גיא היה החבר הראשון שלי. היינו בני שלוש כשהכרנו בגן בת-שבע. התחברנו מייד, הילדה ה"טובה" והילד השובב עד מופרע. אחר כך היינו בעוד כמה גנים ועלינו ביחד לכיתה א'. הבנו אחד את השני מבלי לדבר יותר מדי. גיא לא אהב לדבר. אהבנו לטפס על עצים, לחפש אבנים נוצצות בואדי (שכיום הוא בכלל כביש בגין). הוא לימד אותי לנשוך, וגם את הטכניקה שלו להפוך ניירות מסטיק. היה לו האוסף הגדול ביותר בבית הספר. אני לימדתי אותו לקרוא. הוא גר בבית ממול, ואז לא היה נהוג שההורים קובעים בווטסאפ כמה ימים קודם. פשוט ירדנו למטה, מתוזמנים מבלי לדבר. מי שירד קודם עבר את הכביש לחצר של השני. במבט לאחור אני יכולה לומר שגיא פשוט לימד אותי להיות ילדה. האם היינו זוג? לא יודעת. זה היה על הגבול. היינו צעירים מדי. בהתחלה אפילו פעוטות, בסוף ילדים על גבול גיל ההתבגרות, ילדים, אבל כבר לא כל כך. לא היה מגע, אבל היה משהו מיוחד באוויר שבינינו.

יום אחד גיא עבר דירה. לרחובות. אביו קיבל משרה שם וזהו. כשנפרדנו הוא נתן לי את אוסף ניירות המסטיק שלו. מאז לא ראיתי אותו יותר. אפילו לא דיברנו בטלפון. גיא כאמור לא היה איש של מילים. לא מדוברות ולא כתובות. פתאום הוא פשוט לא היה שם יותר וזהו. חשבתי עליו הרבה, ומטבע הדברים אחר כך פחות. זה היה האבדן הראשון שלי. גוש קטן בבטן שבועט פחות ופחות. לא חיפשתי אותו והוא לא חיפש אותי. לפני שנתיים הגעתי לבניין שלו לפגישה. התרגשתי מאוד כשגיליתי שאני בבניין שלו. רגלי זכרו את המדרגות בעל פה, עיני שוטטו על שלטי הדלתות. כשהגעתי לדלת שלו נדהמתי לראות שהשם לא השתנה - "משפחת אשכנזי". איזה מוזר זה, חשבתי, כזו מקריות. ואולי זה בכל זאת הוא?

מתי הוא אהבת ילדות של תלי, הנפש התאומה שלה. יום אחד מתי פשוט נעלם, מבלי סיבה. תלי מתבגרת ומתגייסת ומשתחררת ולומדת פסיכולוגיה ועובדת במכון לחקר הפרעות בשינה, ומתחתנת עם יובי. את כל זה תלי עושה לבד, בלי מתי. אף אחד לא מבין אותה כמו מתי, הבנה מובנת מאליה שלא זקוקה למילים. לא יובי, ואפילו לא אביב, איתו היא מתכתבת כאילו בתמימות מבלי שיובי יודע.

יום אחד תלי נתקלת בספר של אמריקאי בשם מייקל ג'י, על געגועיו לאהבת נעוריו, אנדריאה, שעברה דירה באופן פתאומי. תלי מרגישה שמייקל הוא מתי שלה. האם היא מדמיינת? האם מתי מתגורר בארה"ב והוא סופר? ואם כן למה לא יצר איתה קשר?

הכתיבה של חומסקי, כמו בספריה האחרים, היא רגישה ועדינה. היא מטיבה לתאר את ילדותה של תלי עד שהרגשתי שאני מריחה את עוגת השוקולד שתלי אופה. מצד שני הדמויות כאילו עוצרות במקום ולא ממש מתפתחות, ולא קורה הרבה מבחינת עלילה, והרבה ממה שכן קורה צפוי מראש. אני אהבתי מאוד, אבל אני יכולה להבין כאלה שחושבים שהספר נמרח ונמתח.

לא רוצה לספיילר אז לא אכתוב אם מתי אכן פגש את תלי. ולגבי - כשנכנסתי לפגישה שלי לא התאפקתי ושאלתי באופן אגבי ככל האפשר "את יודעת אם יש קשר בין משפחת אשכנזי שגרה פה פעם לזו שעכשיו?" "כן, הם מעולם לא מכרו את הדירה. גיא התחתן ונולדו לו שלושה ילדים והוא חזר לכאן". כשירדתי אחר כך במדרגות עמדתי מול הדלת שלו ולא ידעתי מה לעשות. מה, אני אדפוק בדלת ופשוט אגיד "שלום, זו אני"? ואם אשתו תפתח? מה אגיד לה? מה אני רוצה בעצם לומר? מה נשאר בינינו אחרי כל השנים? מה בכלל היה שם? האם זו היתה אהבה? חברות? ואם אני לא יודעת להגדיר?

