ביקורת ספרותית על התגלית של הוגו קברה מאת בריאן סלזניק
ספר טוב

---

הספר "הוגו קברה" נגלה לי בספרייה, הרחק מהמדפים שבהם יש את הסדרות שמושכות אנשים, כגון "הארי פוטר", "פרסי ג'קסון", ועוד כל שאר הסדרות שהביאו הרבה כבוד לסופרים שכתבו אותם.
שמתי לב ממזמן שהרבה מאוד ספרים טובים ושלא קיבלו הרבה תהילה דחסו למדפים האפלים ביותר, מהרגע שסיימתי אותו אני תהייתי לאיזו קבוצה הספר שייך - לספרים עם הפוטנציאל שאף אחד לא שם אליהם לב, או דווקא לספרים הפשוטים וסרי הטעם שפשוט לא שווים הרבה מזמנכם.

העטיפה מושכת את העין, היא בולטת מאוד. השם "הוגו קברה" הוא יותר מצלצל לי טוב בתור שם במה של קוסם במקום שם של ילד, אבל שיהיה, נזרום.
התקציר מושך ומרתק וגורם לך לרצות לפתוח את הספר בו בשנייה ולהתחיל לקרוא.
לעומת זאת, הדפים שחורים ודי מדכאים אותי, אבל די מוסיפים לערכו של הספר, וזה למה? כי זה גורם לכם לרצות לראות למה הדפים שחורים.

שהתחלתי בעמוד הראשון, נגלה לי ציור, ציור שפותח את הספר, וסוגר את הספר - כל מי שקרא את הספר יודע את זה.
עכשיו אני רוצה להעיר כמה דברים על הציורים האלה, ודעתי מעט שונה מאשר כל שאר הדעות של הקוראים, אנא אל תכעסו עלי או משהו כזה, רק דעתי אחרי הכל.
ציורים באים והולכים, באמצע פרק, בסוף פרק, בתחילת פרק, אחרי זה חייבים גם לבוא לפחות כמה משפטים שימשיכו את העלילה אחריהם.
אסור להפסיד שום ציור ואסור לדלג עליהם כי הם מתארים פרטים חשובים בעלילה, והסופר לא מתאר אותם אחר כך במילים.
ומה הבעיה שלי איתם?
הרי הם כל כך מדהימים ומרהיבים שאני בטוחה שהם לא היו מביישים את גדולי הציירים, למתקשים בקריאה הם בטח יהוו עזר, וזה רעיון אפילו די גאוני ליצור ספר כזה.
לדעתי בערך 50% מהספר (אם לא, אז יותר) הם ציורים.
עשרים עמודים סיימתי בכמה דקות, מאה עמודים חיסלתי בעשרים דקות-חצי שעה, ואת כל חמש מאות ומשהו העמודים סיימתי בשעתיים פחות או יותר.
ומה הבעיה שלי?
הציורים די קטעו אתרצף הקיאה וניתקו אותי מהעלילה, והייתי צריכה להתפקס לקראת המעברים בין ציור לקריאה, ובין הקריאה לציור.
אל תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת מאוד את שני הדברים, קריאה וציור גם יחד. לעיתים אני אף מוצאת את עצמי מתבוננת בציורים ובולעת בשקיקה את קווי המתאר של הדמויות או המבנים או הנוף שמצוייר ומנסה לאחר מכן לשחזר את הדבר.
אבל אם הייתי צריכה להכריע בין קריאה לבין ציור, בלי היסוס הייתי מעדיפה קריאה.
והציורים היוו - בשבילי לפחות - גם פלוס, וגם מינוס.
ובגלל זה אני חייבת לתת לספר ארבעה כוכבים.

הספר מגולל בפנינו את סיפורו של הוגו קברה, יתום בן שתיים עשרה, התייתם מאביו בעקבות שריפה, ותולה את תקוותיו בעקבות בובה ישנה ותרשימים נושנים.
סיפורו של הוגו מתפרס בפנינו לאט לאט. אנו הקוראים מגלים מיהו הילד, מאיפה בא, על עברו, על חייו הקצרים, על האנשים שבהם פגש, ועל הכישרון הענקי שלו בתיקון חפצים.
הוגו גונב מידי פעם למחייתו, כך הוא נתפס בידי הזקן בשעה שניסה לגנוב צעצוע כלשהו מחנות הצעצועים.

על סיפור מעניין ומרתק ברור שבראשו עומדת תעלומה נסתרת שתגלה הרבה מאוד על הדמויות שהכרנו במהלך הספר, תפתיע אותנו ותצמרר אותנו, ותגרום לנו לרצות עוד.
הספר מסתיים בסוף טוב וקליל, הדמויות מאושרות - וכך גם אני.

הכתיבה מרתקת.
הציורים - אחרי הכל - מדהימים.
העלילה מצויינת.
ועל זה אני מוחאת כפיים לבראין סלזניק, הסופר המופלא שרקם את הסיפור המרהיב שזכיתי לעיין בו.

מומלץ בחום.

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על התגלית של הוגו קברה