הביקורת נכתבה ביום חמישי, 23 בינואר, 2020
ע"י israel goldman
ע"י israel goldman
את הספר פרומים קניתי בגלל כותבו, יאיר אטינגר. הכרתי את יאיר בנסיבות החיים, מצאתי בו אדם רגיש המחזיק בעט עדינה המפסלת מורכבויות באמנות דה-וינצ׳ית. מאז הכרתיו, כתבותיו בהארץ נחשדו בעיני כהגונות, מעניינות, אינטליגנטיות ואמפטיות.
הוא כותב ספר - קונים.
מה למדתי מהספר? לא תאמינו, אבל את חשיבות השנאה. ואנמק.
פייבל מהעיר גריצא היה חסיד קוצק. ככזה, חלקים נכבדים מימיו כאדם בוגר נגזרו עליו לבלות במלחמות יהודים. הוא נהג לומר ווארט על המשנה במסכת אבות הגורסת ״כל מחלוקת לשם שמים - סופה שתתקיים, וכל מחלוקת שאינה לשם שמים - אין סופה להתקיים״ - וכך אמר: מחלוקת על פיסת אחו בין שכנים אין סופה להתקיים. שכן, הולכים לרב, דיין או בורר, סוגרים עניין והמחלוקת קופחת את נשמתה. לא כן במלחמות ״לשם שמים״, מחלוקות כאלו, סופן להתקיים זמן רב ולעצב את הצדדים לה. אתם יודעים, הרגשות, השנאות, המשקעים והטרגדיות.
חסרון גדול חסרה היהדות הדתית (לאומית) - היא לא מספיק שנואה. החרדים עסוקים בשנאת חילונים, החילונים בשנאת חרדים. ואילו הדתיים עבור שניהם אינם מוקצים דיים. בהיעדר שנאה היא נעשית פרווה, לא קר ולא חם, לא חריף ולא מתוק, ולכן אין לה תמריץ משמעותי להתגבש למגזר עם שורות צפופות.
בספר סרוגים למדתי שכל המלחמות של המגזר הזה אלו מלחמות בטמפירטורת החדר ומעוררי עניין מוגבל. מעמד נשים, עליה למקדש, הומואים ולסביות, בנות בצבא, מעמד הרבנות, בנט, בן-גביר או סמוטריץ - כל אחת מהסוגיות היא מחלוקת מעצבת. זה נראה שזה אך עניין מקרי שאין פרק בספר על המחלוקות, שבוודאי קורעות את המגזר לא פחות, כמו: בארסה או ריאל, רונלדו או מסי, והגדולה מכולן: הפועל או ביתר.
ותאכלס? קצת ריחמתי על המגזר הזה.
הוא מגזר סחי מידי, משעמם מידי, בורגני מידי, נעדר הנהגה מחוסר צורך, ובכלל: אין לו אתגרים של ממש.
הציונות? היא אתגר. מניעת התבוללות? היא אתגר. קיום פיזי של פרנסה (מה שמטריד את החרדים)? הוא אתגר. אבל פסוקי דזמרא בפי אשה או המעמד התיאורטי של הומואים בהלכה ובחברה - הם אתגרי קאנדי קראש. לא באמת צריך לקום עבורם מהספה. די עבורם באייפון, פייסבוק וסטורי. וכשסוגרים את האייפון מתעוררים אתגרי השעה, כמו: קניות, דו״ח חניה, ריב עם האישה על ערוץ הטלוויזיה וילדים שמסרבים להירדם.
כשפרנץ יוזף ראה יהודים רוקדים בלילה חורפי, הוא שאל אותם: על מה הריקוד? ומדוע ברחוב? הם הסבירו לו: קידוש לבנה הוא זה. חגיגה לירח שצץ ממחבואו. נאנח פראנץ יוזף ואמר: צריך להעלות ליהדים את המסים, הם מוטרדים מהבלים גמורים.
קצת מרגיש שאפשר לומר כך גם על הדתיים הלאומיים: צריך להעלות להם את המסים, מרוב לו״ז משעמם.
אם תרצו: מיהו דתי לאומי? מי שאינו חרדי ואינו חילוני/מסורתי. זו בעצם הגדרה שיורית.
