ביקורת ספרותית על עולם הסוף מאת אופיר טושה גפלה

---

אינני מאמינה בעולם שלאחר המוות.
אנו מקבלים כ״כ הרבה צ׳אנסים במהלך חיינו לתקן את מה שדרוש תיקון: מערכות יחסים, השקעה בלימודים מאוחרים, הכרה בטעויות ואפילו יש אנשים, בעלי אומץ שמחליטים לפרק את משפחתם על מנת שיספיקו לזכות במנת אושרם עוד לפני שיהפכו למרירים, שיספיקו להתאהב שוב ואז יחסם לסביבה ישתפר ולו רק למראית עין...
לכן קיננו בי מספר ספקות לגבי ספרו של גפלה: עולם הסוף.
הבטחתי לעצמי לקוראו רק משום שהסופר נמצא כאן, באוסטין, ובקרוב ייתן הרצאה אודות הספר הנ״ל וההתמודדות עם הכתיבה.
על כן חשבתי שהיכרות ראשונית עם ספרו תהיה התחלה טובה.
ואכן עלילת הספר מעניינת מאוד, מרתקת אפילו.
בלי להכביר במילים, גיבור הסיפור הינו סופ-ר, כשמו כן הוא: מומחה לכתיבת סופים של ספרים אשר חייו נגדעו באחת לאחר מותה הטרגי של אשתו האהובה.
הוא אינו יכול לשאת את הכאב העצום והגעגועים ומתאבד כדי שיוכל למוצאה בעולם הבא. מכאן ואילך מתאר המספר בדייקנות ראויה לציון את העולם שאליו אני מתאווים להגיע לאחר מותנו: אוטובוסים עתידניים המאפשרים למתים להגיע לכל שנה ותקופה בהם יחפצו, התקנת שבב בראשם המאפשר להם לדבר בכל שפה שרק קיימת כי הרי ישנם מתים מכל רחבי העולם ובעולם שכולו טוב, לא תיתכן בבל התנכ״ית.
ריחוף באוויר ללא מנועים או כנפיים והסיכוי לראות הופעה של אלביס, ב live.
מסתמן ששווה למות בעולם שיצר גפלה.

חיים שלמים אנו עוברים בעולם המוחשי: כואבים, אוהבים, מתאבלים על מותם של יקירנו והמומים מאושר על לידתם של ילדינו. האם זה לא מספיק?
מדוע קשה לנו לקלוט שכשמתים מדובר על מנוחת עולמים? על שקט, חוסר פעילות נצחי.
רוב הפעמים אנו משלמים, עוד בחיינו, על בחירות שעשינו.
האם גם בעולם הבא נצטרך להתמודד עם בחירות שונות ומשונות כפי שמתואר בספר?
מתים שהולכים עם שלט על צווארם וצריכים להקליד מספרים על מנת שתהיה להם שינה עמוקה ללא חלומות?
אם אניח לרגע לעניין הסיוטי של חיים בעולם המוות ואתמקד בדמויות, אומר שמדובר באנשים אנוכיים שמרוכזים רק בעצמם.
לאף אחד לא באמת אכפת מהשני והם יצרו עולמות משלהם עוד כשהיו בחיים שלאף נפש חיה אין גישה אליהם.
אין אהבה, אין חמלה, אין אלוהים.
כך הם חיו וכך הם גם מתים ואולי בעצם למתים מגיע מוות שכזה:
חסר משמעות, המוני בעולם שלמעשה אין לו סוף.

בעוד אני קוראת בשקיקה על מעללי הגוויות שקמו לתחיה בעולם המקביל לשלנו, עלו במוחי סצנות מהסרט ״מלאכים בשמי ברלין״, מהספר 1984 של אורוול, סיפורים משולבים מהמיטב של אדגר אלן פו המופלא, מבשר סיפורי הבלשים (הוא מזכיר את ״נפילת בית אשר״ ממש בתחילת הסיפור) ועוד רבים וטובים ואז קלטתי שהוא פחות מקורי ממה שחשבתי, מה עוד שמדובר באדם שלמד תסריטאות.
אך לדעתי מוחו הקודח עשה שילוב מעניין בחומרים והפכם לבעלי ערך נוסף ורלוונטיים לעלילה המסתבכת שעדיין תענוג לעקוב אחריה.
החלטתי לא לתת כוכבים או ציונים כי דעתי חצויה:
מצד אחד אהבתי את העלילה, תאורי העולם הזר היו מרתקים (אם כי מוכרים להפליא) ולא היה לי משעמם.
מצד שני שנאתי את הדמויות המלאות בעצמן ואת הרעיון המקומם שבכלל יש סיכוי שקיים עולם כזה.
פעם ראשונה שאני מרגישה חצויה ואולי זה דבר טוב.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על עולם הסוף