את הספר פרומים קניתי בגלל כותבו, יאיר אטינגר. הכרתי את יאיר בנסיבות החיים, מצאתי בו אדם רגיש המחזיק בעט עדינה המפסלת מורכבויות באמנות דה-וינצ׳ית. מאז הכרתיו, כתבותיו בהארץ נחשדו בעיני כהגונות, מעניינות, אינטליגנטיות ואמפטיות.

הוא כותב ספר - קונים.

מה למדתי מהספר? לא תאמינו, אבל את חשיבות השנאה. ואנמק.

פייבל מהעיר גריצא היה חסיד קוצק. ככזה, חלקים נכבדים מימיו כאדם בוגר נגזרו עליו לבלות במלחמות יהודים. הוא נהג לומר ווארט על המשנה במסכת אבות הגורסת ״כל מחלוקת לשם שמים - סופה שתתקיים, וכל מחלוקת שאינה לשם שמים - אין סופה להתקיים״ - וכך אמר: מחלוקת על פיסת אחו בין שכנים אין סופה להתקיים. שכן, הולכים לרב, דיין או בורר, סוגרים עניין והמחלוקת קופחת את נשמתה. לא כן במלחמות ״לשם שמים״, מחלוקות כאלו, סופן להתקיים זמן רב ולעצב את הצדדים לה. אתם יודעים, הרגשות, השנאות, המשקעים והטרגדיות.

חסרון גדול חסרה היהדות הדתית (לאומית) - היא לא מספיק שנואה. החרדים עסוקים בשנאת חילונים, החילונים בשנאת חרדים. ואילו הדתיים עבור שניהם אינם מוקצים דיים. בהיעדר שנאה היא נעשית פרווה, לא קר ולא חם, לא חריף ולא מתוק, ולכן אין לה תמריץ משמעותי להתגבש למגזר עם שורות צפופות.

בספר סרוגים למדתי שכל המלחמות של המגזר הזה אלו מלחמות בטמפירטורת החדר ומעוררי עניין מוגבל. מעמד נשים, עליה למקדש, הומואים ולסביות, בנות בצבא, מעמד הרבנות, בנט, בן-גביר או סמוטריץ - כל אחת מהסוגיות היא מחלוקת מעצבת. זה נראה שזה אך עניין מקרי שאין פרק בספר על המחלוקות, שבוודאי קורעות את המגזר לא פחות, כמו: בארסה או ריאל, רונלדו או מסי, והגדולה מכולן: הפועל או ביתר.

ותאכלס? קצת ריחמתי על המגזר הזה.

הוא מגזר סחי מידי, משעמם מידי, בורגני מידי, נעדר הנהגה מחוסר צורך, ובכלל: אין לו אתגרים של ממש.

הציונות? היא אתגר. מניעת התבוללות? היא אתגר. קיום פיזי של פרנסה (מה שמטריד את החרדים)? הוא אתגר. אבל פסוקי דזמרא בפי אשה או המעמד התיאורטי של הומואים בהלכה ובחברה - הם אתגרי קאנדי קראש. לא באמת צריך לקום עבורם מהספה. די עבורם באייפון, פייסבוק וסטורי. וכשסוגרים את האייפון מתעוררים אתגרי השעה, כמו: קניות, דו״ח חניה, ריב עם האישה על ערוץ הטלוויזיה וילדים שמסרבים להירדם.

כשפרנץ יוזף ראה יהודים רוקדים בלילה חורפי, הוא שאל אותם: על מה הריקוד? ומדוע ברחוב? הם הסבירו לו: קידוש לבנה הוא זה. חגיגה לירח שצץ ממחבואו. נאנח פראנץ יוזף ואמר: צריך להעלות ליהדים את המסים, הם מוטרדים מהבלים גמורים.

קצת מרגיש שאפשר לומר כך גם על הדתיים הלאומיים: צריך להעלות להם את המסים, מרוב לו״ז משעמם.

אם תרצו: מיהו דתי לאומי? מי שאינו חרדי ואינו חילוני/מסורתי. זו בעצם הגדרה שיורית.

