ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 27 בינואר, 2019
ע"י אדמה
ע"י אדמה
אזהרת ספוילר – בסקירה יש חלק מהעלילה, מכיוון שזה אינו ספר מתח אני לא חושב שהגילוי הזה יפגע בהנאת הקריאה.
אז על מה הסיפור?
פרופסור דיוויד לורי, גרוש בן חמישים ושתיים, מושעה מעבודתו כמרצה באוניברסיטה, עקב יחסים אסורים עם סטודנטית שלו. התקופה היא תקופת פוסט האפרטהייד. הפרופסור עובר לגור אצל ביתו הלסבית. הפרופסור שלא היה נוכח בגידולה, מנסה לשקם גם את כבודו וגם את יחסיו איתה. ביתו היא בעלת חווה, היא חיה לבדה, בסביבת אנשים שחורים. יד ימינה הוא פטרוס, גבר שחור שמנהל את החווה. המעבר מחיי העיר לחייה החווה הנידחת נראו לי בהתחלה כקלישאה שחוקה של ריפוי הטבע את תחלואות העיר, טעיתי לא לשם מובל הסיפור. יום אחד חבורה של שחורים מקומיים פורצת לביתם תוקפים את לורי באכזריות ואנסים את ביתו. מכאן מתחיל הסיפור המרכזי, דיונים בין האב לבת, האם להישאר בחווה ולהיטמע בצורה מלאה או לעזוב את החווה המסוכנת.
השבוע מצאתי את עצמי כבר בטקס שלישי של חג 'ט"ו בשבט', במסגרות חינוכיות של הילדים שלי, האמת הותשתי. הנאומים של המנהלות נשמעים כמו דף מסרים של מפלגה פוליטית. בכולם אותם רעיונות ואותם משפטים. זה מתחיל ב "כי האדם עץ השדה" וממשיך בדימויים על שורשים וזהות. לקינוח המנהלת מאחלת לילדים שיהיו עצי פרי ולא עצי סרק. הטקס מסתיים בשירת ילדים מלאה בזיופים, של השיר 'ארץ הצבר' של עוזי חיטמן ז"ל. השירה הזו יצרה חלוקה דיכוטומית בין ההורים. חלק מההורים מתרגשים עד דמעות, השאר מלינים על עוד יום שישי שנלקח מהם למען מטרה 'חשובה', שירה לאילנות. ולאיזה מחנה אני השתייכתי? תשובה בהמשך...
מה לזה ולסיפור?
על פניו הספר הזה מדבר על שינויים בנושאים של זהות ושייכות. אך יותר מכך, הספר הוא משל לחיים המשותפים של האדם הלבן והאדם השחור בדרום אפריקה לאחר האפרטהייד. הוא דן בשאלה, מה המחיר של החיים המשותפים? הסופר יצר משוואה דיכוטומית חד משמעית. או שהאדם הלבן עוזב את דרום אפריקה שמסומלת בסיפור כ'החווה'. או שהאדם הלבן מוותר על זהותו ומקבל את התרבות השחורה על בוריה שמסומלת בסיפור בנישואים של ביתו עם פטרוס. התרבות השחורה במשקפי הסופר מתוארת כאלימה, ברברית ונכלולית. אנחנו כקוראים צריכים להחליט בדילמה שטוחה בין טריפה לנבלה. לצערי הסופר בוחר במשוואות של שחור ולבן (תרתי משמע) בפתרון הבעיות של דרום אפריקה, הסיפור לא מוביל לשום תקווה של חיים משותפים. כנראה שרק כך ראה הסופר את החיים שם. מה שעצוב הוא שהסופר בחייו האמתיים בוחר לעזוב את דרום אפריקה בשנת 2002 ועובר לגור באוסטרליה.
