הביקורת נכתבה ביום שבת, 10 בינואר, 2015
ע"י israel goldman
ע"י israel goldman
האמת שלא התכוונתי כלל לקרוא ספר זה. השלג מנע ממני לרכוש עיתון, ולפתע צדו את עיני המילים "אמנות השכנוע"; משום מה, הסתקרנתי. במכללה למדתי קורס ב"תורת השכנוע" וחי ה' שעד לרגע זה אין לי צל של מושג איך תכריך עצות המופיעות בספרוני תעשיית יד-2 של שוק הפשפשים התאגדו לכדי "תורה". זו הייתה מחויבות אקדמית - אז, ללא ברירה, שיננתי את אסופת העצות ואף קטפתי ציון 100 בקורס. והנה עכשיו, לפתע אני רואה ספר המספר על "אומנות השכנוע", אמרתי לעצמי, יאללה, נעבור קצת, נטעם. אולי בכל אופן... לפתע מצאתי עצמי קורא את העמוד האחרון.
אז מה זה הספר?
הספר, הוא בעצם סיפור, די מרתק, על חיי עולם הפרסום האמריקאי התוסס, מבפנים. סיפורים על מכרזים, על מעשי קונדס פראיים, על תחרות ועל קפיטליזם עסיסי. מי שמרתק אותו העולם הזה - ימצא בספר הרבה עניין. הוא כתוב טוב, ברור, בהיר, קולח, מחולק לשלושה חלקים ולעשרים ושלושה פרקים המחלקים היטב בין הנושאים. כמעט בכל פרק תובנה, כמעט כל תובנה חמושה בסיפור מחייו המקצועיים הסוערים של פפרס שעשה קריירה קופצנית בין כמה משרדי פרסום אמריקאים גדולים.
הספר כלקט עצות:
רוב העצות שבספר - לא באמת מעשיות. חלקם של העצות תפורות באופן בלעדי למי שביצע אותם. מי שיחקה אותם, כנראה יפסיד את דרכו בעולם העסקים קצר-הסבלנות. מדובר במעשי קונדס אזוטריים, שכנראה עצם המעשה לא הקנה יתרון למבצעם, ההצלחה הייתה, אם הייתה, בשל להט המבצע להצלחה. חלקם של העצות בנליות ונדושות, הם מתאימות מאוד לסיפורי סבא חביב לנכדיו על מעלליו בשדה הקרב העסקי "בהיותו צעיר". וחלקם, היה בהם להעשיר את הקורא. הנה כמה מהם:
בפרק 10 הוא מספק הבחנה בין טיפוסי "עשה אותי עשיר" לבין טיפוסי "עשה אותי מפורסם" שני אבות-טיפוסים שלדעת פפרס מאפיינות מנהלים ובעלי עמדות; אלו - ענייניים וקצרים. ואלו - אוהבים לתבל את חייהם בבידור ובנפנוף בהישגיהם. כדאי תמיד לאפיין אותם ולשוחח אתם בשפתם המאוד שונה זה מזה.
בפרק 7 הוא מעניק 'טיפ' כיצד להתגבר על משוכת הדיון על הכסף. הוא מציע למתמקחים, להציע הוספת שירותים ולא להתפשר על המחיר; זה הזכיר לי מאוד את הסצנה בה משה איבגי בתפקיד הבורר, בסדרת "הבורר", אומר ליגאל עדיקא בתפקיד שימי אנג'ל כשהאחרון, ברגע נואש, לפני שמאבד משימת חיסול, מוריד את מחיר-החרב לחצי: "אם אתה מוריד את המחיר כל כך מהר - פלא שעסקי האולם שלך לא מצליחים?!"...
וכן, יש עוד כמה תובנות מעניינות.
גרם לאי-נחת:
בפרק 19 פפרס דן ומתחבט בנושאי אתיקה במסחר. הוא פורס תחילה (עמ' 99) את שלושת חוקי העסקים של ג'ק סאנדלרלנד, שצויד בהם בצעדיו הראשונים בעסקים: להרוויח כסף, ליהנות ולהיות מוסרי/אתי. לאחר מכן (עמ' 101) הוא פורס את ארבעת העקרונות שלו לאתיקה בעולם המסחר. ולבסוף (עמודים 102-103) הוא פורס שבע סיטואציות אפורות מהבחינה אתית, כשהוא מצהיר (עמ' 132) שאין לסיטואציות אלו הכרעה אתית.
כל הפרק הזה נראה לי צבוע ומתחסד, לרגעים ממש צדקנות מאוסה (לדעתו, למשל, אין לשלם דמי תיווך למתווך לקוחות, אלא אם כל גם הלקוח מודע לתשלום. ממש "כיצד מעשרים את המלח") בעוד הוא מציע בספר לא מעט עצות לא ממש הגונות, לדעתי, כמו למשל: הוא מטיף לשנות חוקי משחק תוך כדי משחק כדי לפגוע במתחרים (פרק 11) או שהוא מטיף לשימוש מניפולטיבי-ארסי בעיתונאי כלכלה באמצעות השתלת דיס-אינפורמציה, מכירת מידע בעולם העסקים בתקווה לתגמול, והחלפת אינפורמציה עם עיתונאים, על פי אינטרסים (עמ' 68). ובמקום אחר הוא מטיף לשימוש בחפרפרות (שטינקרים בלע"ז) בפירמות עסקיות (עמ' 71). בכלל, לא מעט מעצותיו הם טיולי חורף בקצה גבול האתיקה.
מעולם לא חשבתי שעולם העסקים חייב להיות אתי כמו באגדות הבעל שם טוב או מאמא-תרזה. אבל הטפה רשמית ושיטתית לבדוק גבולות בתחום האתיקה ובו בזמן להקדיש פרק ובו לפרוס את משנתך האתית - היה לזה טעם חמצמץ.
קורא אחד אהב את הביקורת
1 הקוראים שאהבו את הביקורת