*

הערה נוספת על הספר:

על ההבדל בין חרדים לדתיים.

אברום שעיה גולדפלם היה משגיח שלי בישיבה, מעט אמירות חשובות או מעניינות יצאו לו מהפה, מן הבודדים: ״בחור צריך להשכים בבוקר - כי זה הסדר. לא בשביל התפילה״.

אמירה חיננית. להלן הרעיון:

לא מעט הורים ומחנכים עושים קיצורי דרך במנהיגות ומגייסים את הדת כחיפוי על אישיותם הבינונית. הם מגייסים את התפילה, הסליחות וההלכה כדי למצפן (מלשון: לעשות מצפון) לילדיהם את האיחור בהשכמה. הם מגייסים את מצוות כיבוד אב ואם כדי למצפן לילדיהם על יחסים מחוצפים וחסרי היררכייה. ובכללי, הם מגייסים את הדת להשלמת אישיות.

האמת? זה מפתה. השימוש בדת קל, זמין, לרוב יעיל והדת היא גם משאב לא מתכלה.

אבל זה לא נכון.

המשאב נשחק. הדת, או חלקים מממנה, יכולים להימאס, וההפסד הוא כפול: גם החמצת חינוך לסדר, ארגון ומיומנויות חיים, וגם החמצת אהבת הדת.

החרדים, בהיקפים לא ברורים, דנים כמעט בכל סוגיה אקטואלית, פוליטית, חברתית וכלכלית. גם בחלק נכבד מהסוגיות שהוזכרו בספר. אבל הדיון מרוכז לגופה של סוגיה, הוא לא מעצב זהות, הוא לא מגדיר קהילות, זרמים ותפיסות דתיות. לא יודע האם זה טוב או רע, אבל ככה זה.

המגזר החרדי מפריד בין סוגיות מרתקות בשאלות חברתיות-דתיות לבין פרקטיקת חיים הנגזרת מהדת. חרדים יכולים להיות שמרנים ולהצהיר ברמה פרטית שהם בעד חתונה חד-מינית לאנשים שאינם שומרים מצוות, או כמו שנהג לומר העצלן ששכח לאטום את גגו לגשם: ״ותן טל ומטר, אבל לא בחור הזה״. חרדים יכולים להיות קפיטליסטים ולצאת להפגנת ענק נגד קיצוץ תקציבים מעודדי אבטלה, הם יכולים להיות שמאלנים ולגור בביתר, קרית ספר ועמנואל, להיות בעד בניין בית המקדש ולכנות את העוסקים במלאכה ״משוגענערס״ או בגירסה המעודנת ״מודנערס״ (מוזרים).

*

ולסיום, השם ״פרומים״ הסוקר את מגזר ״הסרוגים״ - יש בו, מלבד ההברקה הלשונית, גם רמז קל: יתכן שזה המגזר הראשון המוכר לנו כיום שיחדל לתפקד כמגזר.

"משוגע" - מיהו המשוגע? מיהו האדם שסביבו הספר נסוב?

לפני שאענה על השאלה, אקדים במעשיה ירושלמית:
הרבי מללוב יצא יחד עם יהודי נוסף לנסות ולדבר על לבם של פליטי מלחמת-העולם-השניה בתל-אביב של ימי תחילת שנות המדינה.
באחד מפיתולי כתותי רגליהם הם נקשו על דלת של "מומר להכעיס" וזה, בשומעו את מטרת בואם, החל מגדפם נפש: מיהו אלוהיכם? הכרנו אותו בשואה! וכהנה. המלווה ניסה להישמט מהמפגש המביך, הוא ביקש להסיר אוזנו משמוע את התועבה הזו. אך הרבי מללוב נענה אליו ואמר: מכאן אתה מבקש להימלט?? סוף-סוף אנו מוצאים בן אבוד!? כזה שיודע את ריבונו! כזה שמאמין בו! כזה שיודע כי הכל ממנו! מכאן אתה רוצה להימלט?!?

