ביקורת ספרותית על משוגע מאת יצחק בשביס-זינגר

---

"משוגע" - מיהו המשוגע? מיהו האדם שסביבו הספר נסוב?

לפני שאענה על השאלה, אקדים במעשיה ירושלמית:
הרבי מללוב יצא יחד עם יהודי נוסף לנסות ולדבר על לבם של פליטי מלחמת-העולם-השניה בתל-אביב של ימי תחילת שנות המדינה.
באחד מפיתולי כתותי רגליהם הם נקשו על דלת של "מומר להכעיס" וזה, בשומעו את מטרת בואם, החל מגדפם נפש: מיהו אלוהיכם? הכרנו אותו בשואה! וכהנה. המלווה ניסה להישמט מהמפגש המביך, הוא ביקש להסיר אוזנו משמוע את התועבה הזו. אך הרבי מללוב נענה אליו ואמר: מכאן אתה מבקש להימלט?? סוף-סוף אנו מוצאים בן אבוד!? כזה שיודע את ריבונו! כזה שמאמין בו! כזה שיודע כי הכל ממנו! מכאן אתה רוצה להימלט?!?

עם כל הכאב האישי שלי, להגיע למסקנה המזעזעת (בהיותי אדם דתי ומאמין), אין לי אלא להסיק כי ה"משוגע" של בשביס-זינגר הוא לא אחר מבורא-העולם.

בשביס-זינגר רוקם כמה דמויות, כביכול שונות, אך כולם מתלבטים באותה התלבטות: "אלוהים של אחרי המלחמה - מיהו?" לרגע ארל'ה גריידינגר (בבואה של בשביס-זינגר עצמו) חושב שאלוהים הוא סופר, והעולם? "העולם הוא הרומן שלו" (עמ' 77) או "על העולם כולו לקרוא אותו, לנסות להבין את כוונתו" (עמ' 127). אך ברגע אחר הוא שחקן: "אלוהים בעצמו - אם הוא קיים - עשוי להיות שחקן... נזכרתי במזמור תהילים "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו" וחשבתי, אלוהים יושב בשמים וצוחק מהקומדיה שלו" (עמ' 125)

בעוד בשביס-זינגר מתחבט במיהו אלוהים, הוא משתגע ממעשיו: "מה רוצה אלוהים? חייב להיות משהו שהוא רוצה" (עמ' 109) הוא קובע. לא אחת הוא נאנח: "אלוהים ורחמים הם לא בדיוק מילים נרדפות" (עמ' 36) במקרה אחר הוא מתבונן-שואל: "עד מתי, אלוהים, תביט בתופת הזה שלך ותשמור על שתיקתך?... האם טריליונים וקווריליונים של יצורים עוברים גם הם עינויים על כוכבים אחרים? האם בראת את בית-המטבחיים הזה שאין לו גבולות רק כדי להפגין בפנינו את עוצמתך ואת חוכמתך? האם על כך מצווים אנו לאהוב אותך בכלל לבבנו, בכל נפשנו? (עמ' 44), ולרגע הוא שואל ללא פילטר: "אלוהים מרושע?" (עמ' 69). והוא תוהה: "מה זה עניינו של אלוהים מה עושים אנשים קטנים בעולם הזה? יש לו רבבות רבות של עולמות ביקום ויצורים אחרים, נשמות אחרות בכל מקום" (עמ' 141)

בשביס-זינגר מסתכל על העולם ומהרהר: "העולם הזה אינו עולמנו, לא אנו בראנו אותו, אין בידינו כוח לשנותו" (עמ' 158) ובליל ראש השנה, כמה דרמטי, יושב לו ארל'ה גריידינגר וחושב: "היכן הם המתים? מה עלה בגורלם של אותם מאות ואלפי דורות שחיו פעם על האדמה הזאת? היכן אהבותיהם, כאביהם, תקוותיהם? אשליותיהם? האם נעלמו לנצח? או שמא ישנו במקום כלשהו ביקום ארכיון שבו הכל מתועד ונזכר?" (עמ' 148)

ואז הוא מבין שהוא אבוד! הוא מוכרח להאמין בו, באלוהים, אך הדבר משגע אותו: "לא ניתן להתעלם מאלוהים, כפי שלא ניתן להתעלם מזמן או מחלל או מסיבה ומסובב" (עמ' 36) והוא מחדד את עצמו: "לא התכחשנו לאלוהים וגם לא יכולנו לעבוד אותו. לעבוד את מי או את מה - הטכנאי של כוח-הכבידה, של התפוצצות עולמית וקרינה קוסמית, שלא קיבל את תפילתנו וגם לא דחה אותם?" (עמ' 136) ובעצם הוא מסכם כך את אמונתו "אפשר להאמין בחכמת אלוהים ובכל זאת להתכחש לכך שהוא המקור רק לטוב שבעולם" (עמ' 36).