מאבקי השליטה על דרום אפריקה קרעו אותה לגזרים והיום היא מדממת הן כלכלית והן תרבותית. חוות הלבנים המבודדות הפכו להיות מבצרים צבאיים. חלק מאוכלוסייה הלבנה החליטה לעזוב. השחיטות הפוליטית חוגגת ודרום אפריקה מתחילה לסבול מצמא ורעב, נושאים שהיו זרים לה. למה זה קורה? כי בשני הקצוות ישנם דמויות שרואות בשליטה סכום 0. או הכל או כלום, לפי המצב שם כרגע, לצערי זה נראה שזה מוביל לכלום.
בתחילת הטקס אני הייתי מאלה שרטנו, בהמשך מצאתי את עצמי שר בזיוף את 'ארץ הצבר'. למה שרתי? זה היה חזק ממני, כי מערכת הזיכרון שלנו כבני אדם להבדיל ממחשב תמיד מלווה ברגש. השיר הזה העלה בי חמימות נוסטלגית לתמימות ושלווה שלא קיימים יותר. האם הייתה או לא הייתה התמימות הזו? זה לא משנה, מה שחשוב הוא הרגש שמלווה את הזיכרון והרגש הזה הוא חיובי. היום כבר לא כותבים שירים לארץ, למה? כי אולי הארץ היא מובנת מאליה, או כי זה נתפס כפשיסטי, ואולי צודק העיתונאי מודי בראון כשאמר 'שבגלל שארץ ישראל היום היא מקור המחלקות שלנו' (זה נאמר בסדרת הדוקומנטרית 'כביש 90'). בכל מקרה נראה ש'האני' ניצח את 'האנחנו' וישראל השתנתה מאוד מילדותי. כמו כל שינוי בחיים יש יתרונות וחסרונות.
מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה אילנו? שינויים חדים בחברה מייצרים פחדים ומחנאות. השלב הבא הוא חד שיח של 0 ו 1 והשלב בשלישי היא שבירת הכלים. שמתבטא או בעזיבה או באלימות. לצערי אני חש שהחברה הישראלית מתקרבת בצעדי ענק לשלב השלישי. הדרך לתקן את הבעיות הן דרך דו שיח שמטרתו מציאת מכנה משותף לחיים בארץ הזו. כשהסתכלתי על הילדים האלה ששרים ביחד את ארץ הצבר, משהו בלב נצבט לי. אולי כי ראיתי את עצמי לפני 30 שנה על הבמה הזו. היום אני יודע שזה מעבר, פשוט התגעגעתי לארץ שיכולנו להיות.
25 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אדמה
(לפני 6 שנים ו-8 חודשים)
סוריקטה,
החלוקה היא לאזרחים ולא אזרחים ולא ע"פ גזע. בהמשך לדוגמא שנתת, אם אזרח ישראלי ממוצא ערבי יבצע פשע בשטחים. גם הוא יישפט בכפר סבא בבית משפט ישראלי, עם כל הזכויות והחובות שכרוחות מתוקף אזרחותו כאזרח ישראלי.
משך הזמן של הסכסוך הוא לא מדד להיותנו משטר אפרטהייד, סכסוכים על שטחים וגבולות הן לא המצאה של מדינת ישראל. זה קיים בכל העולם וחלקם עתיקים מהסכסוך שלנו. https://mharpaz.wordpress.com/2013/05/13/%D7%A1%D7%A7%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%A1%D7%9B%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%99-%D7%92%D7%91%D7%95%D7%9C-%D7%91-2012/ מאז הסכמי אוסלו מדינת ישראל כבר לא שולטת בכל תחומי החיים של הפלסטינים (אין כבר ממשל צבאי, תודה לאל). הפלסטינים כפופים לחוקים שלהם, יש להם מערכת חוקים שהביטוי שלה הם מוסדות שקיימים כגון: משטרה, בתי משפט, בתי סוהר, מערכת חינוך וכו'. שם