת שגרה לבד בחווה בדרום הארץ. הספר עוסק בחיים שלו. חיי המין, היחסים שלו עם הסטודנטים, עם הבת שלו ועם האנשים שחיים סביבה, לבנים ושחורים.

הנרטיב שלו הוא של גבר קהה רגשית, אנוכי להחריד, שהזקנה מאיימת עליו, אובדן הייצר שיהפוך אותו לזקן בודד ומרופט שתלוי בבתו ומהווה מושא ללעג חברתי. בכלל, הגברים לא יוצאים טוב בספר הזה. הם כובשים, מכניעים, לוקחים את מה שהם רוצים בלי לגלות טיפה של אמפטיה כלפי קורבנותיהם, להבדיל מהנשים שיש בהן נדיבות והן חזקות ופרגמטיות ויודעות למצוא להן נתיב מאוזן שמאפשר חיים שיש בהם השלמה עם המציאות.

קוטזי מצליח לשבור סטריאוטיפים על חזקים וחלשים. החוזק והחולשה מקבלים אצלו אינטרפטציה עמוקה יותר ויש לך תמיד יכולת בחירה, כי גם אם נדמה שהמציאות כופה עליך את מקומך, לאופן שבו אתה מתייחס אליה יש משמעות מכריעה.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על חרפה - ספריה לעם #469