"אני מדבר על הכוח של התקשורת לעוות את המציאות בצורה סלקטיבית. על זה אני מדבר. זאת אומרת, בסופו של דבר כולנו חיים במציאות הנפרדת שלנו, לא? בסופו של דבר זאת אומרת."
"טוב, כן, אני חושב שאתה צודק בעצם," אמר דירק בחוסר נוחות.
"זאת אומרת, קח לדוגמה את הקנגורואים האלו שמנסים ללמד אותם לדבר עכשיו. על מה בדיוק חושבים שנדבר איתם? מה כבר נגיד, אחרי שנלמד אותם? 'אז חבר'ה - איך החיים מדילוג לדילוג?' 'בסדר גמור, אין מה להתאונן. אבל הכיס הזה מקדימה די מעצבן, תמיד מלא פירורים ומהדקים.' זה לא יהיה ככה. הקנגורואים האלה יש להם מוח בגודל של בוטן. הם חיים בעולם אחר, אתה קולט? זה יהיה כמו לנסות לדבר עם השר חקלאות ההוא, ג'ון סלאווין גאמר. אתה קולט אותי?"

(דאגלאס אדאמס, "סלמון הספק", פרק 6)

====
הזדמנות טובה להעלות מנבכי הבוידעם ספרים שקראתי פעם, ולהיזכר בהם ובמה שחשבתי עליהם בזמנו, או להתרענן בקריאה חוזרת. הספר הזה שייך לרשימה שייסדתי מזמן וקראתי לה "ספרות חיה", כלומר ספרים שמדברים מנקודת המבט של בעל חיים. כמו נניח טימבוקטו, גלנקיל, גבעת ווטרשיפ ודומיהם. החשיבה של בעלי חיים היא נושא שמעסיק הרבה אנשים, ובאופן כללי אנחנו נוטים לעשות טעויות אנתרופוצנטריות בהתייחסות הזאת. לחשוב שיש שם משהו מעניין, או משהו בכלל. לחשוב שיש מקום לחשיבה מודעת ולא רק אינסטינקטים, לחשוב שיש שם משהו שיכול לעניין אנשים, והחמור מכל - להתעלם מחושים שאנחנו מתעלמים מהם, כמו למשל חוש הריח. זה לא שאין קשר בין בעלי חיים ובין אנשים. ברור שיש, בעיקר אם מדובר בכלבים. זה פשוט שכל אחד מחלקי הקשר חווה אותו באופן שונה. זה מה שמתכוון אדאמס "חיים במציאות הנפרדת שלנו". עם זאת יצוין שגם אדאמס עצמו נפל בזה וניסה לכתוב לפחות חלק מהספר מנקודת המבט (או התודעה) של קרנף ושמו דזמונד.

טוב, הכלב היהודי. מבט על השואה מנקודת המבט של כלב. זה נשמע נורא ואיום, אבל למעשה עצם הרעיון הוא לא ממש מופרך. המתודה הנאצית שדירגה גזעים של בני אדם יצרה ריבוי השוואות בין כלבים ויהודים. כך למשל הכרזות האנטישימיות בפתחי חנויות בגרמניה של שנות השלושים הכריזו ש"אין כניסה לכלבים ויהודים", וכך העדויות על קציני אס-אס שקראו לכלב שלהם "מענטש", כלומר "אדם" והתייחסו במקביל לאסירים היהודים כאל כלבים. קרביץ בא והופך את הגידוף על פיו, במקום הכינוי "הכלב" ביחס לאדם, הוא מביא את "היהודי" ככינוי כבוד לכלב והופך אותו לגיבור הסיפור.

מעשה בכלב ושמו כורש שגדל בשמחה אצל משפחה יהודית בגרמניה, החל בשנת 1935,גלגוליו של הכלב, במקביל או בנפרד מגלגולי המשפחה המסויימת שבה התחיל הסיפור. קורותיו של כלב, בזמן שבמקביל מתרחשת שואה ליהודים. זה עיקר העלילה, את השאר אפשר למצוא בספרי ההיסטוריה, מנקודת מבט אנושית זאת אומרת.

אשר קרביץ הוא סופר מוצלח ואיש מקורי, רב עניין ורב כשרונות, וזה מתבטא ביצירה בהרבה תחומים. על כן לא מתאים להאשים אותו ביצירה של גימיק פרסומי ותו לא. אני מאמינה שהכוונה בכתיבה היתה רצינית. התוצאה מבחינתי היתה משעממת ולא עברה קריאה. אחרי הכל אנחנו חיים במציאות נפרדת. אני לא יודעת להגיד למה טימבוקטו או גלנקיל או גבעת ווטרשיפ עברו יותר טוב, על אף שגם הם מנקודת מבט של בעלי חיים והיו אמורים להיות משעממים בה במידה. יש כאן עניין למחקר עתידי או למחשבה נוספת.