הם מנהלים את חייהם ע"פ ערכיהם. הפלסטיני נדרש למערכת המשפט הישראלית בעיקר בנושא ביטחון וביטחון פנים. גם כשתהיה להם מדינה משלהם והפלסטינים יבצעו מעשי טרור בישראל גם אז הם ישפטו במערכת המשפט הישראלית, כמו אזרח לבנוני או סורי שיעשה זאת. הדוגמא הבולטת לכך היא המחבל סמיר קונטאר. המצוקות העיקרית שהפלסטינים סובלים מהן, חופש תנועה, ובעיית הקרקעות. אני מסכים איתך שזה רע. כיבוש הוא רע ולא צודק. יחד עם זאת לא כל חוסר צדק הוא משטר אפרטהייד. לגבי ההערה האחרונה, מיעוטים בכל המדינות הדמוקרטיות בעולם מלינים על אלימות משטרתית. הנושא אינו מייחד את מדינת ישראל. בישראל יש עוד מיעוטים שמרגישים נרדפים ע"י המשטרה לדוגמא: החרדים, העולים מאתיופיה וכו'. אני לא מבטל את הטענות על אלימות משטרתית ולא מצדיק אותן. אך יחד עם זאת צריך להכניס אותם לקונטקסט הנכון. משטרה אלימה כלפי קבוצות חלשות הן דבר רע שיש לטפל בו. יחד עם זאת זו לא המצאה ישראלית, ובטח אי אפשר לטעון שזה מוכוון רק נגד המיעוט הערבי. סוריקטה, על דבר אחד אני מסכים איתך בדיון הזה, הספר לא משאיר אותך אדיש. |
|
|
סוריקטה
(לפני 6 שנים ו-8 חודשים)
ועוד משהו, לא אפרטהייד, סתם מציאות ישראלית.
ביום שני הייתי בהפגנה בקלנסווה כי שוב הולכים להרוס שם בתים. האופן שבו המשטרה התייצבה מול המפגינים, המכות שדפקו לאנשים, זה לא משהו שאתה רואה בהפגנות בישובים יהודיים, והספקתי לראות כבר כמה הפגנות. יצאתי משם בהרגשה שאם היינו יותר יהודים שם זה היה נראה אחרת. זה גם מה שכתבתי בקבוצות הווטסאפ של פעילים פוליטיים מהאיזור.
היום הגענו כבר יותר יהודים לאותה ההפגנה. וזה באמת נראה אחרת. ומבחינה אחת זה היה משמח, ובו בזמן זה היה מתסכל, המחשבה שזה שאזרחים יוכלו להביע את המחאה שלהם בלי שיכנסו בהם, תלויה בכמה יהודים יהיו או לא יהיו שם. |
|
|
סוריקטה
(לפני 6 שנים ו-8 חודשים)
אדמה, איכשהו לא נראה לי שנפתור את המחלוקת, אז רק איזה תיקונצ
החלוקה בשטחים היא לא גיאוגרפית. שני אנשים שיבצעו את אותו הפשע, האחד יהודי תושב השומרון והאחר מוסלמי תושב השומרון - ישפטו האחד בכפר סבא בבית משפט ישראלי עם כל הזכויות שיש לאזרח והאחר בבית משפט צבאי, ללא אפשרות ערעור וללא זכויות אזרח. זה לא עניין של גיאוגרפיה.
והשוואה בין מערכת החוקים שהפלסטינים כפופים לה לבין אלה שתושבי השומרון ויהודה היהודים כפופים לה לא תחמיא לנו. תראה, בעיני, אחרי 50 שנה להמשיך ולהתייחס למצב הזה כאל אירוע זמני וסכסוך צדדי על קרקעות זה סוג של עצימת עיניים. תקרא לזה איך שאתה רוצה אבל, אם להשתמש בניסוח שלך, בפועל מתנהלת פה הפרדה שמבוססת על שייכות לאומית, כך שבאותו מרחב גיאוגרפי מתנהלות שתי מערכות חוקים שונות, ללאום השולט וללאום הנשלט. ופייר, לא נראה לי משנה איך כל אחד תופס את עצמו. |
|
|
אדמה
(לפני 6 שנים ו-8 חודשים)
סוריקטה, שוב אנחנו חלוקים.