* * *
הערה נוספת על הספר:
על ההבדל בין חרדים לדתיים.
אברום שעיה גולדפלם היה משגיח שלי בישיבה, מעט אמירות חשובות או מעניינות יצאו לו מהפה, מן הבודדים: ״בחור צריך להשכים בבוקר - כי זה הסדר. לא בשביל התפילה״.
אמירה חיננית. להלן הרעיון:
לא מעט הורים ומחנכים עושים קיצורי דרך במנהיגות ומגייסים את הדת כחיפוי על אישיותם הבינונית. הם מגייסים את התפילה, הסליחות וההלכה כדי למצפן (מלשון: לעשות מצפון) לילדיהם את האיחור בהשכמה. הם מגייסים את מצוות כיבוד אב ואם כדי למצפן לילדיהם על יחסים מחוצפים וחסרי היררכייה. ובכללי, הם מגייסים את הדת להשלמת אישיות.
האמת? זה מפתה. השימוש בדת קל, זמין, לרוב יעיל והדת היא גם משאב לא מתכלה.
אבל זה לא נכון.
המשאב נשחק. הדת, או חלקים מממנה, יכולים להימאס, וההפסד הוא כפול: גם החמצת חינוך לסדר, ארגון ומיומנויות חיים, וגם החמצת אהבת הדת.
החרדים, בהיקפים לא ברורים, דנים כמעט בכל סוגיה אקטואלית, פוליטית, חברתית וכלכלית. גם בחלק נכבד מהסוגיות שהוזכרו בספר. אבל הדיון מרוכז לגופה של סוגיה, הוא לא מעצב זהות, הוא לא מגדיר קהילות, זרמים ותפיסות דתיות. לא יודע האם זה טוב או רע, אבל ככה זה.
המגזר החרדי מפריד בין סוגיות מרתקות בשאלות חברתיות-דתיות לבין פרקטיקת חיים הנגזרת מהדת. חרדים יכולים להיות שמרנים ולהצהיר ברמה פרטית שהם בעד חתונה חד-מינית לאנשים שאינם שומרים מצוות, או כמו שנהג לומר העצלן ששכח לאטום את גגו לגשם: ״ותן טל ומטר, אבל לא בחור הזה״. חרדים יכולים להיות קפיטליסטים ולצאת להפגנת ענק נגד קיצוץ תקציבים מעודדי אבטלה, הם יכולים להיות שמאלנים ולגור בביתר, קרית ספר ועמנואל, להיות בעד בניין בית המקדש ולכנות את העוסקים במלאכה ״משוגענערס״ או בגירסה המעודנת ״מודנערס״ (מוזרים).
* * *
ולסיום, השם ״פרומים״ הסוקר את מגזר ״הסרוגים״ - יש בו, מלבד ההברקה הלשונית, גם רמז קל: יתכן שזה המגזר הראשון המוכר לנו כיום שיחדל לתפקד כמגזר.
9 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
פרפר צהוב
(לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
עמיחי היקר.