"אני מדבר על הכוח של התקשורת לעוות את המציאות בצורה סלקטיבית. על זה אני מדבר. זאת אומרת, בסופו של דבר כולנו חיים במציאות הנפרדת שלנו, לא? בסופו של דבר זאת אומרת."
"טוב, כן, אני חושב שאתה צודק בעצם," אמר דירק בחוסר נוחות.
"זאת אומרת, קח לדוגמה את הקנגורואים האלו שמנסים ללמד אותם לדבר עכשיו. על מה בדיוק חושבים שנדבר איתם? מה כבר נגיד, אחרי שנלמד אותם? 'אז חבר'ה - איך החיים מדילוג לדילוג?' 'בסדר גמור, אין מה להתאונן. אבל הכיס הזה מקדימה די מעצבן, תמיד מלא פירורים ומהדקים.' זה לא יהיה ככה. הקנגורואים האלה יש להם מוח בגודל של בוטן. הם חיים בעולם אחר, אתה קולט? זה יהיה כמו לנסות לדבר עם השר חקלאות ההוא, ג'ון סלאווין גאמר. אתה קולט אותי?"

(דאגלאס אדאמס, "סלמון הספק", פרק 6)

====
הזדמנות טובה להעלות מנבכי הבוידעם ספרים שקראתי פעם, ולהיזכר בהם ובמה שחשבתי עליהם בזמנו, או להתרענן בקריאה חוזרת. הספר הזה שייך לרשימה שייסדתי מזמן וקראתי לה "ספרות חיה", כלומר ספרים שמדברים מנקודת המבט של בעל חיים. כמו נניח טימבוקטו, גלנקיל, גבעת ווטרשיפ ודומיהם. החשיבה של בעלי חיים היא נושא שמעסיק הרבה אנשים, ובאופן כללי אנחנו נוטים לעשות טעויות אנתרופוצנטריות בהתייחסות הזאת. לחשוב שיש שם משהו מעניין, או משהו בכלל. לחשוב שיש מקום לחשיבה מודעת ולא רק אינסטינקטים, לחשוב שיש שם משהו שיכול לעניין אנשים, והחמור מכל - להתעלם מחושים שאנחנו מתעלמים מהם, כמו למשל חוש הריח. זה לא שאין קשר בין בעלי חיים ובין אנשים. ברור שיש, בעיקר אם מדובר בכלבים. זה פשוט שכל אחד מחלקי הקשר חווה אותו באופן שונה. זה מה שמתכוון אדאמס "חיים במציאות הנפרדת שלנו". עם זאת יצוין שגם אדאמס עצמו נפל בזה וניסה לכתוב לפחות חלק מהספר מנקודת המבט (או התודעה) של קרנף ושמו דזמונד.

טוב, הכלב היהודי. מבט על השואה מנקודת המבט של כלב. זה נשמע נורא ואיום, אבל למעשה עצם הרעיון הוא לא ממש מופרך. המתודה הנאצית שדירגה גזעים של בני אדם יצרה ריבוי השוואות בין כלבים ויהודים. כך למשל הכרזות האנטישימיות בפתחי חנויות בגרמניה של שנות השלושים הכריזו ש"אין כניסה לכלבים ויהודים", וכך העדויות על קציני אס-אס שקראו לכלב שלהם "מענטש", כלומר "אדם" והתייחסו במקביל לאסירים היהודים כאל כלבים. קרביץ בא והופך את הגידוף על פיו, במקום הכינוי "הכלב" ביחס לאדם, הוא מביא את "היהודי" ככינוי כבוד לכלב והופך אותו לגיבור הסיפור.

מעשה בכלב ושמו כורש שגדל בשמחה אצל משפחה יהודית בגרמניה, החל בשנת 1935,גלגוליו של הכלב, במקביל או בנפרד מגלגולי המשפחה המסויימת שבה התחיל הסיפור. קורותיו של כלב, בזמן שבמקביל מתרחשת שואה ליהודים. זה עיקר העלילה, את השאר אפשר למצוא בספרי ההיסטוריה, מנקודת מבט אנושית זאת אומרת.

אשר קרביץ הוא סופר מוצלח ואיש מקורי, רב עניין ורב כשרונות, וזה מתבטא ביצירה בהרבה תחומים. על כן לא מתאים להאשים אותו ביצירה של גימיק פרסומי ותו לא. אני מאמינה שהכוונה בכתיבה היתה רצינית. התוצאה מבחינתי היתה משעממת ולא עברה קריאה. אחרי הכל אנחנו חיים במציאות נפרדת. אני לא יודעת להגיד למה טימבוקטו או גלנקיל או גבעת ווטרשיפ עברו יותר טוב, על אף שגם הם מנקודת מבט של בעלי חיים והיו אמורים להיות משעממים בה במידה. יש כאן עניין למחקר עתידי או למחשבה נוספת.