לגבי הספר ומטרתו - אי אפשר להתעלם מיחסו של הסופר רק לאדם השחור כאלים, נכלולי וברברי. התכונה היחידה החיובית שמצאתי בספר על אנשים שחורים היא יופיו של אחד האנסים. הסופר גם מצמצם את השיח לדילמה בעייתית, או שעוזבים או שנטמעים בחברה הברברית הזו.
אפרטהייד - הוא מדיניות של הפרדה מבוססת על גזע. דהיינו השלטון מסווג את אזרחיו וחוקיו ע"פ גזע בלבד. לכן יש לאותם אזרחים במדינה שתי מערכות חוקים שונות, לגזע השולט שרואה בעצמו גזע עליון ולגזע הנשלט שנחשב כנחות בעיני השולט. דוגמאות לחוקים ממשטר האפרטהייד: חוק המוסר – המדינה קבעה שאסור לקיים יחסי מין בין לבנים לבין בני גזעים אחרים. לא נאמר שחורים בכוונה כי החוק חל על כל מי שלא לבן טהור. חוק מרשם האוכלוסין – חייב כל אזרח להירשם כלבן, כשחור או כצבעוני בתעודת הזהות. חוק אזורי הקבוצות – המדינה קבעה איפה יכולים לגור האזרחים שלה ע"פ גזע. אדם שהוא לא מהגזע הלבן לא יוכל לגור באזור לבן. חוק שמירת מתקנים נפרדים – חייב הפרדה גזעית במתקני ציבוריים, כגון: שירותים, חופי ים, פארקים וכו'. חוק חינוך הבַּנְטוּ – קבע את הרמה המקסימלית של חינוך ששחורים יכולים לרכוש. כך דאגו שהם תמיד יהיו מתחת לתקרת הזכוכית. חוק המכרות והעבודה – ע"פ חוק נקבעה תקרת זכוכית באיוש משרות של כל מי שלא מהגזע הלבן. אלה חלק מהחוקים של המשטר הזה. הערבים שנמצאים בשטחים הכבושים אינם אזרחי ישראל ולכן לא חל עליהם החוק הישראלי. מצד שני ערביי מדינת ישראל הם אזרחים שווה זכויות, יש שופטים ערבים בכל הערכות המשפטיות והן יכולים לבחור ולהיבחר לכנסת, הם חיים במדינה דמוקרטית והם יכולים להגשים את כל חלומותיהם. גם אם יש ביקרות על קצב השילוב של הערבים בחברה (גם אני שותף לה), עדיין זה לא מתוקף חוק של הממשל. לכן ההפרדה שתיארת כאן היא לא ע"פ גזע! מה שאת מתארת הוא מצב של כיבוש וחלוקה ע"פ אזור גיאוגרפי. כיבוש הוא רע, אני מסכים איתך. אך כיבוש על כל בעיותיו הוא סכסוך על שטח ולא על עליונות הגזע. יחי ההבדל הקטן. |
|
|
סוריקטה
(לפני 6 שנים ו-8 חודשים)
אדמה, אני לא חושבת שמה שהוא אומר זה ששחורים ולבנים לא יכולים לחיות יחד
אלא שואל אם לאדם הלבן, שהופיע ככובש, השתלט על האדמות והחיל את תרבותו ואת חוקיו בכל האמצעים, יש מקום בדרום אפריקה של אחרי האפרטהייד. ויכול להיות שהוא חושב שעבדים ונוגשיהם (או כל טרמינולוגיה אחרת שתבחר כדי לתאר את מערכת הכוחות שהתקיימה שם) לא יכולים לחיות יחד, בטח לא מיד עם התרחש השינוי הפוליטי, ודאי לא באושר ועושר כאילו לא היה כלום, בלי קשר לצבעים שלהם.