אני שמח שאנחנו מסכימים על כמה דברים:
א. בן גוריון והמפלגות החילוניות, כביכול, נושאים באשמה עיקרית להיותנו תאוקרטיה-חלקית, אך כרגע מי שלוחץ למניעת שינוי המצב הוא המפלגות החרדיות בעידוד נמרץ של סמוטריץ' המשיחי וחבריו לדרך במפלגות הימין המכונות "לאומיות", תוך ניצול היותם לשון-מאזניים במקרים רבים בעת הרכבת הממשלה, ובשל העובדה שמי שמתנהל מולם הוא ביבי, אשר מוכן למכור את כולנו עבור כסאו, וכבר שולח אותנו למערכת בחירות שלישית. ב. אני שמח לשמוע שאנחנו מסכימים על רוב מה שאמרת, עד סיום המשפט :-) השאלה לאן ממשיכים מכאן. אם זו דעתך אך בסופו של דבר תצביע למפלגה דתית "לאומית"/חרדית/ליכוד הרי שאלה פועלות בניגוד לדעה הזאת. ג. אני ממש לא עצבני, אלא מאוד מודאג מהקיצוניות וחוסר הסובלנות החברתית כפי שהן באות לידי ביטוי אצל רוב הצד הימני של הפוליטיקה. יכול להיות שחלק מהפוליטיקאים בימין הדתי חושבים כמוך, אך הם מעדיפים לשמור את דעותיהם לעצמם פן יבולע להם. ראינו איך הוחרם חבר כנסת של ש"ס שכל "חטאו" הוא שהשתתף באירוע אצל קרוב משפחה הומו. אני נתקל בהרבה שטופי מח בצד הדתי שאין להם בעיה למנוע את חופש הבחירה בנושאים שהוזכרו בסעיף ב', בטענה שזו מדינה יהודית. אלה גם בדרך כלל רואים ברפורמים ובקונסרבטיבים לא-יהודים, כאילו הגדרת היהדות נמצאת בכיסם של האורתודוכסים הקיצוניים, אשר יש להם קו פרטי בחיבור אל אלוהים. לאלה אין לי הרבה סבלנות או סובלנות. |
|
|
עמיחי
(לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
פרפ"צ ידידי, שוב אתה רואה דתיים ונהיה לך שחור בנשמה...
לא התייחסת לא לספר ולא לסקירה. ברשותך, שלוש הערות קצרות: א. המפגשים הספורים שיש בחיים עם נציגי הממסד הרבני במדינת ישראל הם תולדה של פוליטיקה מראשית ימיה של המדינה. במקום לזעום על מפא"י, הליכוד, העבודה, קדימה ושוב הליכוד (מפלגות השלטון - כל אחת בתורה) אתה מתגולל על הדוסים. מי גידל את אברום שפירא, פורוש, לורנץ, דרעי, בניזרי, גפני וליצמן? ב. אישית, אני סבור כמוך שצריך להיות חופש בחירה מלא בכל - בנישואין, בגירושין, בקבורה. זהו ניסוי סוציולוגי-תרבותי הרה גורל לנו כחברה, אבל נראה לי שאין מנוס מלהחליט שהולכים עליו. מה יהיה? אלוהים גדול. ג. לא תזיק לך קצת סובלנות. אתה עצבני ולכן מאשים ומכליל. |
|
|
פרפר צהוב
(לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
אורן, אנחנו בדרך לאי-דמוקרטיה, ואם הימין הקנאי ימשיך לצבור כוח עוד נגיע למדינת הלכה.
דמוקרטיה, כפי שמזכיר גרבוז ב"נאום הקומץ" היא לא עריצות הרוב (ובטח לא עריצות המיעוט). בדמוקרטיה יש מקום לקבל את כולם ולהכיל אותם. אם חילוני, שממלא את כל חובותיו למדינה, צריך לצאת מישראל כדי להתחתן (להתגרש בכלל לא ניתן שלא דרך הרבנות) אז יש כאן כישלון בסיסי בקיום חובות המדינה כלפי האזרח.
מפלגות הימין הקיצוניות הולכות ומקצינות, ואם סמוטריץ' וחבריו יצברו יותר כוח המצב ילך ויחמיר; במקום הפרדה בין דת ומדינה, נקבל מדינת הלכה. כל עוד הדתיים היו דנים בינם לבין עצמם על קוצו של יוד כזה או אחר בקיום מצווה כזו או אחרת, זה עניין פנימי שלהם; ברגע שהם כופים את רעיונותיהם על כלל הציבור בשל "מנדט שמיימי" שכביכול ניתן להם, כאן כבר יש בעיה קשה לקיומה של דמוקרטיה המכילה את מגוון התפישות. |
|
|
אורן
(לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
מסכים, אני פשוט מאמין שזה יותר מורכב.
ישראל לא דמוקרטית? אין בה חופש אישי? אנחנו במדינה יהודית וזה מכתיב הרבה. אפשר להעביר על זה ביקורת או לא לאהוב את זה, אבל אנחנו רחוקים ממצב של מדינות אחרות ששם הדת באמת כובלת את האזרחים... אנחנו לא שם, לדעתי (הצנועה), ואני גם מאמין שיש הבדל בין דיון על הדת (ועל הדתיים) לבין דיון על הקשר בין דת ומדינה
|
|
|
פרפר צהוב
(לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
אורן, עם מה מדברי אינך מסכים ?
