ביקורת ספרותית על אהבות של אתמול מאת גילית חומסקי
ספר טוב

---

גיא היה החבר הראשון שלי. היינו בני שלוש כשהכרנו בגן בת-שבע. התחברנו מייד, הילדה ה"טובה" והילד השובב עד מופרע. אחר כך היינו בעוד כמה גנים ועלינו ביחד לכיתה א'. הבנו אחד את השני מבלי לדבר יותר מדי. גיא לא אהב לדבר. אהבנו לטפס על עצים, לחפש אבנים נוצצות בואדי (שכיום הוא בכלל כביש בגין). הוא לימד אותי לנשוך, וגם את הטכניקה שלו להפוך ניירות מסטיק. היה לו האוסף הגדול ביותר בבית הספר. אני לימדתי אותו לקרוא. הוא גר בבית ממול, ואז לא היה נהוג שההורים קובעים בווטסאפ כמה ימים קודם. פשוט ירדנו למטה, מתוזמנים מבלי לדבר. מי שירד קודם עבר את הכביש לחצר של השני. במבט לאחור אני יכולה לומר שגיא פשוט לימד אותי להיות ילדה. האם היינו זוג? לא יודעת. זה היה על הגבול. היינו צעירים מדי. בהתחלה אפילו פעוטות, בסוף ילדים על גבול גיל ההתבגרות, ילדים, אבל כבר לא כל כך. לא היה מגע, אבל היה משהו מיוחד באוויר שבינינו.

יום אחד גיא עבר דירה. לרחובות. אביו קיבל משרה שם וזהו. כשנפרדנו הוא נתן לי את אוסף ניירות המסטיק שלו. מאז לא ראיתי אותו יותר. אפילו לא דיברנו בטלפון. גיא כאמור לא היה איש של מילים. לא מדוברות ולא כתובות. פתאום הוא פשוט לא היה שם יותר וזהו. חשבתי עליו הרבה, ומטבע הדברים אחר כך פחות. זה היה האבדן הראשון שלי. גוש קטן בבטן שבועט פחות ופחות. לא חיפשתי אותו והוא לא חיפש אותי. לפני שנתיים הגעתי לבניין שלו לפגישה. התרגשתי מאוד כשגיליתי שאני בבניין שלו. רגלי זכרו את המדרגות בעל פה, עיני שוטטו על שלטי הדלתות. כשהגעתי לדלת שלו נדהמתי לראות שהשם לא השתנה - "משפחת אשכנזי". איזה מוזר זה, חשבתי, כזו מקריות. ואולי זה בכל זאת הוא?

מתי הוא אהבת ילדות של תלי, הנפש התאומה שלה. יום אחד מתי פשוט נעלם, מבלי סיבה. תלי מתבגרת ומתגייסת ומשתחררת ולומדת פסיכולוגיה ועובדת במכון לחקר הפרעות בשינה, ומתחתנת עם יובי. את כל זה תלי עושה לבד, בלי מתי. אף אחד לא מבין אותה כמו מתי, הבנה מובנת מאליה שלא זקוקה למילים. לא יובי, ואפילו לא אביב, איתו היא מתכתבת כאילו בתמימות מבלי שיובי יודע.

יום אחד תלי נתקלת בספר של אמריקאי בשם מייקל ג'י, על געגועיו לאהבת נעוריו, אנדריאה, שעברה דירה באופן פתאומי. תלי מרגישה שמייקל הוא מתי שלה. האם היא מדמיינת? האם מתי מתגורר בארה"ב והוא סופר? ואם כן למה לא יצר איתה קשר?

הכתיבה של חומסקי, כמו בספריה האחרים, היא רגישה ועדינה. היא מטיבה לתאר את ילדותה של תלי עד שהרגשתי שאני מריחה את עוגת השוקולד שתלי אופה. מצד שני הדמויות כאילו עוצרות במקום ולא ממש מתפתחות, ולא קורה הרבה מבחינת עלילה, והרבה ממה שכן קורה צפוי מראש. אני אהבתי מאוד, אבל אני יכולה להבין כאלה שחושבים שהספר נמרח ונמתח.

לא רוצה לספיילר אז לא אכתוב אם מתי אכן פגש את תלי. ולגבי - כשנכנסתי לפגישה שלי לא התאפקתי ושאלתי באופן אגבי ככל האפשר "את יודעת אם יש קשר בין משפחת אשכנזי שגרה פה פעם לזו שעכשיו?" "כן, הם מעולם לא מכרו את הדירה. גיא התחתן ונולדו לו שלושה ילדים והוא חזר לכאן". כשירדתי אחר כך במדרגות עמדתי מול הדלת שלו ולא ידעתי מה לעשות. מה, אני אדפוק בדלת ופשוט אגיד "שלום, זו אני"? ואם אשתו תפתח? מה אגיד לה? מה אני רוצה בעצם לומר? מה נשאר בינינו אחרי כל השנים? מה בכלל היה שם? האם זו היתה אהבה? חברות? ואם אני לא יודעת להגדיר?

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על אהבות של אתמול