עם כל הכאב האישי שלי, להגיע למסקנה המזעזעת (בהיותי אדם דתי ומאמין), אין לי אלא להסיק כי ה"משוגע" של בשביס-זינגר הוא לא אחר מבורא-העולם.

בשביס-זינגר רוקם כמה דמויות, כביכול שונות, אך כולם מתלבטים באותה התלבטות: "אלוהים של אחרי המלחמה - מיהו?" לרגע ארל'ה גריידינגר (בבואה של בשביס-זינגר עצמו) חושב שאלוהים הוא סופר, והעולם? "העולם הוא הרומן שלו" (עמ' 77) או "על העולם כולו לקרוא אותו, לנסות להבין את כוונתו" (עמ' 127). אך ברגע אחר הוא שחקן: "אלוהים בעצמו - אם הוא קיים - עשוי להיות שחקן... נזכרתי במזמור תהילים "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו" וחשבתי, אלוהים יושב בשמים וצוחק מהקומדיה שלו" (עמ' 125)

בעוד בשביס-זינגר מתחבט במיהו אלוהים, הוא משתגע ממעשיו: "מה רוצה אלוהים? חייב להיות משהו שהוא רוצה" (עמ' 109) הוא קובע. לא אחת הוא נאנח: "אלוהים ורחמים הם לא בדיוק מילים נרדפות" (עמ' 36) במקרה אחר הוא מתבונן-שואל: "עד מתי, אלוהים, תביט בתופת הזה שלך ותשמור על שתיקתך?... האם טריליונים וקווריליונים של יצורים עוברים גם הם עינויים על כוכבים אחרים? האם בראת את בית-המטבחיים הזה שאין לו גבולות רק כדי להפגין בפנינו את עוצמתך ואת חוכמתך? האם על כך מצווים אנו לאהוב אותך בכלל לבבנו, בכל נפשנו? (עמ' 44), ולרגע הוא שואל ללא פילטר: "אלוהים מרושע?" (עמ' 69). והוא תוהה: "מה זה עניינו של אלוהים מה עושים אנשים קטנים בעולם הזה? יש לו רבבות רבות של עולמות ביקום ויצורים אחרים, נשמות אחרות בכל מקום" (עמ' 141)

בשביס-זינגר מסתכל על העולם ומהרהר: "העולם הזה אינו עולמנו, לא אנו בראנו אותו, אין בידינו כוח לשנותו" (עמ' 158) ובליל ראש השנה, כמה דרמטי, יושב לו ארל'ה גריידינגר וחושב: "היכן הם המתים? מה עלה בגורלם של אותם מאות ואלפי דורות שחיו פעם על האדמה הזאת? היכן אהבותיהם, כאביהם, תקוותיהם? אשליותיהם? האם נעלמו לנצח? או שמא ישנו במקום כלשהו ביקום ארכיון שבו הכל מתועד ונזכר?" (עמ' 148)

ואז הוא מבין שהוא אבוד! הוא מוכרח להאמין בו, באלוהים, אך הדבר משגע אותו: "לא ניתן להתעלם מאלוהים, כפי שלא ניתן להתעלם מזמן או מחלל או מסיבה ומסובב" (עמ' 36) והוא מחדד את עצמו: "לא התכחשנו לאלוהים וגם לא יכולנו לעבוד אותו. לעבוד את מי או את מה - הטכנאי של כוח-הכבידה, של התפוצצות עולמית וקרינה קוסמית, שלא קיבל את תפילתנו וגם לא דחה אותם?" (עמ' 136) ובעצם הוא מסכם כך את אמונתו "אפשר להאמין בחכמת אלוהים ובכל זאת להתכחש לכך שהוא המקור רק לטוב שבעולם" (עמ' 36).