אני גם לא חושבת שהוא תופס את התרבות השחורה כפי שתיארת. הכתיבה של קוטזי היא סימבולית ולטעמי ככה גם כדאי להתייחס אליה. בעיני התיאור הוא של מאבקי כוח, אלימים כמובן, על שליטה. זו המציאות שהוא מתאר וככה גם נראה הסיפור שלו. ולגבי מה ששאלת, מצב בו מתקיימות שתי מערכות חוקים שונות לחלוטין, תחת שתי שיטות משטר שונות לחלוטין (כמה מליוני אנשים שחיים במקום שהריבון בו הוא אלוף פיקוד) וההפרדה לא מתבססת רק על השטח בו אתה מתגורר אלא גם על השייכות הלאומית שלך, כלומר, שני אנשים שחיים באותו מקום, אחד מהם ישפט בבית דין אזרחי במדינה שבה הוא בעל זכויות אזרח, והאחר ישפט בבית דין צבאי מטעם הריבון (שלא לדבר על כך שבמציאות שלו יכול כל חייל לעצור כל פלסטיני למספר שעות בלי שום צורך לספק איזושהי עילה). אולי לא קוראים לזה אפרטהייד, אבל בעיני זה מספיק דומה. |
|
|
אדמה
(לפני 6 שנים ו-8 חודשים)
תודה סוריקטה,
אני חושב שהמסר של הסופר הוא בעייתי מאוד. את קוראת לזה אומץ, אני חולק עליך, דמונזציה לקהילה השחורה היא לא אומץ. מה המסר? ששחורים ולבנים לא יכולים לחיות יחד כשווים.
לגבי מה שקורא כאן, אשמח לדעת כנגד איזה אוכלוסייה מופעל משטר האפרטהייד. |
|
|
אדמה
(לפני 6 שנים ו-8 חודשים)
תודה מושמוש,
כל אחד לוקח מספר מה שחשוב לו. אצלי המסר של הסופר עבר בחוזקה וזה מה שחשוב לי.
|
|
|
סוריקטה
(לפני 6 שנים ו-8 חודשים)
אחד הספרים הטובים שקראתי. אני חושבת שהשאלה העיקרית שהוא מעלה היא האם יש עתיד ללבנים בדרום אפריקה החדשה.
ואני חושבת שהוא בוחן את השאלה הזאת באופן מאד אמיץ ולא מתחסד.
ולגבי מה שקורה כאן, אני דוקא חושבת שיש דמיון יותר ממקרי לאפרטהייד, ונדמה לי שהמחשבה הזאת שלי לא מבוססת על בורות (וגם לא על אנטישמיות :) ) אלא דוקא על נוכחות באזורים שבהם זה בא לידי ביטוי באופן יומיומי. |
|
|
מושמוש
(לפני 6 שנים ו-8 חודשים)
יפה. אבל קראתי מה ששווק כ'פרק ראשון':
בינוני מאוד. אין רמז שזה הולך להתפתח למשהו ממוקד ענייני רחב אופקים ולא נרקיסי דל ומוגבל כפי שהחל. ולא, לא כותבים ככה כהנגדה להמשך. פשוט לא כותבים ככה. מעניין שאף אחד לא מציין שההתחלה כול כך בינונית וסתמית.
|
|
|
אדמה
(לפני 6 שנים ו-8 חודשים)
תודה חני,
הספר הוא לא אלים ואין בו סצינות קשות לעיכול, הסופר חסך זאת מאיתנו וטוב שכך. הדבר היחיד שדיכא אותי בספר הוא חוסר התקווה לחיים משותפים.
|
|
|
אדמה
(לפני 6 שנים ו-8 חודשים)
תודה Tamas,
אני אבדוק את המלצתך בנושא הסרט.
|
|
|
חני
(לפני 6 שנים ו-8 חודשים)
יפה כתבת על הרגש המוכר הזה.
אני עדיין מתגעגעת כששומעת שירים מסויימים. ואל דאגה בתיכון יש פחות טקסים, חכה כמה שנים.אולי צריך לשמור על התמימות הזו כמתנה ולא לאבד אותה.
הספר נשמע יפה וקשה לבליעה, קשה שלי עם תכנים של אלימות. |
|
|
Tamas
(לפני 6 שנים ו-8 חודשים)
נשמע מעניין, תודה.
