נראה לי שדבר כזה קורה לפחות פעם בחיים לכל אחד - לקחת ספר, לפתוח אותו, ולמצוא בו את עצמו בדמות אחד מן הגיבורים. זה גם מה שקרה לתלי גיבורת הסיפור. אמנם יש כאן היפוך כלשהו, כי הספר מספר על בחור שהחברה שלו עברה דירה ונעלמה מחייו בלי שום הודעה, ואילו לתלי היה חבר שנעלם הוא בלי הודעה ובלי להשאיר סימן. אבל תלי משוכנעת שמדובר עליה, בגלל שיותר מדי פרטים בסיפור הם ספציפיים ומוכרים לה.
לכל אחת היה אדם כזה שהוא חבר ראשון. לפעמים שומרים איתו על קשר, לפעמים לא - אבל יודעים מה קורה איתו, או מה קרה לו. החבר הראשון שלי היה בגן חובה. וקראו לו נפתלי. הוריו עברו דירה, אני ביקרתי אצלו, הוא ביקר אצלי, והקשר התנתק. יום אחד "פגשתי" אותו בעמוד הראשון של ynet. הוא נהרג בתאונת דרכים מול סמי-טריילר. באותו שבוע, ואולי קצת יותר, הייתי מוטרדת ומטורללת מאותו חלק ילדותי שלי שהנוסטלגיה אליו כבר לעולם לא תהיה מתוקה לחלוטין, אלא תספוג טעם חמוץ-מריר, של אדם שלא הגיע ליום הולדתו השלושים ושלושה. אצל תלי המעגל הזה פתוח וכואב. כולם המשיכו הלאה בחייהם. לכאורה גם היא, אלא שהמחסור מפריע לה, ומטריד את זרימת החיים.
חוץ מזה יש לתלי את החיים הרגילים - האיש שהיא נשואה לו, הילד שהוא רוצה שיביאו כבר לעולם, החברות שלה, העבודה שלה, השכנה שמשוכנעת שרוצים לפרוץ לה לבית, מטרידן שמתקשר לטלפון שלה ומנתק. דברים כאלה. מסעירים כשהם קורים לך, לא מסעירים כשהם קורים למישהו אחר.
וזהו, ספר חביב, הקריאה זורמת, הדמויות לא מאוד עמוקות, הסיום לא ממש מפתיע. בעיקר ספר שמעורר בלוטות נוסטלגיה של חזרה לילדות, ושל רצון עמוק לסגור מעגלים.

