ובתוך פיה של מרים מטמין בשביס-זינגר את האמת של ניצולי השואה האומללים כלפי האלוהים: "אם השמים היו נפערים לרווחה ברגע זה ממש ואלוהים היה נכנס למזנון כשהוא מוקף בקהל מלאכים או שדים, לא הייתי ממצמצת אפילו" (עמ' 84)

בשביס-זינגר מסתיר את הדיון במונותאיזים, באמצעות דיון על המונוגמיה. הוא אינו מניח שום מסקנה ברורה לאורך הרומן, גיבורי הרומן מנהלים מערכת פוליאמוריות רבות-הסתעפויות. הוא לועג למונוגמים ואומר כי הם צבועים. וכי אין אדם המסוגל לאהוב רק אהבה אחת, ואין אדם שמסוגל לאהוב לאורך כל חיו. עד שהוא מכריז כי: "לעיתים קרובות חשבתי כי תמצית הבגידה אינה נעוצה בעובדה ששני גברים חולקים אישה אחת, או ששתי נשים חולקות גבר, אלא בשקרים ששני הצדדים נאלצים לספר" (עמ' 62). אך בו בזמן הוא מסביר כי אם העולם לא ינוהל על ידי תאים ברורים של הורים וילדים, יקומו דורות בלתי מחונכים, גזלנים, נואפים ומערערים את יציבות העולם. הרומן הוא על מונוגמיה אך הוא מכוון היטב על מונותאיזם, על ריבונו של עולם.

לדעתי, זה המשוגע של בשביס-זינגר!


כמעט ששכחנו, אז איך הספר?
מצחיק, סוחף ומרגש, מרגש מאוד. הוא כתוב היטב ועשוי היטב. הרומן כולו רקום עם כמה דמויות בודדות, הוא מתרחש בפועל בניו-יורק אך הוא נטוע עמוק בוורשא. לא פעם דמוית בספר עושות אנלוגיה, לעתים משעשעת, בין וורשא לניו-יורק. להלן כמה דוגמאות:
1) אדק, בנה הטיפש של אירקה שמלקס מספר על אמו: "היא עומדת בחלון ומביטה החוצה, כפי שנהגו לעשות בפולין, בשטעטלים הקטנים... ביבלונה, אם עמדת בחלון במשך חצי שעה, כל השטעטל היה חולף על פניך. אבל כאן בניו-יורק... הסיכוי שיעבור מישהו שאתה מכיר, או אפילו שגר בסביבה, הוא אחד למיליון, אולי אפילו אחד למיליאדר" (עמ' 26)
2) ארלה, הסופר המהולל, מספר "יצאנו מן המעלית... ושם נגלה לעיני דבר שלדידי היה תופעה חדשה. במסדרון הארוך, בין הדלתות שהוליכו לדירות היו כורסאות; על הקיר היתה מראה, ותמונות מסגרת מצופות זהב, וגם שולחן היה שם ועליו כד. מקס אמר, "אמריקה, הא? בוורשא כל זה היה נגנב כבר ביום הראשון. גנבים אמריקאים לא קופצים על זבל כזה; מה שהם רוצים זה מזומנים. תבוא ברכה על קולומבוס.""(עמ' 29)
3) ומקס הסוחר הערמומי: ""מה מצחיק כאן?" שאג מקס. "כשאדם מסיים לקרוא, הוא זורק את העיתון. ניו-יורק זה לא בלנדיו או אז'יסקי, שם אנשים שמרו את העיתונים שלהם לנצח!"" (עמ' 31)


ומילה על המתרגמת מאירה לבנת:
המתרגמת עשתה ממש מעשה אומנות קולינרי בספר, היא ידעה כל כך טוב כיצד לתרגם. הוא הותירה אי-אלו מילים מהאידיש ושילבה אותם בתרגום העברי, מתוך הבנה כי כשהמילים הללו, בשפתם המקורית, יהיו זרועים בעלילה, הוא תוכל להעביר היטב את רוחו המקורי של הכותב. והגאונות היא, לדעתי, הבחירה בפינצטה את המילים הנכונות, בכמות הנכונה` מעשה אומנות של טיבול. ["לופטמנשט" (עמ' 19) "יענטע" (עמ' 49) "שמעגעגע" (עמ' 59) "אויצרל" (עמ' 60) "טאטעלע" (עמ' 62) "רבצין" (עמ' 86) "האלטע" (עמ' 132) "שייטל" (עמ' 161) ואף שמות אוכל פולניים, היא הותרה בשפה המקורית: "קאשע" ו"ווערנישקעס" (עמ' 144) ו"פלעצלים" (עמ' 145)] שאפו לה על זה.

