“את הספר פרומים קניתי בגלל כותבו, יאיר אטינגר. הכרתי את יאיר בנסיבות החיים, מצאתי בו אדם רגיש המחזיק בעט עדינה המפסלת מורכבויות באמנות דה-וינצ׳ית. מאז הכרתיו, כתבותיו בהארץ נחשדו בעיני כהגונות, מעניינות, אינטליגנטיות ואמפטיות.
הוא כותב ספר - קונים.
מה למדתי מהספר? לא תאמינו, אבל את חשיבות השנאה. ואנמק.
פייבל מהעיר גריצא היה חסיד קוצק. ככזה, חלקים נכבדים מימיו כאדם בוגר נגזרו עליו לבלות במלחמות יהודים. הוא נהג לומר ווארט על המשנה במסכת אבות הגורסת ״כל מחלוקת לשם שמים - סופה שתתקיים, וכל מחלוקת שאינה לשם שמים - אין סופה להתקיים״ - וכך אמר: מחלוקת על פיסת אחו בין שכנים אין סופה להתקיים. שכן, הולכים לרב, דיין או בורר, סוגרים עניין והמחלוקת קופחת את נשמתה. לא כן במלחמות ״לשם שמים״, מחלוקות כאלו, סופן להתקיים זמן רב ולעצב את הצדדים לה. אתם יודעים, הרגשות, השנאות, המשקעים והטרגדיות.
חסרון גדול חסרה היהדות הדתית (לאומית) - היא לא מספיק שנואה. החרדים עסוקים בשנאת חילונים, החילונים בשנאת חרדים. ואילו הדתיים עבור שניהם אינם מוקצים דיים. בהיעדר שנאה היא נעשית פרווה, לא קר ולא חם, לא חריף ולא מתוק, ולכן אין לה תמריץ משמעותי להתגבש למגזר עם שורות צפופות.
בספר סרוגים למדתי שכל המלחמות של המגזר הזה אלו מלחמות בטמפירטורת החדר ומעוררי עניין מוגבל. מעמד נשים, עליה למקדש, הומואים ולסביות, בנות בצבא, מעמד הרבנות, בנט, בן-גביר או סמוטריץ - כל אחת מהסוגיות היא מחלוקת מעצבת. זה נראה שזה אך עניין מקרי שאין פרק בספר על המחלוקות, שבוודאי קורעות את המגזר לא פחות, כמו: בארסה או ריאל, רונלדו או מסי, והגדולה מכולן: הפועל או ביתר.
ותאכלס? קצת ריחמתי על המגזר הזה.
הוא מגזר סחי מידי, משעמם מידי, בורגני מידי, נעדר הנהגה מחוסר צורך, ובכלל: אין לו אתגרים של ממש.
הציונות? היא אתגר. מניעת התבוללות? היא אתגר. קיום פיזי של פרנסה (מה שמטריד את החרדים)? הוא אתגר. אבל פסוקי דזמרא בפי אשה או המעמד התיאורטי של הומואים בהלכה ובחברה - הם אתגרי קאנדי קראש. לא באמת צריך לקום עבורם מהספה. די עבורם באייפון, פייסבוק וסטורי. וכשסוגרים את האייפון מתעוררים אתגרי השעה, כמו: קניות, דו״ח חניה, ריב עם האישה על ערוץ הטלוויזיה וילדים שמסרבים להירדם.
כשפרנץ יוזף ראה יהודים רוקדים בלילה חורפי, הוא שאל אותם: על מה הריקוד? ומדוע ברחוב? הם הסבירו לו: קידוש לבנה הוא זה. חגיגה לירח שצץ ממחבואו. נאנח פראנץ יוזף ואמר: צריך להעלות ליהדים את המסים, הם מוטרדים מהבלים גמורים.
קצת מרגיש שאפשר לומר כך גם על הדתיים הלאומיים: צריך להעלות להם את המסים, מרוב לו״ז משעמם.
אם תרצו: מיהו דתי לאומי? מי שאינו חרדי ואינו חילוני/מסורתי. זו בעצם הגדרה שיורית.
*
הערה נוספת על הספר:
על ההבדל בין חרדים לדתיים.
אברום שעיה גולדפלם היה משגיח שלי בישיבה, מעט אמירות חשובות או מעניינות יצאו לו מהפה, מן הבודדים: ״בחור צריך להשכים בבוקר - כי זה הסדר. לא בשביל התפילה״.
אמירה חיננית. להלן הרעיון:
לא מעט הורים ומחנכים עושים קיצורי דרך במנהיגות ומגייסים את הדת כחיפוי על אישיותם הבינונית. הם מגייסים את התפילה, הסליחות וההלכה כדי למצפן (מלשון: לעשות מצפון) לילדיהם את האיחור בהשכמה. הם מגייסים את מצוות כיבוד אב ואם כדי למצפן לילדיהם על יחסים מחוצפים וחסרי היררכייה. ובכללי, הם מגייסים את הדת להשלמת אישיות.
האמת? זה מפתה. השימוש בדת קל, זמין, לרוב יעיל והדת היא גם משאב לא מתכלה.
אבל זה לא נכון.
המשאב נשחק. הדת, או חלקים מממנה, יכולים להימאס, וההפסד הוא כפול: גם החמצת חינוך לסדר, ארגון ומיומנויות חיים, וגם החמצת אהבת הדת.
החרדים, בהיקפים לא ברורים, דנים כמעט בכל סוגיה אקטואלית, פוליטית, חברתית וכלכלית. גם בחלק נכבד מהסוגיות שהוזכרו בספר. אבל הדיון מרוכז לגופה של סוגיה, הוא לא מעצב זהות, הוא לא מגדיר קהילות, זרמים ותפיסות דתיות. לא יודע האם זה טוב או רע, אבל ככה זה.
המגזר החרדי מפריד בין סוגיות מרתקות בשאלות חברתיות-דתיות לבין פרקטיקת חיים הנגזרת מהדת. חרדים יכולים להיות שמרנים ולהצהיר ברמה פרטית שהם בעד חתונה חד-מינית לאנשים שאינם שומרים מצוות, או כמו שנהג לומר העצלן ששכח לאטום את גגו לגשם: ״ותן טל ומטר, אבל לא בחור הזה״. חרדים יכולים להיות קפיטליסטים ולצאת להפגנת ענק נגד קיצוץ תקציבים מעודדי אבטלה, הם יכולים להיות שמאלנים ולגור בביתר, קרית ספר ועמנואל, להיות בעד בניין בית המקדש ולכנות את העוסקים במלאכה ״משוגענערס״ או בגירסה המעודנת ״מודנערס״ (מוזרים).
*
ולסיום, השם ״פרומים״ הסוקר את מגזר ״הסרוגים״ - יש בו, מלבד ההברקה הלשונית, גם רמז קל: יתכן שזה המגזר הראשון המוכר לנו כיום שיחדל לתפקד כמגזר.”
