כנראה שגם אם אקרא את הספר הזה ארבעים ושתיים פעמים - שבחלקן אהיה מכוסה במגבת, שהיא אביזר שחשיבותו בלתי מעורערת - לא אצליח לזכור בעל פה את כל המשפטים הגאוניים שיש בספר הזה שראויים להיכתב בשמי הגלקסיה שלנו ולהיזכר לתמיד.
הינה טעימה קטנה:
"הוא הפך בו בידיו במשיכת כתפיים והשליכו הצידה באדישות, לא בלי שידאג מראש כי ינחת על משהו רך." (עמ' 127).
"הרחק הרחק, בשולי האוקיינוסים הבלתי נודעים של הקצה הפחות אופנתי של הזרוע המערבית הסלילית של הגלקסיה, שוכנת שמש קטנה, צהובה, ולא בולטת." (עמ' 5).
זה האחרון הוא משפט הפתיחה, שגרם לי לחייך בשנייה שפתחתי את הספר.
יצא לי לשמוע המון אזכורים של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" (ששיבשתי את שמו ל"המדריך לטרמפיסט בגלקסיה"). האזכורים השונים היו בפייסבוק, ברחבי האינטרנט, ומאבא שלי. כן, אבא שלי. גם הוא קרא את זה פעם, כמה שהספר הזה ישן. כולם כללו מגבת ו/או מספר אקראי לגמרי, ארבעים ושתיים, שנראה לי בערך כמו ה'אולוויז' של הארי פוטר או ה'אוקיי' של אשמת הכוכבים - התשובה הנצחית לכל שאלה.
אז לאחר כל אלה, כל מה שנשאר הוא לשים אותו ברשימת הקריאה שלי ולמצוא אותו בספרייה - עותק דק, מרוט ועטוף בעטיפת-ספרייה שקופה, ולהתחיל לקרוא.
לאדאמס יש כתיבה סוחפת, משעשעת וזורמת שעדיין לא יצא לי להיתקל במשהו דומה לה. הוא מצליח לתאר מאורעות נוראיים כמו התפוצצות כדור הארץ (לא ספויילר) בשנינות מדהימה ובתיבול של משפט מצחיק, כך שכאילו לא נרגיש שאירוע יום הדין הגיע.
הדמויות קלילות שכאלה, ולכל אחת יש את ההומור שלה. אין תיאורי מראה בספר - אפילו לא אחד, לדעתי - אבל עדיין תמצאו את עצמכם מדמיינים בבהירות את כל ההתרחשויות.
כוכב ירד כי לפעמים אירועים קרו מהר מדי ולא הספקתי לחוות אותם כמו שצריך, להבין אותם. המחשבות שלי נדדו, כמו שתמיד קורה לי כשאני קוראת, ולא הצלחתי להתרכז גם בהן וגם בספר - שזו אחת מיכולות הקסם הבלתי מוסברות שלי. לפעמים איבדתי את העלילה, לא היה לי מושג מה קרה והייתי צריכה לחזור קצת אחורה. זה כנראה נבע מהקלילות הבלתי רגילה של הסיפור (ודרך אגב - גם של הספר. הוא כל כך קל שזה כיף ואפשר לקחת אותו לבי"ס ולקרוא מאחורי הקלמר).
מומלץ עם הרבה ריכוז ומובטח שיהפוך את המצברוח לקליל.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
