****
זה אולי הספר הראשון בהיסטוריה שיש לו יותר מחמש מאות עמודים ובכל זאת אפשר לסיים בשעה שעתיים של קריאה קלה ולא מחייבת. מאה שמונים וחמישה מהעמודים הם איורי-עיפרון מוקפדים, והשאר כתובים בפונט גדול וזריז שמתאים לחתך הגילאים שאמור, נדמה לי, לקרוא את הספר הזה - גילאי שבע עד אמצע שנות העשרה.
אני בן ארבעים ואחת, ולמרות גילי המתפורר דווקא אוהב לקרוא ספרי נוער, אוהב איורי עיפרון, אוהב ספרים שיש בהם גימיק קטן, ואוהב הרפתקאות ומסתורין וסיפורי סינדרלה בדיוק כמו ילד בן עשר או שתים עשרה. על פניו, לספר הזה היה את כל הפוטנציאל לכבוש את לבי. העלילה שלו נעימה ורהוטה, הכתיבה טובה, הנושא מסקרן והאיורים מצויינים ועשויים טוב, אם כי לא מצאתי שמתחשק להתעמק בהם יותר מדי אלא בעיקר להבין מה מתרחש בהם ולדפדף במהירות הלאה.
הוגו קברה הוא יתום שמתגורר ב"מאחורי הקלעים" של תחנת רכבת בפריז בתחילת שנות ה-30. הוא דואג באין-רואה לתחזוקה השוטפת של השעונים הענקיים בתחנה וגונב קרואסונים וחלב מהקיוסקנז'רים בסביבה. יום מר אחד תופס אותו בעל חנות הצעצועים בתחנה על חם כשהוא מנסה לגנוב לו עכבר מכני קטן מהדוכן, ומאותו רגע והלאה מתגלגל הסיפור וקורותיהם של הילד ובעל דוכן הצעצועים, פנסיונר נרגן בשם ז׳ורז׳ מלייס. מלייס, למי שלא יודע, היה מחלוצי הקולנוע הצרפתי והעולמי עם המצאתו בשלהי המאה ה-19 ע"י האחים לומייר, ורקח חלומות ויזואליים מרהיבים וקסומים בעזרת המדיום החדש והמופלא. אני יודע את זה כי ז'ורז' מלייס מהווה חלק לא קטן בהרצאות ובקורסים שהעברתי בעשור האחרון על ראשית ימי האפקטים הוויזואליים. בזכות אנשים כמו מלייס אנחנו יכולים היום, יותר ממאה שנה אחרי שהוא צילם את סרטיו, ללכת לקולנוע ולראות סרטים שהאשלייה המרהיבה והקסומה בהם עשוייה בדיוק באותן שיטות שהמציא מלייס כשעוד לא היו מים זורמים במטבחי פריז.
ובכל זאת, מצאתי שהספר מרהיב אך ילדותי במקצת, ושלמרות הביקורות הנלהבות שהוא קיבל כאן באתר התחושה שלי מעט פושרת. את הסרט "הוגו" של סקורסזה, שנעשה על בסיס הספר הזה, לא יכולתי לסבול למרות הוויזואליה המרשימה בהחלט שלו, אולי מכיוון ששתי היצירות חולקות את אותו פגם. הקסם, שעליו הן מושתתות, לא עולה על המקור - הסרטים המבריקים של ז'ורז מלייס. אני ממליץ לכל מי שיש לו כמה דקות לגגל את george melies ולראות על מה אני מדבר.
****
















