ביקורת ספרותית על התגלית של הוגו קברה מאת בריאן סלזניק
ספר טוב

---

"התגלית של הוגו קברה" שם מסקרן לספר מתוק ומקסים.

למה ציפיתי? לספר שיותיר אותי המומה, קוראת את הדפים האחרונים שוב ושוב ומסרבת להאמין שנגמר.
ההמלצות והתשבוחות לא הסתיימו, אז כן... מודה ומתוודה, התאכזבתי מעט.
אני לא מכירה את הסופר - אבל כבר בעמוד 56 (פשוט כי לפניכן הדפים מלאים בציוריו הנהדרים), ברור לכולם שבריאן סלנזיק כותב טוב.

הספר חושף בפנינו את סיפורו של הוגו קברה, יתום בן שתים עשרה, המכוון את שעוני תחנת הרכבת בה הוא מתגורר, וגונב למחייתו.
בתחילת הספר מטרת חיו היא לתקן את הרובוט המכני - מה שיביא בעיניו את הישועה - יציל אותו.
בסוף הספר הוא כבר לא זקוק להצלה הזאת.

איך אפשר שלא להתייחס לציורים המדהימים, ולכל העיצוב הבלתי רגיל של הספר? אז זהו, שאי אפשר.
אני מציירת מאז שאני זוכרת את עצמי. אני מציירת בכל יום, בכל שיעור בבית הספר, ב"צייר" במחשב - כשאני מחכה שהאינטרנט יפתח, בספרי הלימוד ובמחברות שלי, בחול שעל שפת הים, כשאני מבשלת וכשאני עושה עוגות.
רק אתמול מרחתי בקרם את העוגה של אחי לכבוד מסיבת הגיוס שלו, לא יכולתי להתאפק, ומצאתי את עצמי מציירת על הקרם.
מזלי שמחקתי את זה אחר כך, כי יש לי תחושה שאמא הייתה תולה אותי בסלון...
העמוד הראשון כמו כישף אותי. העיצוב לא היה דומה לשום ספר אחר שקראתי, וכך גם הספר עצמו - לא דומה לשום ספר אחר שקראתי.

- - - - - - - - - התגלית - - - - - - - - - - -
- - - - - - - - - - - של - - - - - - - - - - -
- - - - - - - - הוגו קברה - - - - - - - - -

דף שחור, מעוטר בסלסולים לבנים בצדדיו.
אני מעבירה דף, ממתינה בהתרגשות ובקוצר רוח מפתיעים למילה הראשונה, המילה שתפתח את הסיפור.
אבל אין מילה כזו.
אני מעבירה דף, ורואה ציור.

מי כמוני יודע, שלפעמים, ציורים מדברים הרבה הרבה יותר חזק ממילים. ציורים יכולים להעביר את הרגש טוב יותר ממילים, במצבים מסויימים.
קצת כמו ששתיקה עוצמתית לאין שיעור מצרחה.
כשרון הציור של בריאן סלזניק נפלא. הוא מרגש, הוא תמים, הוא מתוק ומקסים. הוא עוצמתי כשצריך, הוא יודע להכאיב. הוא יודע גם לשמח.
אני לא יודעת אם אחרים שמו לב לדקויות הקטנות שבציור שלו- לכך שהציורים גדלים - מתחילים קטנטנים ולאט-לאט מכסים את כל הדף, ואז שוב נעשים קטנים יותר, חלשים ועדינים יותר.
בריאן סלזניק הצליח ליצור מתח בעזרת הציור.

דבר נוסף שיפה בעיניי, הוא שהציורים באו במקום מילים ולא קטעו את רצף הקריאה. הם היו חלק מהעלילה, לכן היה צריך להעניק להם תשומת לב יוצאת דופן.
אבל הם היו חלק מקסים מהעלילה. הם באו והלכו, באמצע, בהתחלה, בסוף, חתמו את הספר ופתחו אותו, בדרך מיוחדת, יקרה; חרישית.

משהו שלא ראיתי בשום ספר - היו דפים כמעט ריקים. דף שהמשפטים מתחילים במרכזו, דף שכולל חמש שורות בלבד.
דפים שחורים, יפהפיים.

ועכשיו, לשאלה הגדולה: למה הענקתי לספר ארבעה כוכבים ולא חמישה?

הוגו הוא ספר קליל וכבד גם יחד. הוא היה צפוי, סיימתי אותו מהר מאוד, אבל בניגוד לספרים קלילים אחרים - הוא השאיר אחריו משקע, משהו רגשי.
כמו שאמרתי קודם, הספר הזה מתוק. זו המילה הטובה ביותר שהצלחתי למצוא כשניסיתי לתאר אותו. מקסים ומתוק.
בריאן מצייר טוב יותר מהאופן בו הוא כותב. הספר שלו כתובת בצורה ילדותית אבל מלאה ברגש, הוא צפוי מדי, וכמה שהוא שונה מספרים אחרים, חסרים בו גם דברים שיש בהם: הוא לא מפתיע, אין בו תגליות, פיתולים וניצוצות של שעשוע לא נודע.
מהרגע שהתחלתי לקרוא בו, ידעתי מה יקרה. הקסם של הספר טמון, גם כאן, בדרך יוצאת הדופן בה הוא מסופר. אין ויכוח על כך שהוא מסופר היטב. אבל משהו גדול מההנאה שבקריאה של ספר חסר פה, משהו גדול, שעצוב שהסופר פספס.

בסך הכל, הספר הזה מומלץ בחום. לילדים, לנוער ולמבוגרים כאחד.

» ביקורות נוספות של ליילק
» ביקורות נוספות על התגלית של הוגו קברה