קורותיה של תלי המתמסרת לחיפוש אינסופי אחר אהוב נעוריה שנעלם ולא השאיר אחריו כל רמז.
זהו סיפור קליל אשר התאים לי מאוד לתקופה (לחימה 7 באוקטובר 23), ועל כך אני בהודיה.
נטול מתח, מלא רכות, מעורר זיכרונות על אהבה שנגדעה, תיאורים רומנטיים, געגוע מתמשך ועיסוק בהגשמת חלום.

בוקר טוב , אופס כבר צהריים, שבוע טוב, ספר מ 2007, לפני מונח עותק ממש במצב הכי חדש שאפשר לרצות, יותר מאוחר, מחרכך ווטאבר אוריד אותי לארון ספרים בגינת פוליטי בנווה אביבים רמת אביב, משם אספתי אותו שוב לפני כמה ימים, בשמחה רבה, הנה ספר נשי נשים שכתבה ישראלית, ספרות מקור אז אני הכי מתחברת לזה כרגע, אולי כי זה הכי קל, ובעצם ערמת סיפרי הנשים שקראתי השבוע בעצם רובה בכלל לא מכאן, אלא תרגום, וגם את הספר המקורי [ישראלי ולא מתורגם] השני מהערמה, כתב גבר, ואכן ניגשתי אליו ראשון, ואליו הכי כיוון ש הכי קל היה לגמוע במהירות ולהינות מהמתח, אז רגע נחזור לספר הזה של גילית חומסקי, כאילודע למה כול הסיפור הזה ממקודם? לסבר את אוזנכם שאם קראתי אותו פעם ונימשכתי אליו שוב אז כנראה שזה ספר שווה ביותר וכדאי לקרוא: הוא עובר בקלות ובקלילות, נהנים ממנו, כי הוא עלינו מכאן, עם כול בעיות קשיי היחסים במשפחה עם הקרובים לנו, עבודה שבאנו לעשות כאן על הכדור הזה אמא גאיה, טוב מעיון בספר שוב אפשר לקרוא אותו אפילו שוב אפילו שאינני נוהגת לעשות זאת עם אף ספר כמעט בכלל לא, עוד משהו שאני חייבת תמיד לכתוב זה ש הספר הזה קיבל עד כה 7 ביקורות ו 35 הצעות מכירה, יבול יפה מאוד, וגם שהיה לי נחמד למצוא את הספר הזה אחרי שכתבתי שהרעיון נימצא בספר הזה כשכתבתי על ספר אחר והופ הספר הזה נימצא [היגיע לידי שוב רק במחשבה עליו= טלפאטיה עובדת פול פאור] כדי שאוכל ממש להיזכר, ממבט נוספ הספרים שונים לגמרי ממש בהחלט אחד מהשני עם כול התסבוכת בספר השני, פה זה ניראה לי יותר פשוט ופחות מורכב ומסובך משם, הספר ההוא? אלך לחפש ברשימה, רגע, ניקרא: מעבר לימים. רוב שלומות, שבוע קסמרפא מבורך כיוון שהיום יום ראשון 04-09-2022 12:15

נראה לי שדבר כזה קורה לפחות פעם בחיים לכל אחד - לקחת ספר, לפתוח אותו, ולמצוא בו את עצמו בדמות אחד מן הגיבורים. זה גם מה שקרה לתלי גיבורת הסיפור. אמנם יש כאן היפוך כלשהו, כי הספר מספר על בחור שהחברה שלו עברה דירה ונעלמה מחייו בלי שום הודעה, ואילו לתלי היה חבר שנעלם הוא בלי הודעה ובלי להשאיר סימן. אבל תלי משוכנעת שמדובר עליה, בגלל שיותר מדי פרטים בסיפור הם ספציפיים ומוכרים לה.

לכל אחת היה אדם כזה שהוא חבר ראשון. לפעמים שומרים איתו על קשר, לפעמים לא - אבל יודעים מה קורה איתו, או מה קרה לו. החבר הראשון שלי היה בגן חובה. וקראו לו נפתלי. הוריו עברו דירה, אני ביקרתי אצלו, הוא ביקר אצלי, והקשר התנתק. יום אחד "פגשתי" אותו בעמוד הראשון של ynet. הוא נהרג בתאונת דרכים מול סמי-טריילר. באותו שבוע, ואולי קצת יותר, הייתי מוטרדת ומטורללת מאותו חלק ילדותי שלי שהנוסטלגיה אליו כבר לעולם לא תהיה מתוקה לחלוטין, אלא תספוג טעם חמוץ-מריר, של אדם שלא הגיע ליום הולדתו השלושים ושלושה. אצל תלי המעגל הזה פתוח וכואב. כולם המשיכו הלאה בחייהם. לכאורה גם היא, אלא שהמחסור מפריע לה, ומטריד את זרימת החיים.