ובתוך פיה של מרים מטמין בשביס-זינגר את האמת של ניצולי השואה האומללים כלפי האלוהים: "אם השמים היו נפערים לרווחה ברגע זה ממש ואלוהים היה נכנס למזנון כשהוא מוקף בקהל מלאכים או שדים, לא הייתי ממצמצת אפילו" (עמ' 84)

בשביס-זינגר מסתיר את הדיון במונותאיזים, באמצעות דיון על המונוגמיה. הוא אינו מניח שום מסקנה ברורה לאורך הרומן, גיבורי הרומן מנהלים מערכת פוליאמוריות רבות-הסתעפויות. הוא לועג למונוגמים ואומר כי הם צבועים. וכי אין אדם המסוגל לאהוב רק אהבה אחת, ואין אדם שמסוגל לאהוב לאורך כל חיו. עד שהוא מכריז כי: "לעיתים קרובות חשבתי כי תמצית הבגידה אינה נעוצה בעובדה ששני גברים חולקים אישה אחת, או ששתי נשים חולקות גבר, אלא בשקרים ששני הצדדים נאלצים לספר" (עמ' 62). אך בו בזמן הוא מסביר כי אם העולם לא ינוהל על ידי תאים ברורים של הורים וילדים, יקומו דורות בלתי מחונכים, גזלנים, נואפים ומערערים את יציבות העולם. הרומן הוא על מונוגמיה אך הוא מכוון היטב על מונותאיזם, על ריבונו של עולם.

לדעתי, זה המשוגע של בשביס-זינגר!


כמעט ששכחנו, אז איך הספר?
מצחיק, סוחף ומרגש, מרגש מאוד. הוא כתוב היטב ועשוי היטב. הרומן כולו רקום עם כמה דמויות בודדות, הוא מתרחש בפועל בניו-יורק אך הוא נטוע עמוק בוורשא. לא פעם דמוית בספר עושות אנלוגיה, לעתים משעשעת, בין וורשא לניו-יורק. להלן כמה דוגמאות:
1) אדק, בנה הטיפש של אירקה שמלקס מספר על אמו: "היא עומדת בחלון ומביטה החוצה, כפי שנהגו לעשות בפולין, בשטעטלים הקטנים... ביבלונה, אם עמדת בחלון במשך חצי שעה, כל השטעטל היה חולף על פניך. אבל כאן בניו-יורק... הסיכוי שיעבור מישהו שאתה מכיר, או אפילו שגר בסביבה, הוא אחד למיליון, אולי אפילו אחד למיליאדר" (עמ' 26)
2) ארלה, הסופר המהולל, מספר "יצאנו מן המעלית... ושם נגלה לעיני דבר שלדידי היה תופעה חדשה. במסדרון הארוך, בין הדלתות שהוליכו לדירות היו כורסאות; על הקיר היתה מראה, ותמונות מסגרת מצופות זהב, וגם שולחן היה שם ועליו כד. מקס אמר, "אמריקה, הא? בוורשא כל זה היה נגנב כבר ביום הראשון. גנבים אמריקאים לא קופצים על זבל כזה; מה שהם רוצים זה מזומנים. תבוא ברכה על קולומבוס.""(עמ' 29)
3) ומקס הסוחר הערמומי: ""מה מצחיק כאן?" שאג מקס. "כשאדם מסיים לקרוא, הוא זורק את העיתון. ניו-יורק זה לא בלנדיו או אז'יסקי, שם אנשים שמרו את העיתונים שלהם לנצח!"" (עמ' 31)


ומילה על המתרגמת מאירה לבנת:
המתרגמת עשתה ממש מעשה אומנות קולינרי בספר, היא ידעה כל כך טוב כיצד לתרגם. הוא הותירה אי-אלו מילים מהאידיש ושילבה אותם בתרגום העברי, מתוך הבנה כי כשהמילים הללו, בשפתם המקורית, יהיו זרועים בעלילה, הוא תוכל להעביר היטב את רוחו המקורי של הכותב. והגאונות היא, לדעתי, הבחירה בפינצטה את המילים הנכונות, בכמות הנכונה` מעשה אומנות של טיבול. ["לופטמנשט" (עמ' 19) "יענטע" (עמ' 49) "שמעגעגע" (עמ' 59) "אויצרל" (עמ' 60) "טאטעלע" (עמ' 62) "רבצין" (עמ' 86) "האלטע" (עמ' 132) "שייטל" (עמ' 161) ואף שמות אוכל פולניים, היא הותרה בשפה המקורית: "קאשע" ו"ווערנישקעס" (עמ' 144) ו"פלעצלים" (עמ' 145)] שאפו לה על זה.

ולסיום, מבחר ציטוטים שאהבתי:
1) "בתוך כל יהודי שוכן דיבוק של המשיח" (עמ' 22)
2) "מה שטוב לאווז טוב לאווזה" (עמ' 61)
3) "אתם זוג מתאים, בלי אמת ובלי מזל" (עמ' 125)
4) "כשאדם אימפוטנט, הוא נגרר אל הרב ונאלץ לתת לאשתו גט. אך כשאשה פריג'ידית, קרה כקרח, מהללים אותה על היותה צנועה" (עמ' 134)
5) "שלוב בפולנית זה נישואים, ושלוב זאת גם שבועה" (עמ' 141)
6) "האמת היא שיהודים אדוקים ורבנים לא מאמינים בחיים שלאחר המוות. כשאחד מהם חולה, הוא רץ לרופא... אם הצדיקים יושבים בגן עדן על כסאות מוזהבים ואוכלים לוויתן, למה לרעוד כל כך מפני המוות?" (עמ' 188)

» ביקורות נוספות של israel goldman
» ביקורות נוספות על משוגע