זה לא סיפור, זו ביקורת.
קראתי את הספר כאתנחתא לאחר ספרים שהביאו אותי להעמיק היטב במחשבותיי.
בתחילה חשבתי לעבור הלאה ולהשיב את הספר למשאילו, אבל במחשבה נוספת חשבתי שבכך אחטא לכל מי שחיכה בקוצר רוח לביקורת הזו (אם אכן יש כזה). לאחר שהתגברתי על קשיי ההתאקלמות לאווירה ולהוויה הכלבית, השלמתי את הקריאה בלא שתהיה בי הנאה יתרה. רק מי שקרא את הספר יבין מדוע נכתבה הביקורת הזו כפי שנכתבה.
התובנות שהשתכנו במוחי לאחר הקריאה הביאו אותי להבנה שיהיה זה למעלה מכוחי האינטלקטואלי לבקר ספר שתורגם משפת הכלבים במיוחד כשזו במקורה נכתבת בדיאלקט גרמני ברלינאי.
אשר על כן זימנתי למשימה הזו את "קייזר", כלב טוב לב וחכם המוכר לי היטב מאז הגיע לביתי כשהוא מיוחם על "מיף" הזערורית ומאותו יום לא הצלחתי להיפטר ממנו, בעיקר מפני שצאצאיי הבטיחו רבות וקיימו בפרוטות.
"קייזר" נבחר כדי לבצע את המטלה בידיעה שאין טוב ממנו לעשותה על הצד הטוב ביותר. לאחר שהתוודע לתוכן הספר, לקח "קייזר" לעצמו פסק זמן, נטל עימו את הספר בין שיניו, ובהגיע הרגע הביא לי את התוצאה המפתיעה:
"הייתה זו לי משימה קשה, אך לא יכולתי לסרב לבן אסתר לאחר שכל שעותיי הטובות לאחר שנאספתי מהרחוב, עברו עלי בביתו. הוא היה איתי בטוב וברע. הדבר היחיד שיש לי טענה כלפיו היא שחינוכי ומקורות המידע המוקדמים שהעמיד לרשותי, לא הכינו אותי מעולם למה שלמדתי על קורותיו של הכלב היהודי. כל ימי מאז אותו יום בו אסף אותי לחיקו, עסקתי בלימודים בסיסיים של התנהגות מקובלת ובהיענות להוראות כגון: "שב", "תפוס", "רגלי", "תביא" וכדומה. מזלי, "מזל של כלב", הביא לכך מעולם לא נחשפתי למה שעבר על מי מאבותי או בני גזעי שנקלעו לעולם במקום ובזמן הפחות מתאימים.
אתחיל בכך שהקושי העיקרי לעשות את שהתבקשתי היה שהתרגום משפת המקור היה איום ונורא. גם כך בהיותי במקור מאלזס לוריין, נטמעה בגנים שלי מודעות פנימית שבאה מתרבות שונה, והכלבית שלי היא "הוך ברקען". (נביחה גבוהה).
ולגופו של עניין.
סיפורו של "כורש" מסופר בגוף ראשון היישר מפיו, ומביא אותי לחשוב שוב ושוב על תסמונת הדלתות המסתובבות שעל פיהן יכולים החיים לשנות כיוון ולהתהפך לכיוונים לא צפויים. דבר שאני יכול להעיד עליו מגוף ראשון.
גיבורו של הסיפור, "כורש", עבר בדרכו מהפכים לא קלים. הוא החל את חייו כשהשתגר עם עוד כמה גורים לאימו הורתו "ברוריה" בביתה של משפחה יהודית שאחד מבניה יהושע היה נחרץ דיו לשכנע את הוריו להשאירו בבית. את ההישג הזה מימש בעזרת גניבת האפיקומן במהלך סדר פסח וסחיטת ההסכמה לדרישתו תמורת החזרת הגניבה. כל נסיון להמיר הסכמה זו בתחליף מקובל כמו ממתק או תשר, נדחה בקש וגבבה.