ולסיום, מבחר ציטוטים שאהבתי:
1) "בתוך כל יהודי שוכן דיבוק של המשיח" (עמ' 22)
2) "מה שטוב לאווז טוב לאווזה" (עמ' 61)
3) "אתם זוג מתאים, בלי אמת ובלי מזל" (עמ' 125)
4) "כשאדם אימפוטנט, הוא נגרר אל הרב ונאלץ לתת לאשתו גט. אך כשאשה פריג'ידית, קרה כקרח, מהללים אותה על היותה צנועה" (עמ' 134)
5) "שלוב בפולנית זה נישואים, ושלוב זאת גם שבועה" (עמ' 141)
6) "האמת היא שיהודים אדוקים ורבנים לא מאמינים בחיים שלאחר המוות. כשאחד מהם חולה, הוא רץ לרופא... אם הצדיקים יושבים בגן עדן על כסאות מוזהבים ואוכלים לוויתן, למה לרעוד כל כך מפני המוות?" (עמ' 188)

לשלג, הצטיידתי בחומרי קריאה; שני ספרים של יצחק בשביס-זינגר, את "עושה הנפלאות מלובלין" סיימתי. החוויה השתלמה.

מכיון שאבי ממוצא גליציאי ואמי ממוצא פולני (זה לא אותו דבר!) אני לא ממש פולני - אבל את שנותיי הצעירות עשיתי בקהילת "גור", קהילה פולנית על כל המשתמע מכך. לכן, היה איפה מרתק לקרוא כיצד בשביס-זינגר חוצב בידי אומן דמויות פולניות קלאסיות. הוא משרטט כמה וכמה דמויות, החל מפוחז העיר, עובר דרך כלייזמר מריר, ממשיך באלמנה פולניה כפריה ענייה המתמודדת עם בת גרומה ובן גס רוח המהלך בצידי החוק, ממשיך בחבורת גנבים, בסוכן אמנים, בעגונת גנב, באלמנת פרופסור אצילה ובאשה כשרה. כל הדמויות תחומות ממסגרת הסטראוטיפ הפולני. כלומר, יצחק משביס-זינגר, פולני בעצמו, מאשר בעל כורחו את הסטיגמה הפולנית. והא עושה זאת בצורה מרתקת ומסקרנת, כולל שמות רחובות בוורשא, שמות סופרים ואמנים מפורסמים.

הספר מיועד בעיקר לאנשים ממוצא פולני, או למתעניינים בתרבות פולנית, ולדתיים. השאר, לא יפיקו הנאה יתרה.

לו הייתי בוועדת פרס נובל - ברור לי שלא הייתי מעניק את הפרס לבשביס-זינגר. הוא שייך לליגה ב' אולי אפילו ג' של כותבים יידישאים.

כמי שבביתו דיברו אידיש, אך לא די בכדי שאוכל לקרוא ספרות אידישאית, לאורך כל הספר חשתי את ההחמצה שאני קורא את הספר בתרגומו לעברית. חשתי שהעלילה, הלבטים, הדמויות, הסלנג, או בקיצור: כל השמאלץ - יופיים ותפארתם באידיש. התרגום עשק חלק מהחוויה.