עם הצורך בגילוי סובלנות ? עם כך שאין חופש אישי במדינת ישראל, כך שחילוני לא יכול להתחתן על פי אמונותו החילונית, ובני דתות שונות כלל אינם יכולים להתחתן, שלא לדבר על חסרי דת - רחמנא ליצלן ?
|
|
|
אורן
(לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
מה שאולי לא כתוב פה מספיק בבירור,
הוא ש"דתיים לאומיים" (יותר מחרדים או חילונים) הם סקטור עצום, רחב ומאוד מגוון ובאופן טבעי יש בו גם סתירות או דברים שלא לגמרי מסתדרים, מה לעשות, בטח לעין חיצונית
נוטה להסכים עם עמיחי ולא ממש עם פרפר. יש פה המון ערבוב של נושאים שונים, הרי ברור שזה לא פשטני וצר רק סביב דת או פוליטיקה אלא מסובך מזה בכמה רמות. |
|
|
פרפר צהוב
(לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
נראה שמה שחסר הן אצל החרדים והן אצל הדתיים הלאומיים היא סובלנות.
מי שיכול לבחור בקנאי חשוך כסמוטריץ, או בבן גביר או בבנט-שקד מאיים על עתיד החופש האישי במדינה, שגם כך אינו קיים בכל הנוגע לנישואין, גירושין וקבורה.
למעט תיאוקרטיות קיצוניות, אין מדינה שבה לא קיים מסלול אזרחי לנישואין. ישראל לא תחשב דמוקרטית כל עוד היא מפלה לרעה את המיעוט החילוני. |
|
|
עמיחי
(לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
חוץ מהמשפט האחרון שלך שיש בו מידה מסוימת של אמת, אני לא מסכים עם רוב הניתוח שלך.
לא נראה לי שאתה מכיר דתיים לאומיים, ואם כן - אתה כנראה לא מבין אותם. |
|
|
רץ
(לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
ביקורת לרוחי - אלא מה הציונית הדתית - עוסקת ברלוונטיות של ביאת המשיח, זה ממש לא נושא זניח, כזה שגרם לחורבן הבית פעמיים,ו עדיין ממשיך לייצר שנאה .
|
|
|
בת-יה
(לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
ביקורת משובחת. עם זאת רואה חובה להוסיף שאין קשר בין דת לחינוך.
גם חילוניים מחנכים מצויין את הילדים שלהם - בלי תרוצי דת. הם קמים בבוקר באופן מסודר, והולכים לבית הספר בשעה היעודה. ובקיצור, דת שנשחקת היא לא החמצה של חינוך. אולי היא הפחד של שחיקת האמונה, אבל זה כבר נושא אחר. |
|
|
פרפר צהוב
(לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
סקירה מעניינת.
בתקציר הכריכה האחורית, הכותב קצת "נסחף":
"פרומים לוקח את הקוראים החילונים והדתיים למסע מעמיק אל תוך המגזר — אל בתי הכנסת, הישיבות והאולפנות, אל פסקי ההלכה ואל הרשתות החברתיות — ומתאר את התנועות הטקטוניות שמעצבות מחדש את הציונות הדתית." ממש נדידת היבשות :-) מה שחסר במדינת ישראל כיום היא ממשלה שרוצה לעבוד, במקום חבורת חדלי האישים שמתדיינים על כסאות בממשלה ובכנסת. אולי אם היו מתפקדים היינו רואים חינוך בסיסי אחיד, גם בבתי הספר בחינוך העצמאי, שחלקם מוותרים על לימודי ליבה. במדינה נורמאלית כל בתי הספר היו מחוייבים ללימוד אנגלית, מתמטיקה ואזרחות ברמה סבירה, ובנוסף גם גאוגרפיה, ספרות, תנ"ך, הסטוריה ומדעים ברמה כזו או אחרת. תוספת של שיעורים על סובלנות וקבלת האחר היתה עושה פלאים ביחסים בין האנשים במדינה. |
9 הקוראים שאהבו את הביקורת