דרך אגב, לאחרונה יצא סרט קולנוע "הספר הירוק" (המועמד גם לאוסקר), המבוסס על סיפור אמיתי, ועוסק בדינמיקה שבין יחסי שחורים-לבנים באמריקה הגזענית של שנות ה-60. |
|
|
אדמה
(לפני 6 שנים ו-8 חודשים)
תודה בת-יה,
ההשוואה לדרום אפריקה היא לא ברמה הכלכלית או בטענה השחוקה של 'אפרטהייד', כל מי שמשווה את ישראל למשטר אפרטהייד במקרה הטוב זה נובע מבורות ובמקרה הרע זאת אנטישמיות במסווה של 'דאגה' לפלסטינים.
אני רואה את היחס בין ימין לשמאל במדינה ואני מודאג. אני חושב שהגענו להקצנה מסוכנות במחנאות. התחושה הכללית שכל מחנה צועק את האמת שלו ואף מחנה לא מקשיב. אני דואג מכך שיגיע הרגע שבו אף צד לא ימצא מכנה משותף עם הצד השני, כמו בדרום אפריקה. כתוצאה מכך או שנסתתר כל מחנה תחת חומות גבוהות או שזה יוביל לאלימות. |
|
|
אדמה
(לפני 6 שנים ו-8 חודשים)
תודה רץ, אני לא חושב שאנחנו דרום אפריקה ביחס של המדינה למיעוטים.
מה שכן אני חושב שברמת הקוטביות בחברה אנחנו מתקרבים בצעדי ענק לשם.
|
|
|
אדמה
(לפני 6 שנים ו-8 חודשים)
תודה אסיה,
זה ספר טוב ומעניין, יחד עם זאת המסקנות שלו מדכאות, לשיקולך.
|
|
|
אדמה
(לפני 6 שנים ו-8 חודשים)
תודה אברהם
|
|
|
בת-יה
(לפני 6 שנים ו-8 חודשים)
ביקורת מעניינת מאוד על נושא חשוב, ובכל זאת חושבת שאי אפשר להקביל את דרום אפריקה לישראל.
דרך אגב, דרום אפריקה תמיד סבלה ממחסור במים ומזון, אלא שאנחנו לא שמענו על זה כי אצל הלבנים אף פעם לא היה מחסור, אבל בגיטאות של השחורים היו מספר ברזים בודדים למאה איש בערך, במקרה הטוב, ושניים או שלושה מתקני שירותים. על מחסור תמידי באוכל אני חושבת שאפילו לא צריך לדבר. אבל את זה המערב לא הכיר. |
|
|
רץ
(לפני 6 שנים ו-8 חודשים)
ביקורת מצוינת - אני קראתי את קוטזי - משום שידיד שעלה מדרום אפריקה אמר לי שלא פעם הוא מרגיש כמו בדרום אפריקה.
הספר של קוטיזי הוא מחכים לברברים - יצירת מופת המתכתבת עם עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית.
|
|
|
אַסְיָה
(לפני 6 שנים ו-8 חודשים)
אדמה, כתבת יפה על נושא חשוב, הספר נשמע מעניין מאוד!
|
|
|
אברהם
(לפני 6 שנים ו-8 חודשים)
ביקורת טובה מאוד וחשובה.
גם ההשוואה אלינו - לכאורה.
לכאורה - משום שיש כאן, אצלנו, יותר משותף מאשר מפריד. אני מקווה שאכן מתישהו יתעשתו ויפנימו, שלפני שעושים שלום עם כל העולם, כדאי שנעשה שלום בינינו. |
|
|
אדמה
(לפני 6 שנים ו-8 חודשים)
מעניין מה פרויד היה אומר על זה...
בכל מקרה באפריקה השחיתות מגיעה עם שחיטות פוליטיות
|
|
|
יונתן בן
(לפני 6 שנים ו-8 חודשים)
כתבת "שחיטות פוליטית"
וזה יצא נחמד - הפוליטיקאים שוחטים...
|
25 הקוראים שאהבו את הביקורת