העלילה:
יאשא, זו דמות שלא אגזים אם אומר, שלכל אדם דתי יש יאשא קטן בלב. מצד אחד, הוא מזהה רבים ממנהגי הדת כהבלים גמורים, אך לעולם אין לו אמץ לכפור בקיומו של אלוהים. הוא מתעב את ההתנהגות החשוכה של היהודים הדתיים "למה לו, לאלוהים, הקאפוטות, הפיאות, הכיפות האבנטים? כמה דורות עוד יתפלפלו בתלמוד הזה? כמה עוד סייגים צריך היהודי ליטול על עצמו? ועד מתי יחכו למשיח שכבר מחכים לו אלפיים שנה?" (עמ' 160) אך מאידך "הרבה פעמים, בשכבו בלילה ער, באו אליו פסוקים שנשכחו ממזמן, תפילות, אמרי סבתא, דברי-מוסר של אבא, ניגון של יום כיפור התחיל לזמזם בקרבו. אדם במה יזכה, בכל יום ויום למוות יחכה..." (עמ' 83) בין הלבטים המייסרים הוא מנהל רומן עם לא פחות משלוש נשים נוספות על אשתו, כולן יודעות שהוא מנהל רומנים נוספים - אך הוא שרמנטי דיו כדי לצלוח משוכה זו.
בסוג של "רגע האמת" הוא פורס כתב הגנה על היהודים הדתיים השומרים את דקדוקי ההלכה, שכן: "האם אפשר לעבוד את אלוהים בלי עיקרים?... הדת, כמו צבא, זקוקה, כנראה, למשמעת... אמונה פשוטה מביאה לידי חטא. בית המדרש הוא כמו קסרקטין, שבו מתאמנים חייליו של אלוהים" (עמ' 160).
הוא מתחיל את הרומן כהולל רדיקלי ומסיים כפרוש רדיקלי. אך, גם כשהוא הולל רדיקלי הוא שומר על טרקלין חם בלב ליהדות ולמסורתה, וגם כאשר הוא פרוש רדיקלי, הוא מתעניין בגורל ושלום פילגשיו הפזורות.
זהו, ללא ספק, דמות קיצונית. אך כל אדם דתי, לדעתי, נושא דמות שכזו בלבו פנימה.

וכמה ציטוטים מהספר שאהבתי:
1) "הוא חשק בנשים ושנא אותם, כמו שיכור שונא יי"ש" (עמ' 82).
2) "לא כל אנשי פיאסק גנבים ולא כל אנשי חלם הם טיפשים. אבל זהו דרך הדיבור" (עמ' 104).
3) "מי שהקולמוס בידו כותב. משה רבינו היה גבר ולפיכך כתב, שגבר יכול לשאת עשר נשים ואשה כי כי תסתכל על גבר אחר, דינה סקילה. אילו היתה האשה מחזיקה בולמוס היתה כותבת בדיוק את ההיפך" (עמ' 105).
4) "הוא ראה את חרפת המוות, חרפת הזנות, ושתיהן כלימה אחת" (עמ' 178).

מאז שהמשרד שלי עבר לאשדוד ונותרו בדימונה "פחים קטנים" - אני פועל בדימונה ללא משרד. ומה אעשה בין פגישה לפגישה? ספריה! אחלא מקום. הספרים החליפו את יוטיוב בספייס שצריך למלא בין הפגישות. וזה לגמרי אחלא.

נכנסתי לספריה למשך שלושת רבעי שעה, והספר שעמד ראשון על מדף הספרים החדשים היה "בעלי לא בבית" מירב הלפרין. צבעוני, מאויר-ילדותית ומסקרן. פשששט וחמישים עמודים עפו להם, עד הצלצול הנודניק שהזכיר לי: "בנאדם, אתה באמצע יום, יש עבודה". זה היה אחד הצלצולים המוזרים בתולדות ימיי כאיש עובד, צלצול שחתך אותי מעולם אחד לעולם שני. ככה סתם.

אז איך הספר? הנה תמצית מה שהתרשמתי מחמישים עמודים:

1) הומור, קלילות וקוליות הם לא מילה גסה. בכלל לא! זה פשוט תענוג למצוץ מילים, לחבב הגדרות, להתפלש בקלישאות מקוריות ("קלישאה" ו"מקוריות" סתירה? תקראו - תראו שלא!) ולשחות בין עמודי הספר כדג במים צלולים.