הימים היו ימי שלטונו של היטלר והגזרות שבאו עם זאת היו רבות. האחת מהן כפתה על היהודים להיפרד מכלביהם. מאז אותו הרגע של הפרידה המאולצת, חווה "כורש" בעלויות מתחלפות במשפחות שונות, תוך שינוי שמותיו, ותוך שהוא מגלה יכולות השרדות ייחודיות. לאחר שנמלט מהמשפחה האחרונה שבהן, מצא את עצמו בצוק העיתים בתוך להקת כלבים משוטטים שהתקיימו משאריות מזון מזדמנות כשבתוך הלהקה מתקיימים מעמדות היררכיים.
לאחר שחלפו עליו כך זמנים קשים במיוחד, ניראה היה שחייו של "כורש" עומדים לעבור מהפך חיובי. הוא נלכד על ידי תופסי כלבים וגוייס לשרות ב"אס אס". לאחר שעבר קורס אילוף ואף הצטיין בו, נשלח "כורש" (כאן בשמו החדש אך הזמני "בליץ"), לשרת עם מפעילו לא פחות ולא יותר מאשר במחנה הריכוז טרבלינקה.
"כורש" מוצא בטרבלינקה את יהושע בעליו הראשון שהתגלגל אף הוא לאותו מקום, ולאחר שיהושע מתגלה למפעילו של "כורש" כמי שמבין את נפשו של "כורש" ומבלי שיגלה את הסיבה לכך, הוא מתמנה לעובד בכלביה וכך חוברים השניים מחדש לאחר כל התלאות שעברו בנפרד.
המרד בטרבלינקה מביא את השניים להמלט מהמקום ולהצטרף לפרטיזנים ביער. "כורש" ממלא אף הוא את חלקו במשימות, כשבאחרונה שבהן נפצעים השניים אך ניצלים בזכות אלמנה כפרית המסתירה אותם בביתה עד תום המלחמה, שלאחריה מתגלגלים השניים בדרכים עד הגיעם לארץ ישראל.
לפני שאסיים את דבריי כשפרוותי סמורה מזעזוע ותסכול, אזכיר את ימיי בטרם מצאתי לעצמי את ביתו החם של בן אסתר.
סיפורו של "כורש" החזיר אותי לתקופה שבה הבעלים הראשון שלי העביר אותי לחברו על מנת שיאלף אותי לקרבות כלבים.
בקרב הראשון הוצבתי אל מול כלב קרבות מנוסה שהשאיר אותי פצוע וזב דם מפצעים שנפערו בעור פרוותי ורגל פגומה מנשיכה עמוקה. אני חושב שרק מאחר ובעליי רצה לחסוך מעצמו את הצורך לסחוב אותי למקום כל שהוא כדי להפטר ממני, נבעטתי מהמקום כשאני פצוע וכאוב כדי לשוטט ברחובות לבדי ולמר גורלי, כשאני צולע וזב דם.
המפגש הראשון שלי בייצור על ארבע באותם ימים, היה אל מול חתול רחוב שניצל את חולשתי ושרט אותי בחוטמי על אף שפניתי אליו בכוונת שלום כדי להיעזר בעצתו.
מהחתול האחר שפגשתי לאחר מכן ניסיתי להימנע, אלא שדווקא זה התגלה כמשת"פ, וכשבחר להתרחק ממני במהירות כנמלט מפניי, השאיר מאחריו את מזונו, אותו בלעתי בשקיקה מבלי שאטרח ללעוס אותו.
בניגוד לבן אסתר אני חושב שהסיפור אכן מעניין ובמקומות מסוימים אפילו משעשע, אבל בעיקרו, אין טוב ממנו כדי להציף מעלה את המשמעות של חיי כלב, ועל אחת כמה וכמה, כלב יהודי. לסיכום: זהו ספר שכל כלב או בעליו צריך לקרוא.
הציון שלי – חמש עצמות".
בזאת אסיים בתקווה שדבריי יובנו לכל בר בי רב.
תוספת משלי - אני מוצא לנכון לשבח את "קייזר" על ביקורתו ולהעניק לו את הלייק הראשון, דבר שיעשה בלטיפה על פרוותו ובחטיף לתוך פיו. נכון לאמר שדעתי הראשונה על הספר לא תאמה לדעתו, אך בעקבות קריאתה, השתכנעתי ושיניתי אף אני את דעתי. למה? מפני שרק חמור לא משנה את דעתו.
מקווה שלא הגזמתי, ואולי אפילו תקחו את הביקורת ברצינות תהומית.