חוץ מזה יש לתלי את החיים הרגילים - האיש שהיא נשואה לו, הילד שהוא רוצה שיביאו כבר לעולם, החברות שלה, העבודה שלה, השכנה שמשוכנעת שרוצים לפרוץ לה לבית, מטרידן שמתקשר לטלפון שלה ומנתק. דברים כאלה. מסעירים כשהם קורים לך, לא מסעירים כשהם קורים למישהו אחר.

וזהו, ספר חביב, הקריאה זורמת, הדמויות לא מאוד עמוקות, הסיום לא ממש מפתיע. בעיקר ספר שמעורר בלוטות נוסטלגיה של חזרה לילדות, ושל רצון עמוק לסגור מעגלים.

סיפור נחמד על בחורה נשואה באושר, שמתחילת הספר ועד סופו מחפשת את חבר הילדות שלה .
היא לא מבינה לאן הוא נעלם, הוא היה עבורה נפש תאומה.
רוב הזמן היא במחשבות, איך יתכן שהוא עזב מבלי לומר דבר.
עברו הרבה שנים מאז, היא פוחדת שהוא כבר לא בין החיים.

בעת שהותה בחנות ספרים, היא נתקלת בספר שתוכנו תואם בדיוק את סיפורה שלה.
ככל שהיא מתקדמת בקריאה, כך סקרנותה גובר יותר.

קיימים בספר קטעים מותחים ומסקרנים, ובמקביל גם קטעים שנמרחים ומשעממים.
בסך הכל ספר בסדר, לא מעבר לזה...

לכל אחד בחיים מאוד חשוב לו לסגור מעגל.
סגירת מעגל בחיים נותנת לראות את הדברים נכון
ומכניסה סדר למחשבות בחיים.
תלי אשר מאבדת את החבר שלה בפתאומיות בזמן שהייתה
נערה בפתאומיות ואף אחד לאיודע לאן נעלם הנער שהיא אהובה!
לא מצליחה לסגור מעגל בחייה אפילו אחרי שהיא מתחתנת.
יום אחד היא נכנסת לחנות ספרים וקונה ספר אשר היא מרגישה
מין משיכה מוזרה לספר.
ובזמן הקריאה היא מגלה שפתאום הספר הזה מספר את הסיפור
ההעלמות של החבר שלה.
בהתחלה היא חושבת שזה סתם נדמה לה אבל ככול שהיא מתקדמת
בספר חושפת עוד ועוד פרטים שזהים לסיפורה.
ספר מיוחד במינו הסופרת כותבת בצורה כל כך
יפה את הספר שאי אפשר להניח מיד.
ספר מומךץ מאוד מאוד.

אם תשימו לב מספר המדרגים לספר הזה באתר "סימניה" הוא 12 בנות ו -2 בנים (בכל אופן זה מה שהיה כאשר אני דרגתי).ז"א הספר הינו ספר בנות.ואכן,הספר מדבר על נערה שחברה נעלם בתיכון היא וגוררת את הזכרונות עד היום (בו היא כבר נשואה).יוצא לה לקרוא ספר שמזכיר לה את הסיפור ביניהם.היא מחליטה לכתוב לסופר ולתהות האם זה אותו חבר.הספר מתקדם ורק לאחר 3/4 ממנו מגיע הידיעה האם זה הוא.הסוף בכלל מתרכז בענין אחר שעלה במהלך הספר.וכך נראה לי שכל מהות הספר קצת התפספסה.

תלי ( יש לבטא בסגול) חיה חיים מושלמים, יש לה בעל מקסים ועבודה טובה . אבל תלי מחפשת את מתי . לא חיפוש פיזי אלא חיפוש רוחני. מתי היה הנפש התאומה של תלי והוא עזב כרעם ביום בהיר , בלי להשאיר מכתב או טלפון.
יום אחד נכנסת תלי לחנות ספרים קטנה ובוחרת בספר של סופר אמריקאי - מייקל גיי' ומשם הכל משתנה ובצעם לא ככ.

זהו סיפור לירי,רגיש ומיוחד על מחשבות ותהיות פילוסופיות על החיים. הספר נגע בי ויגע בכל אדם בעל נפש רגישה .

מאוד מומלץ

ספר טוב.
זורם, קליל, מעניין מההתחלה עד הסוף. טיפה רדוד לטעמי אבל מהנה ובהחלט שווה קריאה.