2) אפשר להשתמש בלשון גסה ולהישאר נוטף חן, בעל טאקט וחוש מידה. עובדה, הלפרין עשתה זאת!

3) איך מתארים אישה סנובית, בורגנית או "תלאביבית סטראוטיפית"? איך? נו פשוט, ספר שלם! טוב, ספר זה לא חכמה. אבל איך בעמוד אחד? בפסקה אחת? באבחת מגל אחת מתארים את הייצור הנ"ל? תקראו "בעלי לא בבית" ותגלו. פשוט, כל פיסקה היא תיאור קולע אחר להגדרה הזו. תיאור כל כך ממצה, כל כך מוצלח וכל כך ייחודי שפשוט הספר נראה כמו "המתכון הקליל לסנובית המתחילה".

4) החיים. אוקיי? החיים המשעממים האלו, האפורים האלו, הרוטיניים האלו, עבודה, זוגיות, הורים, ילדים, יחסי מרות, לקוחות? הם פשוט משעשעים עד אימה. ותתפלאו ככל שהם יותר משעממים - הם יותר משעשעים. בגלל שהלפרין מוצאת תמיד את העוקץ שבכל סתמיות, את הכתם שבכל שמלת כלה, את האירוניה שבכל היתממות, והיא שוזרת אותם זו בזו, אחת לאחת, עד שהיא יוצרת חגיגה פרועה של שגרה ושעמום.

5) הזקנה. או בשמה המכובס "הגיל השלישי". באו נדבר על זה. מה זה? איפה זה? היכן זה? זה הרי כזו מפלצת רחוקה. זה לא יקרה לי. ואם זה יקרה לי זה יקרה באופטימיזציה מושלמת. אז זהו שלא. ויש לכם שני ברירות: או לקרוא את הלפרין מדברת על זה, באומץ, בהומור, בקלילות, בכיפיות, עם המון סוכר על החמצמציות הזו. או לקרוא את הלפרין ולהתפוצץ כמה אישה אחת מסוגלת להתלוצץ על דברים שהשכנה המבוגרת הזו שתולה כביסה אומרת ש"זה לא מצחיק בכלל".

6) פרקים. לא יודע למה, אבל הלפרין החליטה שהם מיותרים. הספר בנוי מרכבת ארוכה של פסקאות בעלות כותרות (רובן מבריקות) הנעה (במהירות. כן?) על פני מסילות הספר. בשביל לא להתבלבל חייבים סימניה. אבל זה משקף מצוין את העובדה ש"כאן לא תמצאו עלילה", כאן הסופרת באה לתפוס את החיים, כמו שהם מתרחשים, מתפרצים, מפתיעים, תוקפניים ומפוזרים. בלי סדר, בלי תכנית. כל פסקה בספר תוקפת וריאציה אחרת של החיים הדינמיים.

7) ועכשיו לשאלת השאלות: זו יצירה? זו אומנות? התשובה היא: לא! ממש לא! מדובר במופת של רדידות! אבל איזו רדידות מתוקה. איזו רדידות מענגת. המלצה: פשוט תחטפו את הספר לקרוא.

היה לי משגיח בישיבה, אבר'ם שעיה גולדפלם, לא צוידתי אצלו במנה גדושה של דברי חכמה, אבל אחד הסתנן לתרמילי:
"לוח שחמט, יש הרבה דרכים לתאר אותו; כל הדרכים נכונות ואף לא אחת מדויקת.
ניתן לתארו: לוח, חציו שחור וחציו לבן, זה נכון אך לא מדויק.
ניתן לתארו: לוח לבן מנומר במשבצות שחורות, גם זה, נכון אך לא מדויק.
וניתן לתארו: לוח שחור משובץ במשבצות לבנות, שוב, נכון אך לא מדויק".

מדוע נזכרתי בפנינה?

