ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שבת, 21 בינואר, 2012
ע"י omriqo
ע"י omriqo
רומן זה של קוטזי, הטוב ביותר שלו לטעמי, מזכיר לי יותר מכל בחומרים ממנו הוא עשוי את הכתיבה של וילי פוקנר. אם אצל פוקנר מדובר ב"אומה" של דרום ארה"ב החיה את ה"פשעי המוסריים" שעשו הדורות הקודמים ואת ה"פשע" שנעשה להם אחרי המלחמה, הרי אצל קוטזי מדובר בלבנים של אחרי האפרטהייד.
הגברים הלבנים של דרום אפריקה, כפי שבאים לידי ביטוי בספרות המקומית (קוטזי, גורדימר, ברינק), הם שוביניסטים, כוחניים ודלים ברגש. גם הגיבור שלנו, דיוויד לורי הוא כזה. פרופסור באוניברסיטה, חובב נשים, גרוש פעמיים, המנהל רומן עם סטודנטית כנגד רצונה. הוא מסולק מהאוניברסיטה לאחר שהוא מסרב להגן על עצמו – תסמונת "קבלת העונש" בשם דור שלם המלווה את היצירה כולה. לורי רואה עצמו נענש בשם הגברים המבוגרים אשר עדיין יש להם תשוקה, אולי הם צריכים להעלם מהעולם? או להיכלא במוסד?
"שוב מציפה אותו ההרגשה ההיא: אדישות, קהות חושים, אבל גם חוסר משקל, כאילו נאכל מבפנים ולא נותרה בו עוד אלא הקליפה השחוקה של לבו."
לזמן מה הוא עובר לגור עם בתו היחידה, לסבית החיה בקומונה של אדם אחד בחווה באיזור הכפר, איזור שרובו שחורים. החיים שם מתנהלים בין חיי חווה פשוטים לעבודה ב"מרפאה וטרינרית" (מוסד להרדמת חסד של בעלי חיים) ובצל סכנת תקיפה יומיומית. לורי תוהה לעצמו האם אין חייה של בתו ושכניה סוג של ניסיון לכפר, או להיענש בצד, בגין פשעי הדור שלו.
"איזו חטטנות! מפליא איך משב ריח של שערורייה מסעיר את הנשים. האם האישה הקטנה המכוערת הזאת סבורה שאין הוא מסוגל לזעזע אותה? או שמא הזעזוע הוא עוד אחד מהתפקידים שהיא מקבלת עליה – כמו נזירה שמוכנה להיאנס כדי להקטין את שיעור האונס בעולם?"
בכפר אירוע רודף אירוע ולורי מנסה להתמודד עם חייו ע"י כתיבה אופרה העוסקת בחיי המשורר האנגלי ביירון, מושא מחקרו, אך למעשה מייצגת את כשלון חייו וזרעו.
תמונה קשה של הגזע הלבן בדרום אפריקה של אחרי האפרטהייד.
"האם "גיבור" הוא הכינוי המתאים לו? בעיני עצמו הוא אלמוני שהולך ונעשה אלמוני עוד יותר. דמות משולי ההיסטוריה. "אולי זה מועיל לנו," הוא אומר, "ליפול מפעם לפעם. כל עוד אנחנו לא נשברים.""
11 קוראים אהבו את הביקורת
11 הקוראים שאהבו את הביקורת