טוביה טננבום, הוא סופר מוכשר, מאוד. הוא מצליח להפוך את מסעותיו למעניינות במיוחד, הוא מגלה פנינים בכל שעל; הוא יושב באותם ברים שיושבים אחרים, הוא פוסע באותם רחובות שפסעו בהם אחרים, מתפלל באותם כנסיות שהתפללו בהן אחרים ומשתתף באותם כנסים שהשתתפו בהם אחרים, אבל הוא, בניגוד ל"אחרים" מוצא בכל מקום אבני בדולח, נסתרים מן העין.

בספרו הראשון, "ישן בחדרו של היטלר", הוא סיפר במתק שפתיו על גרמניה האחרת, המכוערת, האנטישמית; זו שרק מרוחה בשכבות מייק-אפ של קידמה, נאורות, תקשורת נשכנית ומצפון העבר.

הוא הצליח לגרום לי לחשוב שאני מפספס. שחבריי הרבים באירופה אינם פוגשים את אירופה האמתית אלא את זו הצבועה. וכי המטיילים, הסטודנטים ואנשי העסקים הישראלים התרים את אירופה מכירים את המסכות האירופאיות, לא את אירופה. והעיתונאים המסקרים את אירופה מסקרים נשף תעתועים מתוחכם.

האותנטיות, ההומור, החן, האמינות והכתיבה הקולחת של טננבום גרמו לי להאמין ולהזדעזע. הוא הצליח לאבד לי את בטחוני העצמי, ולחשוב שאכן, מבלי ששמתי לב, אירופה מגדלת במסתרים מפלצת רבת זרועות; וכי בהינתן האות - היא תתקוף. לא הבנתי איך איש לא חשב על ה"טריק" של ההתחזות, עד טננבום? איך נדב אייל מוכשר-העל לא הצליח לצלם כאלו סצנות בסדרתו על אנטישמיות.

עד שהגיע הספר "תפוס ת'יהודי". טננבום מספר בו על ה"באק-יארד" שלי. הוא מספר את סיפורם של ארגוני זכויות האדם, של הכיבוש, של ההתנחלויות ושל הפלאחים הערבים. טוב, כאן אני מכיר, והיטב, את הסיפור האמתי. גרתי שבע שנים בערד; הכרתי את יישובי דרום הר חברון; הכרתי את מלחמות היום-יום הערבים-יהודים. עם מקצת משחקני הסכסוך הייתי ועודני בידידות. בספרו הזה למדתי פחות על הסכסוך בישראל, ויותר על המשקפיים של טננבום.

טננבום התגלה לי כקשקשן בגרוש; כעיוור צבעים; כאדם שמסוגל לספר סיפור בלי לשקר, ולהסתיר את כל האמת. הוא מספר על לוח שחמט שחור-משחור שהסתננו אליו ריבועים, לא גדולים במיוחד, לבנים. זה בכלל לא שקר! ככה נראה לוח שחמט! אבל מי שיאמר שאחרי כזה תיאור הוא הבין מה זה לוח שחמט - משקר!

הוא עושה שימוש במוטיבים מעוררי יצרים (דוגמאות: כספים 'עלומים' [עלומים, ברור עלומים, רק עלומים!] המממנים את "תעשיית [רק מה אם לא 'תעשייה'? נו? מה?] זכויות האדם"; הובלה ברמייה, בתחמנות ובתכסיסנות ממשלות זרות; ובוגדנות) כל המוטיבים הללו הם הרי כוסות הרוח של זקני ציון, ושאר הבלי האנטישמיות.

אכן, יש לבקר את ארגוני זכויות האדם. זה לגיטימי. אלו כנראה לעתים טרחנים, שקרנים, וממש לא פטריוטים; אבל, בבקשה, ביקורת בשרית, עסיסית ולוהטת; אנא, לא ג'אנק פוד.

נרגעתי. אירופה כנראה אינה צועדת לקראת קטסטרופה אנטישמית; איש לא מסיר את האבק מספרי המתכונים של תרכובת הציקלון B.

ולמרות הכל, גם מי שלא אוהב את האג'נדה של טננבום - שיקרא את ספריו. חוויית קריאה שלא הייתי ממהר להפסיד!